עליתו לארץ של רבי ישעיה ברדקי
צא ולמד מה בין דורות ראשונים ודורות אחרונים. דורות ראשונים חיבבו את המצוות ומתוך חיבתם לתורה ומצוותיה' חיבבו גם את הארץ, שגם חיבת ארץ-ישראל ממצוות-התורה היא. וכבר כתב הרמב"ן הקדוש, שהמצוות כל עצמן לא ניתנו לישראל, אלא בשביל ארץ-ישראל ובזכותה של ארץ-ישראל ולא נתחייבו אחינו בגולה לקיימן אלא כדי שלא תשתכח תורה מהם וידעו לקיימה לכשיזכו ויעלו לארץ-ישראל. משנתמעטו בדורות האחרונים מחבבי-מצוות, נתמעטה גם חיבתה של ארץ-ישראל. ראשונים מסרו נפשם על חיבת-הארץ, מוכנים היו לסבול שבעה מדורי גיהנום ובלבד להגיע לארץ-ישראל כדי לחונן את עפרה ולקיים בה מצוות כהלכה, כולל מצוות התלויות בארץ, אחרונים אפילו מתוך עשירות ורווחה אינם מוכנים לעלות לארץ-ישראל, מעדיפים סיר הבשר בארץ העמים מחיי-נשמות בארץ הקודש.
בוא וראה איך עשו את דרכם לארץ-ישראל רבי גרשון קיטובר (גיסו של רבי ישראל בעל שם-טוב, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל) וסיעתו, רבי נחמן מהורודנקא (מחותנו של הבעש"ט וסבו של רבי נחמן מבראצלב) ורבי מנחם מנדיל מפרמישלן, ורבי מנדלי מוויטבסק ורבי אברהם מקאליסק, ורבי ישראל מפולוצק וכל אותם הצדיקים האחרים, תלמידיהם ותלמידי-תלמידיהם של מייסדי החסידות, ששמעו בת-קול יוצאת ממעמקי ליבם ואומרת להם: קומו ועלו לארץ-ישראל! חודשים ארוכים, לפרקים שנים, טילטלו עצמם בדרכים-לא דרכים, בימים ובמידבריות, בספינות רעועות שלא היו ראויות אלא למסע בהמות ומשאות וקיבלו עליהם יסורים באהבה ובלבד להגיע לארץ-הקודש, משאת-נפשם. כחצי שנה ויותר טולטלו שתי שיירות של חסידים, שיצאו מאוקראינה ומרייסין, בים סוער ובדרכי-מדבר עד שזכו לראות את חופי ארץ-ישראל.
ובאיזו שמחה-של-מצוה קיבלו עליהם את כל היסורים באהבה? באגרתו הראשונה אל הגזברים והאמרכלים בוויטבסק כתב רבי מנדלי על יום בואו לירושלים: "זה היום שקיווינו לו, נגילה ונשמחה בארץ-חמדתנו, חמדת-הלבבות, משוש הרעיונות, הקדושה בכל מיני קדושות, וכל מיני פירות ושאר תענוגי בני-אדם וכל חשק המצוות התלויים בה"… והוסיף רבי מנדלי וכתב באיגרת אחרת: "יודע אני בבירור גמור, שכל היסורים שעברו עלינו זה שלש שנים מאז יצאנו לארץ-ישראל הם יסורי ארץ-ישראל ודומים הם ליסורי-תורה ויסורי עולם הבא, שעליהם אמרו חכמינו זכרונם-לברכה שאינם נקנים אלא ביסורים"…