אנשים של צורה – כרך א – 115 – רעב ומחלות

רעב ומחלות

הקשה מכולן היתה שנת תרע"ו (1916), שבה כילה הארבה כל עץ וכל צמח האדמה. מזעזע היה לראות עצי אתרוגים מלבלבים, ש"הלבינו" לאחר שחנה עליהם הארבה. הרעב והזוהמה הביאו מחלות ומגיפות, שהפילו מאות קורבנות מדי יום ביומו ועשו שמות ביישוב היהודי בירושלים. רבים היו שרויים בפחד מוות. מקורות הפרנסה נהרסו ונתדלדלו. תינוקות מתו בשיעור מבהיל. זקנים וחלשים לא יכלו להתקיים. לתשעה קבין של יסורים שירדו על ירושלים נוספה מכת הארבה, שעשתה שמות באילנות ובצמח השדה. מכה זו באה בעיצומו של הרעב, כאשר ייבוא צורכי מזון כמעט נפסק כליל. פשטה גם מחלת טיפוס-הבהרות, ומיד אחריה מגיפת החולירע בתוספת המלריה, שעשו שמות והפילו חללים רבים בקרב האוכלוסיה הרעבה. קשה לתאר בעט אנוש את סבלם של תושבי ירושלים בתקופה ההיא.

ר' יעקב מאיר, שאף את ביתו פקדו פורענויות הרעב והמחלות, התהלך באותה שנה קודר ודואג. יותר משהצטער על מסחרו ששבת, מיצר היה על כך שהפעם לא יימצא לו אתרוג מהודר לברכה. רוב ימי אלול כבר יצאו ועדיין לא היה זכר לאתרוג, שלו רק בקושי יהא כשר לברכה. בין כסה לעשור החליט לנדוד על פני האיזורים המגדלים הדרים, אולי יזדמן לו אפילו רק אתרוג אחד שיוכל לברך עליו בחג.

למחרת צום גדליה יצא רגלי לוואדי ערבה ולוואדי קלט עד שהגיע לכפר אום-אל-פחם, שהיה מפורסם באתרוגיו. בפנים עצובות קידמו הכפריים את פניו. אללה הגדול, אמרו בבכי עצור, העניש אותנו קשות. שלח את הארבה שכילה כל עץ וכל צמח. לא כדאי ללכת. אין מה לראות. להפצרותיו המרובות של ר' יעקב מאיר נענו והסכימו להביאו אל בוסתני האתרוגים. היה ר' יעקב מאיר מדלג מעץ אל עץ, סוקר בקפידה כל ענף ומתפלל בליבו לנס משמים.

לפתע אורו עיניו: חבוי עמוק בתוך המטע עמד עץ, עטוף עלים ירוקים, ובינות לזמורותיו הדוקרניות נצנצו אתרוגים יפים, רעננים, משל נשכח אותו עץ מן הארבה, שלא הגיע אליו כלל. על ענף אחד גילה אתרוג מגודל, כליל ההידור, עם פיטם מתחבא לו מתחת לעלים, מוקף מסביב כתר של קוצים. כאילו היו כיתה של שומרי-ראש שהגנו עליו מכל פגע רע, מישיר אליו מבט, משל היה אומר: הנני, ממתין אני לך כדי שתקטפני ותברך עלי ותשמח בי בשבעת ימי החג כמצוות השם אלוקיך…

אף הכפרי הערבי ראה בכך נס "מן אללה" וסירב לקבל תשלום עבור האתרוגים. לבסוף שכנעוהו הנפוליונים הנוצצים – וקיבל.

כבש ר' יעקב מאיר את התרגשותו, עטף את האתרוגים בפשתן סרוק, נטל את סלו וחזר לירושלים שמח וטוב לב, כשבפיו הודיה על החסד שעשה עמדו הקב"ה וזימן לו אתרוג נאה, אשר יפצה אותו על כל הפורענויות שהתרגשו ובאו עליו במשך השנה כולה. עתה לא היה אדם מאושר ממנו.


<- לדף הקודםלדף הבא ->