אפנדי ערבי זורק יהודי מדירתו
בשבוע של פרשת תולדות בשנת תרל"ד, קרה מקרה שהסעיר את הרוחות בישוב היהודי הקטן. אפנדי ערבי עתיר נכסין, זרק החוצה את מטלטליו וכלי ביתו של אחד היהודים שסירב להסכים לדרישתו השרירותית להעלות את דמי השכירות על דירתו שברחוב חברון בעיר העתיקה. כשבא ר' זלמן ביום הששי אחר הצהרים, לטבול לכבוד שבת במקוה אשר מתחת לביהכ"נ תפארת ישראל של ר' ניסן בק, סערו הרוחות. בפי כולם זעקה אחת: עד מתי נהיה למרמס ולהשפלה בידי הישמעאלים הללו, הנוגשים בדייריהם היהודים ללא רחם. וכשנכנס ר' זלמן לחדר הקדמי של המקוה, הופנו כל העינים אליו, ויאמרו: ר' זלמן הושיענו נא מידי הישמעאלים הללו המוצצים את דמינו ללא רחמנות. אם אין אתה עושה למעננו – אין אחר מי שיעשה.
ירד ר' זלמן וטבל במי המקוה החמים – עלה ונסתפג, לבש את בגדיו ונתעטף באלונטית מסביב לצווארו, כסגולה נגד רוח מצויה ושאינה מצויה ויצא למבוא שלפני הכניסה למקוה. מסביב לקירות על ספסלים מוארכים ישבו יהודים מטוהרים וממורקים לכבוד שבת, נינוחים ומתנשפים כשמצחיהם מטפטפים ללא הרף אגלי זיעה הנפלטים מגופם. מבוא זה ששימש "חדר התאוששות" לממורקי חדר הזיעה, אף שימש כפרלמנט המאולתר שבו נסקרו ונדונו מאורעות השבוע, מיום ששי שעבר עד יום ששי זה. הפעם היה ענין זריקת היהודי מדירתו – מסביבו סערו הרוחות. והנה אך יצא ר' זלמן מהמקוה ובא אל המבוא המסוער, נשתתקו הקולות וכל העינים הופנו אליו. ניגב ר' זלמן את גרגירי הזיעה באלונטייתו, ובקול תקיף ונמרץ עמד והכריז: הנה גמלה בלבי ההחלטה שלא אנוח ולא אשקוט, עד שאשבור זרוע רשע של הנוגשים הללו המפקיעים שעריהם של דירותיהם ובתיהם. מחר עם צאת השבת, כשעה אחרי תפלת ערבית, נתאסף כולנו בבית הכנסת "מנחם ציון" בחורבת ר"י החסיד, ושם נטכס עצה יחדיו איך לצאת אל המרחב, וה' הבוחר בציון והבונה ירושלים יהיה בעזרנו. והיה אם ייענו לקריאתי וישתתפו באספה הזאת עשרה מנינים של יהודים, שמוכנים להטות שכם ולתת יד אתי בבנין ירושלים, אדע כי אכן כנים דבריכם, ורוח ה' נוססה בקרבכם, ונעלה יחדיו ונבנה חרבות ירושלים.
מהמקוה לא פנה ר' זלמן לביתו, אלא עשה הקפה ועלה למעונו המרווח של ר' בן ציון ליאון, שהיה מנכבדי הישוב ומבעלי היכולת שבה – כי את כל רכושו שבחוץ-לארץ מכר ר' בן ציון ועלה הוא וכספו לירושלים, להתיישב בתוכה ולהרחיב את ישובה. משראה ר' בן ציון ליאון את ר' זלמן בשעה לא מקובלת זו, סגר את החומש שעמד בו באמצע קריאת הפרשה וקיבלו בחמימות רבה. הכניס ר' זלמן את ר' בן ציון בסוד תכניתו, ושניהם הסכימו לפעול יחדיו.
במוצאי שבת נתאספו ובאו בדיוק כמספר שר' זלמן נקב – מאה איש. ויפתח ר' זלמן את האספה בדברים הללו: "ברוכים הבאים בשם ה' למען עמנו ועיר אלקינו! הכל חפצים להרים קרן ירושלים ולבנות חרבותיה, ואף ירושלים חפצה ומשתוקקת לקיבוץ בניה בתוכה ומי מעכב? הפחד והמגור שבלבבות. אם יבואו חלוצים מאה ראשונים ויוציאו את הפחד והמגור מלבם, אז ילכו לבטח בדרכם, וכל העם יבואו אחריהם. מאה הראשונים יהיו אלה שתתגלגל הזכות על ידם – כל אחד מהם שער אחד יפתח, וכולם יחדיו מאה שערים יפתחו"!
בו במקום נאסף סכום ראשון לרכישת חלקת אדמה מחוץ לחומה, ויכתבו את הפרוטוקול ויחתמו עליו כל הנוכחים. בראש הפרוטוקול התנוססה הכותרת: מוצאי שבת קודש לפרשת "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה"!.
אחרי שהנאספים נתפזרו והלכו, נגש ר' בן-ציון ליאון אל ר' זלמן ובקול חגיגי ובוטח אמר: מחר בבקר אם ירצה ה', נצא שנינו מחוץ לחומה ונתור מקום רחב ידים שעליה תקום השכונה, וכל אשר יידרש לשלם דמי קדימה לרכישת השטח, מכיסי ישולם. ויהי ממחרת יצאו ר' זלמן ור' בן-ציון ליאון ויתורו בסביבה, במקום שהיה מהלך עשרה רגעים משער שכם ו"כרם כדכוד" שמו; ועוד באותו יום גמרו את הקנין של עשרים וחמשה אלף אמות מרובעות במחיר של עשרים ותשעה אלף ושש מאות ושמונה גרושים טורקיים, ויחתמו את שטר המקנה של השכונה שנקראה "מאה שערים".
בחנוכה של שנת תרל"ה, כבר עמדו על תילם עשרת הבתים הראשונים של שכונת מאה שערים, ויחוגו את חנוכתם בשמחה עצומה, כשר' זלמן מפזז ומכרכר בכל עת לפני העגלות שנשאו את חפצי המשתכנים מהחומה עד לפתחו הבתים החדשים. (עד שנת תרמ"א הוקמו כל מאה ואחד הבתים).