"למה תבכה, סבא?"
בערב סוכות של אותה שנה שאנו עומדים בה כבר לא היה שמוליקו צעיר לימים והקמת הסוכה עלתה לו ביגיעה רבה וקשה. כשראהו אותו ילד שובב שגורש מחדרו ניצנץ במוחו רעיון שטני והחליט שהגיעה שעת הנקמה המתוקה בשמוליקו. הכניס הנער שלושה מחבריו בסוד תוכניתו ובאחד מלילי חול-המועד סוכות, אחרי ששמוליקו כבר שקע בתרדמה עמוקה בתוך סוכתו באו בלאט אל חצר החורבה, התקרבו אל הסוכה ואחרי שקול נחרתו של שמוליקו הישן הגיע לאזניהם, ניגשו לבצע את זממם. ארבעת הנערים אחזו בארבע פינות הסוכה, תחבו את כפות-ידיהם תחת לדפנות הסוכה שהיתה עשויה נסרים ושיירי קרשים קלים ובתנועה זריזה אחת הרימו את הסוכה הקטנה והסתלקו אתה אל אחד הגגות מבתי רחוב היהודים. את שמוליקו השאירו שוכב על דרגשו, שקוע בשינה עמוקה מול שמי-ירושלים הזרועים כוכבים נוצצים.
כשהפציע השחר התעורר שמוליקו לקול קריאת הגבר שמעבר לגדר. הוא נדהם ולא האמין למראה עיניו. היכן סוכתו החביבה שכה יגע בהקמתה? כלום עלתה למרום? ירדה שחת? נפשו עגמה עליו, מעולם לא עבר עליו לילה בשינה מחוץ לסוכה והנה בערוב-ימיו הצליח מעשה שטן להכשילו בשינה מחוץ לסוכה, והעיקר: היכן הסוכה? לאן נעלמה? מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו להיות שליחו של שטן? עם הנץ החמה נטל שמוליקו נטילת-ידיים של שחרית ועיניו זלגו דמעות.
בינתיים הגיעו ל"חורבה" ראשוני מתפללי-ותיקין ולעיניהם מראה עגום של שמוליקו היושב על דרגשו, סוכתו איננה ועיניו – יורדות פלגי מים. נתמלאו עליו רחמים ופנו אליו בדברי כיבושין ואף הזמינוהו לסוכותיהם לבלות אתם שאר ימי החג. שמוליקו לא אבה לשמוע. מעולם לא נהנה משולחנם של אחרים, כאן, אמר להם, אשב ביגוני ולא אזוז מכאן עד אם ישיבו לי את סוכתי הגזולה.
בין הבאים ל"חורבה" היו גם ארבעת הקונדסים, חוטפי סוכתו של שמוליקו, סקרנים היו לראות את תגובתו. בעליזות ילדותית פרצו לתוך השער הקטן של החורבה ופנו למקום שבו עמדה מקודם הסוכה. כשמצאוהו בוכה, נכמרו רחמיהם עליו ונשארו עומדים קפואים במקומם. למה אתה בוכה שמוליקו? – היתממו ושאלוהו. ואיך לא אבכה, ענה להם, אם כך עלתה לי לעת זקנתי. ואם יחזירו לך את סוכתך, הוסיפו הילדים ושאלו, האם תסלח לאלה שעשו זאת? האם אתה מוכן למחול במחילה גמורה? כן, ענה שמוליקו, ודאי שאמחול ובלבד שתחזור אלי סוכתי, רק זאת אתפלל ותתפללו גם אתם, ילדים, שהאל הטוב יסלח לי וימחל על שישנתי לילה אחד מחוץ לסוכה.
אם כך, נענו הילדים ואמרו, כשמבוכתם ניכרת יפה-יפה בפניהם החיוורים כסיד, לך שמוליקו להתפלל, הציבור כבר עומדים בפסוקי דזמרה, עוד מעט ותעבור שעת קריאת-שמע, מבטיחים אנחנו לך שעם שובך מהתפילה תעמוד כאן סוכתך על תילה. לך, לך, סבא שמוליקו.
כששב שמוליקו מהתפילה, כבר עמדה סוכתו במקומה. בפיתחה עמדו ארבעת הזאטוטים, עם בקבוק גדול של יין בידיהם וקידמו את פניו בנהרה ובעליצות. שמוליקו לא חקר ולא דרש ולא ביקש הסברים. אם מפני שהבין מדעתו, ואם מפני שנזהר שלא להלבין פנים ברבים. חיוך של אושר השתפך על פניו הקמוטים, ובהושיטו לילדים יד רכה וחמימה, אמר: "קינדערלאך, כשם שעזרתם להקים מחדש את סוכתי שנעלמה – כך תזכו לראות ולהיות שותפים בהקמת סוכת דוד הנופלת".
