הנפואוליונים שהוחלפו בקַבַקִים
כך התנהלו חייו של ר' יששכר-דב על מי-מנוחות, עד שפרצה בשנת תרס"ה (1905) המלחמה בין רוסיה ויפאן. הדרכים נשתבשו, קשרי-הדואר בין רוסיה וארץ-ישראל כמעט הופסקו, והנה כבר עבר פורים וה"איברווייזונג" (הודעת-העברה) של הכסף, שאחיו זבולון נהג לשלוח לו מדי חודש או לפחות מדי חודשיים – טרם הגיעה. עגמה עליו נפשו של ר' יששכר-דב ורבו דאגותיו: מהיכן יקח להוצאות חג-הפסח המתקרב ובא? ואם תאמר יבקש הלוואה מגמילות-חסדים הכללי "שערי חסד", עד שיגיע הכסף מאחיו – הלא קיבל על עצמו שלא להזדקק למתנת בשר-ודם ואף לא לידי הלוואתם. יום רדף יום והודעת הדואר הרוסי בוששה לבוא. חג-הפסח מתקרב, ובביתו של ר' יששכר-דב אין עדיין אפילו זכר לפסח – לא מצה שמורה ולא יין לארבע כוסות, לא שמן-זית ולא מצרכים אחרים כשרים למהדרין.
לא הרחק מביתו של ר' יששכר-דב בירושלים העתיקה התגורר ר' לייבל קרלינר, מלמד-דרדקי עני ומרוד, שאך בקושי פרנס עצמו ואנשי-ביתו משכר-לימוד מועט שבעלי-בתים שלשלו לכיסו. זלאטה, אשתו של ר' לייבל, אשת-חיל היתה, קונה מצרכים במקום זול בשוק ומכינה תבשיל חם לבני-הבית מדי יום ביומו. על-יד על-יד מקמצת זלאטה ומצרפת פרוטה לפרוטה בימות השבוע, כדי שתשיג ידה לקנות דג ועוף קטן לסעודת השבת. "אוצר" נסתר היה לזלאטה, ששמרה עליו מכל משמר זה שנים רבות: שני נפוליונים זהב שקיבלה לחתונתה כמתנת-נישואין מחמותה. את האוצר הזה החביאה זלאטה בארון-הספרים של בעלה, מתחת לספרים עבי-כרס, ששמה לא תגיע חס-ושלום ידו של חמדן הפושט ידו בממון חבירו.
מנהג היה בידי אנשי ירושלים של הימים ההם, שכאשר עברו ימי הפורים והחלו שלושים הימים ששואלין ודורשין בהלכות הפסח, נכנסו שכונותיה של ירושלים ל"משטר של חירום", ומכאן ועד לאחר שריפת-החמץ עברה השליטה על הבית ויושביו לידי הנשים. כבר ממחרת. פורים החל התהליך של "הכשרת" הבית והכנתו לקראת חג-הפסח הממשמש ובא. המטבח הוכרז כשטח "מחוץ לתחום" לגברים, שמלבושיהם מלאים פירורי-חמץ. בגדי חורף וקיץ הוצאו לחצר לאוורור ולניקוי. כלי-הבישול ושאר חפצי הבית עברו תהליך של מירוק ושפשוף יסודי, ואילו הילדים "התגייסו" למיבצע ניקוי ספרים. היה זה "הידור" מיוחד שנהגו בעצמם אנשי ירושלים, המדקדקים בקלות כבחמורות, שהיו מוציאים בערבי פסחים את ספריהם החוצה, שוטחים אותם בחצרות ועל הגגות כשדפיהם פתוחים ומתנפנפים ברוח, כדי לנפותם יפה-יפה מפירורים ומכל חשש-חמץ שעלולים היו "להתגנב" לתוכם בעת שעיינו בהם בשעת סעודה, כדי שלא לבזבז אפילו רגע אחד בלי תורה. כשם שמלאכת השטיפה והמירוק היתה נחלתם הבלעדית של הנשים, כך שמורה היתה הזכות של איוורור הספרים לזאטוטים ודרדקים, שעשו את מלאכתם בהתלהבות רבה.
