לקדם את פני המשיח
אחד מראשוני המתיישבים בכפר השילוח היה מורי סעדיה, שעלה מצנעה שבתימן עם אשתו סעדה ושלושת ילדיהם. אביון מרוד היה מורי סעדיה, חסר מקצוע ונטול אמצעים ואת פרנסתו הדחוקה מצא בכל מיני עבודות פשוטות שנזדמנו לו ושכרן הספיק בקושי ללחם צר ומים לחץ, לו ולאנשי ביתו. אעפי"כ לא התאונן מורי סעדיה ושמח בחלקו ופיו מלא שבח והודיה ליושב במרומים, שזיכהו להתגורר מול מקום המקדש ולשפוך צקון-לחשו לפני הכותל המערבי, שממנו, כידוע, לא זזה שכינה מעולם. נוהג היה לעמוד שעות ארוכות לפני חלון דירתו הדלה ולהישיר מבט לעבר הר הזיתים וכל כולו אומר דריכות וצפיה, משל מצפה היה בכל שעה לבואו של הגואל, כפי שניבא עליו זכריה בן ברכיה בן עדו הנביא, לאמור: "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם". ביתי צר וקטן, היה מורי סעדיה מתהלל באוזני חבריו, אבל סמוך הוא להר המשחה ואם יזכני השם אהיה מעשרה ראשונים שיקדמו פניו של גואל צדק.
ויהי לתקופת הימים, במלאת שנה לעלייתו ארצה, נתברך מורי סעדיה בצאצא נוסף, כשסעדה אשתו ילדה לו בן זכר, יפה תואר וטוב רואי, ער וזריז וחוט של חן משוך על פניו המאירות. לא היה כל ספק מה שם יקרא לילד, שהוא רביעי לפי הסדר וראשון שנולד בירושלים מאז שובו מגלות תימן, שאליה גלו אבותיו ואבות אבותיו בימי חורבן הבית הראשון: הרי ביתו שבו נולד הילד מרוחק פסיעות אחדות בלבד ממקום קברו של הנביא זכריה ואין לך נחת רוח גדולה יותר לנשמת נביא אלקים זה שראה בחזונו גאולת ישראל בארצו, מאשר לקרוא את הילד על שמו. וכך עשה.וכשהיה מורי סעדיה משחק עם זכריה הקטן, שעיניו היפות העידו גם על פקחותו ושנינותו היה אומר בהתפעלות רבה: כמה חביבים ונחמדים הם ילדי ירושלים שאין כמוהם ליופי והשכינה שורה על פניהם מרגע יציאתם לאויר העולם. בטוח אני שניצוץ מנשמתו של הנביא זכריה מאיר גם בנשמתו של בני זה, והלואי שאזכה לגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ולהוליכו לקבל פני משיח צדקנו בעת שירד מהר הזיתים ויעבור ליד ביתנו, במהרה בימינו.