עד "חומש" ותו לא
ישב ר' יעקב ודקדק בפנקסי חשבונותיו ובהפרשות הצדקה שלו, והנה נתברר כי הגיע עד לגבול שקבעו חכמינו ז"ל: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", ומכיון שכך – עד כאן ותו לא.
משסיפר לאשתו על החלטתו נתעגמה עליה נפשה, והחלה למרר בבכי וטענה כנגדו: "ומה יהיה עם כל העניים והנצרכים, שאני תומכת בהם בסתר ובגלוי; מה יהיה על אותה משפחה ברוכת ילדים, שר' חיים שוסטר מכין להם מנעלים "חינם אין כסף…" ועל אותן היולדות שר' לייבל מילכיקער ממלא את כדיהן, ובורח בטרם ישלמו לו… והחשבון מסולק בינו לבינה, ועוד כהנה וכהנה. – מוטב איפוא שניכשל בעון זה של "בזבוז" יותר מחומש, מאשר שכל אלו הנצרכים התלויים בנו יסבלו חרפת רעב, וילדיהם יתהלכו יחפים. ועל זה בודאי התכוונו חכמינו "גדולה עבירה לשמה"' התבטאה בריינה בנימה למדנית.
לא הועילה לבריינה למדנותה. ר' יעקב אינו מהוותרנים, והוא עומד בשלו וטוען: חכמינו מלאכי עליון, ידעו והשכילו לתת מדה וגבול לכל דבר ודבר. ואלמלא הם בחכמתם העצומה, שלבם היה פתוח כפתחו של אולם, היתה התורה חסומה לפנינו. ואם הם קבעו שזהו הגבול, הלא בודאי לא התכוונו ח"ו לפגוע בעניים ובנצרכים. אלא בחכמתם כי רבה הבינו, שגם לפזרנות יש לתת גבול ומעצור, ולכל מדה ומדה נקבעה "אמת המדה". וכבר קבע הרמב"ם שאפילו במדות הטובות, יש לבחור בדרך הממוצעת, ולא להפליג, כי ההפלגה וההפרזה אך למותר. והרבה פעמים זוהי תחבולת היצר, כשרואה שאינו יכול להטות את האדם מדרכו הטובה והישרה, הוא מסיתו לצד ההפרזה, ואז יותר קל לו להכניעו וללוכדו ברשתו. לפי זה, אחת גמרתי ולא אשנה ממה שהורונו חז"ל – עד כאן ותו לא.