באחד מימי ניסן הראשונים, נשארו שני ילדיו של ר' לייבל קרלינר בבית כדי לאוורר את הספרים. ספר אחר ספר נשלף מארון הספרים והועלה אל הגג השטוח, שם נשאר מונח כשדפיו פתוחים ומתנפנפים ברוח. תוך שהוא שוקד על מלאכתו, נפלה עינו של נחומ'קה הקטן על שני המטבעות הנוצצים, הלא הם שני הנפוליונים זהב, שזלאטה אמו שמרה עליהם מכל משמר "לכל צרה שלא תבוא". נחומ'קח היה נפעם ונרגש. מעולם לא ראה מטבעות-זהב נוצצים כאלה. פנה הילד כה וכה וידא כי אין איש רואהו, ובתנועה חפוזה שלשל את המטבעות עמוק לתוך כיסו.
עתה נשוב אל ר' יששכר-דב. כבר נקפו ימים אחדים בתוך ניסן – ושליח-הדואר שהיה מביא את הודעות-ההעברה עדיין התמהמה לבוא. ירד ר' יששכד-דב אל הכותל המערבי ושפך את לבו לפני הזן ומפרנס-כל, לבל יביאהו חס-ושלום לידי נסיון, שיאלצהו חלילה להפר את נדרו, שלא להזדקק לבריות ולא ליהנות משולחנם של אחרים. בשובו מן הכותל, בדרכו אל ביתו, סמוך לישיבת "שער השמים" של המקובלים, ראה ר' יששכר-דב את נחומ'קה, ילדו הקטן של שכנו ר' לייב, יושב על מגרש ה"חקורה" מאחורי בית-הקשתות ומשתעשע במטבעות-זהב שהיה מגלגלם על פני חלוקי-אבנים, משל היו צעצועים פחותי-ערך. ככל שהתקרב אל הילד ואל מטבעותיו, כן גבר בטחונו שאין אלה אלא נפוליונים של זהב, סכום רציני בימים ההם, שדי לו באחד מהם כדי לפרנס משפחה במשך חודש ימים. אכן, נצנצה מחשבה במוחו של ר' יששכר-דב, נתקבלה תפילתי ליד הכותל המערבי. מן השמים ריחמו עלי וזימנו לי "מציאה" זו. לא חלילה לצמיתות, רק בהלוואה, להכנת צרכי החג, ולכשירחיב – אחזיר את הנפוליונים כמו שלקחתים.
– מהיכן, ילד, לקחת מטבעות אלה ומה בדעתך לעשות בהם? שאל ר' יששכר-דב.
"מצאתי אותם", השיב הילד, "כבר אני הולך אל נסים לקנות ממתקים ומוצצים. הנה דוכנו כאן, לא הרחק מ'החורבה".
– ואם במקום שני המטבעות הקטנים, הוסיף ר' יששכר-דב לשאול בקול רועד, אתן לך שלושה ואפילו ארבעה מטבעות גדולים, שבהם תוכל לקנות הרבה סוכריות, התסכים?.
לא המתין עוד ר' יששכר-דב לתשובתו של הילד, לקח ממנו את שני הנפוליונים ותחב לידו שלושה קאבאקים, שקוטרם גדול וערכם מועט, וללא אומר ודברים פנה ללכת לדרכו. נחומ'קה התבונן במטבעות "הגדולים", חייך חיוך של אושר ילדותי, מיהר אל דוכנו של נסים וקיבל תמורת הקאבאקים מלוא-החופן סוכריות ועוד כמה חפיסות של שוקולד. שמח וטוב לב חזר נחומ'קה הביתה.