חמורו של חיים פייביש
מעיירה קטנה בהונגריה עלה חיים-פייביש לארץ-ישראל לפני כמאה שנה ויותר, וקבע את ביתו בירושלים שבתוך החומות.
את הניצוץ של אהבתו לארץ-ישראל הדליק בליבו מורו ורבו, הגאון רבי שמחה-בונם סופר, זכר צדיק לברכה, המכונה על שם ספרו "שבט סופר", שמפיו למד תורה בשנות נעוריו, בישיבת פרשבורג המהוללת. באותו יום ששמע דרשת רבו זה, שהפליג בשבחה של ישיבת ארץ-ישראל, ובהסתמכו על דברי סבו הגדול, ה"חתם סופר", שקבע, שלא רק העוסקים בפועל בבניינה, אלא גם שאר בעלי-אומנויות, שיש בהם משום יישוב העולם, הכל בכלל מיצוות יישוב ארץ-ישראל, גמלה בליבו ההחלטה לקום ולעלות ולקבוע מדורו בירושלים עיר הקודש. מאותו יום ואילך לא הסיח דעתו מעניין העליה אפילו שעה אחת, ונפשו ערגה לראות את ירושלים בהקדם האפשרי. החיים בגולה שוב לא היו בעיניו חיים. כאשר בגר והחלו מדברים בו נכבדות, לא שאל לגודל הנדוניה ולא התעניין בסבלונות-החתונה, ורק תנאי אחד היתנה: לא יותר משנה אחת אחרי הנישואין, יחסלו בני-הזוג את ביתם ואת עסקיהם בגולה ויעלו לארץ-ישראל, ואין האשה רשאית למחות ולעכב.
ברם, לא במהרה הגשים חיים-פייביש את חלום עלייתו לארץ-ישראל, ולאו דווקא בעטייה של האשה.
ולמה כבש חיים-פייביש את געגועיו לארץ-חמדת-אבות ולא עלה מייד לאחר החתונה?
מפני החלטה אחרת שגמלה בליבו, שלא להצטרך חלילה לבריות ולא ליהנות כהוא-זה ממתנת בשר-ודם, ואף לא מקופה של צדקה, רק לעבוד ולעמול ולהתפרנס מיגיע כפיו. משום כך העדיף לדחות את עלייתו ולהשאיר לעצמו מירווח-זמן, שיספיק לו ללמוד מלאכה נקיה וקלה, שתפרנסו בכבוד וגם תאפשר לו להקדיש חלק מזמנו לתורה ולתפילה.
השטח למרגלות הר ציון שעליו הוקמה שכונת ימין משה (התמונה משנת תר"נ-1890)
