הנוסע החשוד
הרבה מעשי גבורה ועלילות של אבירות נקשרו מסביב לאיציק קוטשֶר, כמו הסיפור איך שעצר בגופו כרכרה שדהרה במורד הקסטל, אחרי שהעגלון השתוי נרדם, והציל ממות שמונה יהודים; ועוד כהנה וכהנה, שאי אפשר לפורטם כי רבים הם; אלא שאגדה אחת איך שבתושיתו לא רעבו יהודי ירושלים בחג הפסח, מצוה עלינו לספר.
ומעשה שהיה כך היה: באותה שנה שאנו מספרים עליה, השנה השניה למלחמת העולם הראשונה, ירדו על ירושלים כל מיני פורענויות, רעב ומחלות, עוני ומחסור, והקשה שבכולן – מכת הארבה שכילה כל פרי העץ וכל צמח השדה. חג-הפסח קרוב מאוד והעיר מרוקנת ממיצרכי מזון יסודיים והכרחיים ביותר: לא מצות ולא חלב, לא פרי ולא ירק. כלום. כאשר שמעו פרנסי העיר שביפו עדיין ניתן להשיג תפוחי-אדמה, מיהרו לפנות אל מי שפנו והזמינו תפוחי-אדמה, בכמויות מצומצמות, שיספיקו לחלוקה בין עניי העיר, אשר מזה שבועות רבים סבלו רעב ממש. הם הצליחו לגייס כחמש מאות נפוליונים זהב והוועד של כולל הו"ד פקוא"מ (פקידים ואמרכלים) אמסטרדם הודיע על השתתפותו במיבצע בסכום דומה. ביום ששי של השבוע שלפני החג בא ר' ישראל לאבל, המזכיר של כולל הו"ד אמסטרדם, לתחנת הכירכרות בשער יפו והודיע לאיציק שעליו להיות מוכן במוצאי-שבת לנסוע ליפו ולמסור את צרור הכסף לידו של חאג' מחמוד נבולסי, הספק הראשי של תפוחי-אדמה, תמורת הכמות שהוזמנה אצלו.
נהג ר' ישראל לאבל קצת קלות דעת בכך, שלא נשמר שההזמנה לאיציק, לא תגיע לאזניהם של הטיפוסים המפוקפקים ששרצו מסביב לכרכרות.
במוצאי שבת אחרי הבדלה קיבל איציק מידי ר' ישראל לאבל את צרור הנפוליונים, תחבו עמוק מתחת למושבו, ויצא לשער יפו לאסוף את הנוסעים ליפו. תוך שהוא מתכונן לשחרר את המעצורים ולהתחיל בנסיעה, הגיע לכרכרה איש אחד, מתנשף כולו, וביקש להצטרף, במלמלו שזה עתה קיבל ידיעה שאמו הגרה ביפו במצב אנוש, ועליו להגיע אליה בדחיפות. מכיוון שהיה עוד מקום פנוי בכרכרה, שמח איציק לצרפו לנוסעים – "ריווח נקי" כשהגיעו אחרי שלש שעות נסיעה לתחנת "האילן הגדול", שבין אבו-גוש ובאב אל-ואד נעצרה הכרכרה. הנוסעים ירדו ממנה, להתרענן ולחילוץ עצמות. אותו נוסע נשאר לשבת בכרכרה, באמרו שברצונו להתנמנם קצת, מה שנמנע ממנו כשהכרכרה מתטלטלת.