כלתה פרוטה מן הכיס
והנה הגיעו ימי הרעה והפורענויות של מלחמת העולם הראשונה, שתשעה קבין מהן לקחה ירושלים. במקום אחר כבר סיפרנו על הצרות והפורענויות שניתכו על ארץ ישראל בארבע שנות המלחמה, שרובן נפלו בחלקה של ירושלים שהיתה סמוכה על עזרת אחינו בגולה; ובעקבות המצור שהטילה בריטניה הגדולה על חופי הארץ, נותק הקשר עם הגולה, ואלפי אנשים גוועו ממש ברעב, גם מחוסר אמצעי קיום, וגם בעקבות אסונות משמים של מחלות ופגעי טבע – עד שמחמשים אלף יהודי ירושלים, נשארו בה בסיום המלחמה רק מחציתם.
המצב הכלכלי הלך והחמיר מיום ליום. נסתמו מקורות הפרנסה וחיי המסחר שותקו. גם משפחות נכבדות ומבוססות הגיעו עד פת לחם. בתחילת אלול של אותה שנה, כשהמלחמה נכנסה לשנתה השלישית, קראו גבאי בית הכנסת הגדול לרבי אברהם אהרון והודיעוהו, כי מכיון שבאי בית הכנסת רובם ככולם דחוקים ביותר, ולא יעלה על הדעת שמישהו יקנה "שטאט" (מקום) בבית הכנסת לקראת הימים הנוראים, כשאין בביתו פת לחם להשקיט רעבון ילדיו.
ולכן שכרו של רבי אברהם אהרן עבור ירידתו בפני התיבה במוספים של הימים הנוראים, לא ישולם אלא "לכשירחיב" – כלומר רק אחרי גמר המלחמה.
לא נתבהל רבי אברהם אהרן, וענה בשקט ובשלוה נפשית: -כלום יורד אני לפני התיבה, לשם קבלת שכר – שלוחא דציבורא אנכי, להעלות תפלותיהם של ישראל לפני מלך יושב על כסא דין, וה' הטוב בעיניו יעשה וממקום אחר ימלא חסרונינו וצרכינו.
אלא שדאגה אחת הטרידתו ולא נתנה לו מנוח – מאין יקח כסף לרכישת ארבעה מינים מהודרים, שלזה ייעד תמיד את שכר המצות.
ומשיצא רוב אלול והתקרבו הימים הנוראים גברה דאגתו, גם על ארבעת המינים וגם על החשש שלא יוכל לקיים כהוגן מצות השמחה בחג.
