הבן זכריה שנעלם
עץ-התאנה שבחצרו, שימש למורי סעדיה לא רק מקום מנוחה ומפלט מחום היום, אלא גם מקור הכנסה בלתי מבוטל כלל. בחדשי הקיץ האחרונים, בהגיע עונת ביכורי התאנים, היה מורי סעדיה לוקט מדי יום ביומו סלסלה מלאה תאנים עסיסיות, מפריש מהן תרומות ומעשרות כדין, עולה בשביל המתפתל לעיר העתיקה, מוצא לו מקום באחת מפינות השוק בין רחוב היהודים ורחוב השלשלת ומוכר את תאניו, שהיו נחטפות ממש מתחת ידיו, הן בגלל טעמן הטוב והן מפני שנשי ירושלים לא חיבבו את הפלאחיות הערביות והעדיפו לקנות מיהודי תימני שפאותיו הסתלסלו וירדו על כתפיו הגרומות.
בדרכו לשוק ליווה אותו תדיר בן-זקוניו זכריה שנשא את המאזניים (שהורכבו משתי צלחות פח) והיה שוקל את התאנים ללקוחות בזריזות מקצועית, כאילו היה חנווני ותיק ובעל נסיון. כשהיו שתי כפות המאזניים מתאזנות, היה זכריה מוסיף תאנה להכרעה, כפי שלימדו אביו, שמוטב לעבור על המידה מלהיכשל חס ושלום במאזני-מרמה. בשעות שהלקוחות מועטים, היה זכריה משחק עם ילדי החנוונים הערביים שבשוק, שחיבבוהו מאוד, העתירו עליו ממתקים ומתנות ואף הזמינוהו להתארח בבתיהם. במיוחד העמיקה ידידותו של זכריה עם נער ערבי בשם פואד, בנו של חנווני-מכלת, תושב הכפר אל עזרייה, שאשתו כבר סיימה את פדיונה ופרט לפואד לא נתברכה בצאצאים נוספים. שניהם התפללו וביקשו עוד ילדים, גם פואד ביקש לקבל אח או אחות, אך תפילתם לא נתקבלה. הידידות של זכריה עם ילדי ה"שאבאב" הערביים עלתה לו למורי סעדיה ביוקר רב, והיא העכירה את רוחו ומיררה את חייו במשך חודשים רבים וארוכים. וכך היה המעשה:
באחד מאותם הימים, כאשר כילה מורי סעדיה למכור אונקיה אחרונה מתאניו, קיפל את מאזניו וכליו והכין עצמו לשוב הביתה. כדרכו תמיד, קרא בשמו של זכריה והזמינו לבוא אליו כדי לשוב יחד עמו הביתה, אולם זכריה נעלם מטווח ראייתו וכל מענה לא נתקבל ממנו. "זכריה! זכריה! מהרה בוא הנה, הגיעה השעה לשוב הביתה" – נצטעק מורי סעדיה ונימה של פחד ויאוש נתלווה לקול קריאותיו. בדרך כלל היה זכריה מגיח מסמטה או מחנות כלשהי ובצעדים מהירים נופל לתוך זרועות אביו, אולם הפעם היתה קריאתו של מורי סעדיה כקול קורא במדבר, ומזכריה אין קול ואין עונה. שעה ארוכה התרוצץ מורי סעדיה בסמטאות השוק ובמבואות רחוב השלשלת, שאל חנוונים, חקר עוברים ושבים, הכל לשוא, זכריה הקטן כאילו בלעה אותו האדמה ועקבותיו לא נודעו. כמה חנוונים ידעו לספר שאכן ראו את הילד רץ ומשתובב בסמטה כמנהגו, משחק עם ילדים אחרים, אך הם לא עקבו אחריו ומושג אין להם להיכן פנה. מרגע לרגע גברה עצבנותו של מורי סעדיה, שזעק בקולי קולות. גם ז'נדרמים תורכיים הגיעו למקום, הם חיפשו בכמה מקומות, נכנסו לחצרות, אך העלו חרס בידם. הסמל שפקד עליהם לא התרגש, יש לנו, אמר, רשימה ארוכה של ילדים שנעלמו ואין מה לעשות, לפעמים הם חוזרים הביתה בעצמם, צריך להיאזר בסבלנות ולקוות שגם הילד הזה ישוב הביתה. בריא ושלם. מדוכא ומדוכדך שב מורי סעדיה לביתו בכפר השילוח וסיפר לסעדה אשתו כל אשר קרהו. כרעם משמים פגעה הבשורה הרעה בסעדה, פרץ דמעות קלח מעיניה, היא מרטה שיערה וזעקה זעקה גדולה ומרה, כל המאמצים להרגיעה ולהחזירה אל שווי משקלה עלו בתוהו.