מדה כנגד מדה
העולה בימינו לירושלים, מקדמת את פניו במבואות העיר מידשאה נאה, כסוחה בטוב-טעם, שמתוכה מזדקרת כתובת מלבבת: "ברוכים הבאים לירושלים". מכאן ואילך משתרע כביש רב-מסלולי, מרומזר, עם שדרות עצי-זית עתיקים ובתי-אבן רבים, המתנשאים אל-על משני צדדיו.
כך היום. לפני שנים לא-רבות, פחות משנות-דור, ניצבו בכניסה לירושלים, כשתי מזוזות, שני מוסדות-חסד מפוארים, מושב זקנים וזקנות המאוחד ובית החולים "עזרת נשים", שיותר מכל דבר אחר העידו על אנשי-ירושלים, בני היישוב הישן, שרוחם רוח נדיבה ומשאת-נפשם לעשות צדקה וחסד כל הימים. במקום מושב-הזקנים בנויה כיום התחנה המרכזית של "אגד" ואילו שרידי בית-החולים "עזרת נשים", שמעבר לכביש, עזובים ונטושים, מופקרים ונשכחים, כמו מחכים לדחפורים, שמן הסתם יבואו באחד הימים ויסלקום משם, כדי לפנות מקום לגורדי-שחקים.
בכניסה למושב-הזקנים, קבוע היה שער ברזל מצועצע ומסורג ומשני צדיו שני ספסלים ארוכים, חסרי-מישענות, שעליהם ישבו זקנים וזקנות, כפופי-גו ושבעי-תלאות ותלו מבטים תוהים בכלי-רכב ובהולכי-רגל שחלפו על פניהם, בלי לזכותם אפילו במבט חטוף ובתשומת-לב כלשהי.
עינים כבויות, פנים נפולות וחדוות חיים שנגוזה לבלי שוב, היו המאפיינים הבולטים שניבטו מהנוף האנושי של תופשי הספסלים שמשני צדי שער הברזל. במבט ראשון כמעט שלא יכולת לגלות כל הבדל בין זקן אחד לחבירו; ואילו בעיון שני נפלה עינך על יהודי בא בימים שנתלה בקצה הספסל, שנראה כדמות חריגה ויוצאת דופן. פניו עדינים ואציליים, גוו זקוף ומבטו חד וחריף, ועיניו מפיקות עדיין זיקים של חיים ורעננות, משל היו צופות לעתיד ולא לעבר.
ואתה עומד ותוהה מה לנכבד ונשוא פנים זה כאן; והלא מקומו יכירנו באחד מבתי האכסניה המפוארים לבעלי היכולת שהגיעו למה שמכונה בפי הבריות "גיל הזהב".
אותו טיפוס חריג שמו היה ר' ברל זלודוביץ (מינסקער), שנמלט לארץ אבותיו מצפרני הבולשביקים. אמרו עליו שהיה הרוטשילד של רוסיה הצארית. בתי חרושת לסוכר ואחוזות לרוב היו שייכים לו ולאחיו ר' ברוך דוד המבוגר ממנו. וכגודל עושרו ורכושו, כך היתה עמוקה נפילתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. גורלו היה כגורל כל עמיתיו הנגידים, שבעקבות המהפכה הבולשביסטית נתרוששו בין לילה, ורק בעלי המזל שבהם מילטו את נפשם, כל עוד עורם לבשרם, וניצלו מעינויי התופת שהתענו בהם הקפיטליסטים, שנפלו בידי הרבולוציונרים הקומוניסטיים.
כשהיה ר' ברל בגדולתו במינסק' הלך שמו לפניו בצידקת-פזרונו ובידו הפתוחה לכל מבקש עזרה. ביחוד היה לבו נתון לעניי ירושלים, שלהם היה שולח פעמיים בשנה סכומים נכבדים. בין היתר, היה זה הוא ובני-משפחתו שרכשו ונידבו מיגרש רחב-ידיים, סמוך לבית-העם החדש של ימינו, שעליו הוקמו בתי מינסק ובהם שוכנו חינם אין כסף תלמידי חכמים עניים, שבכולל מינסק.