גמל עם פחמים
ברחוב חברון שבין החומות ישב בימים ההם מוכר-פחמים יהודי בשם מושיקו. פיח-פחמים שחור כיסה את פניו וידיו המגושמות של מושיקו, והיה דומה בכל למוכרי הפחמים הערביים משבט הבשיטים, שאלימים היו והפילו חתיתם על כל רואיהם. ככל מוכרי הפחמים שגניבתם אומנותם, היה גם מושיקו ערמומי, שהצליח לרמות את לקוחותיו, אם במשקל או בטיב הסחורה. ואם בערבוב צרורות עפר ואבנים, או פחמים עקרים שאינם נדלקים בין הגחלים הטובים והדליקים. במה ניכר מושיקו שהוא יהודי ולא "בשיטי"? בכך – שכל אימת שהיה עובר יהודי זקן ונשוא פנים, היה מושיקו קם משרפרפו, מזדקף מלוא קומתו וקד לעומתו קידה של כבוד ודרך-ארץ. לחיבה יתירה זכה ר' יודל, שכל אימת שחלף על פניו, היה מושיקו רץ אחריו, אוחז בידו ומנשקה ומגפפה ולפעמים אף מבקש את ברכתו.
והנה עלה רעיון במוחו של ר' יודל: הרי בערבי-שבתות אחרי הצהריים הוא בבית, ורואה כמה יגיעות יגעה איטה שלו עד שהיא משיגה חופן פחמי-עץ להסקת הכירה לשבת. בשתי המג'ידות שברשותו הוא יקנה ממושיקו כמות ניכרת של פחמים, מלוא עומס הגמל, וישחרר את איטה מדאגת-הפחמים לתקופה ארוכה. תהיה זאת מתנה נאה ומועילה שתשמח את לבה ותעורר אהבתה וששון-חייה. עוד באותו יום מיהר ר' יודל אל מרתפו של מושיקו וגמר את העיסקה, וכעבור כמה שעות עצר גמל עמוס שקי-פחמים לעייפה בחצר ביתם של ר' יודל ואיטה, והגמל הבידואי החל מפרקם מעל דבשת הגמל ומכניסם למחסן הצר שבירכתי החצר.
היתה שעת-רצון ואיטה לא הסתירה כלל את נחת-רוחה מן המתנה המפתיעה שהביא לה בעלה. כמחווה של הכרת תודה הכינה איטה לבעלה כוס תה מהביל, והגישה לו במו-ידיה תוך גילויי חיבה, שכמוהם לא ראה ר' יודל מאז כניסתו לחופה עם איטה שלו, ביום שמחת ליבו. זכה ר' יודל לשעה של קורת-רוח כאשר ישב על אחד הכסאות הרעועים שבביתו הדל ולגם בהנאה מן התה המהביל והריחני שהגישה לו אשתו. לגם ר' יודל בנחת מן הכוס שבידו, כשעינו אחת פוזלת לתוך ספר מספרי יראים, כדי שלא לבטל תורה זמן רב מדי ושלא להתעסק יתר-על-המידה בהבלי העולם הזה. עודו מעיין בספר ונהנה הנאה מרובה מכל לגימה המגיעה אל פיו, כאשר זעקת-שבר שעלתה מן החצר הגיעה אל אוזניו. והקול, נכון, קול אשתו: "רק לחכם כמוך אפשר למכור פחמים כאלה… הלא מתחת לשיכבה העליונה, הכל עפר ופסולת שלא תצלח למאומה… ודאי למי יתחוב מושיקו הרמאי את הפסולת אם לא לבטלן שכמוך"…