שתי אהבות
שתי אהבות היו לו לר' גרשון: אהבת התורה ואהבת ארץ ישראל. ומשחלפו שלש שנים, מחתונתו וטרם נפקד בפרי בטן, ראה בכך סיבה טובה לשכנע את זוגתו שרה גיטל, שהגיע הזמן לקיים את משאת נפשם ולעלות לארץ הקודש. ומה עוד, שיש בכך משום סגולה בדוקה להפקד בזרע של קיימא, כמו שנאמר אצל אברהם אבינו "כאן אי אתה זוכה לבנים ושמה אתה זוכה", ומעשה אבות סימן לבנים.
צירף ר' גרשון מחשבה למעשה, ארז את חפציו ואת כלי אומנותו, ויצאו הוא ואשתו שרה גיטל מסובלק ברכבת עד אודיסה. משם עלו על אניה יוונית, שהביאה אותם אחרי טלטולים ארוכים לנמל יפו.
כשהגיעו לירושלים בשנת תרל"ט (1879), מצאו כאן את רבם הנערץ, הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, שהיה רב בסובאלק, לפני בריסק. גם לאשתו שרה גיטל, הוקל בהרבה התאקלמותה עקב היכרותה הקרובה עם הרבנית סוניה. ומיום שהגיעו לירושלים היו ר' גרשון ושרה גיטל בני בית אצל הרב מבריסק והרבנית – זכות שלא כל אחד זכה בה.
לא עברו ימים מרובים, ור' גרשון שהיה איתן בדעתו לא להזדקק לקופה של צדקה, מצא חנות קטנה ברחוב חברון, שבה פתח נגריה לרהיטים ותקונים שונים. ומכאן בא לו השם ר' גרשון סטָאלֶער.
ואף על פי שנגר אומן היה ר' גרשון, לא היתה פרנסתו מצויה לו בריוח. כי הזמנת רהיטים חדשים לזוג צעיר, יכלו להרשות לעצמם רק בעלי היכולת; וכמה היו כאלה אז בירושלים – נער יספרם. אלא מאי להתפרנס מתיקונים – גם זה לא דחק להם לעניי עיר הקודש. ומה עוד, שהשלחנות והכסאות, שיצאו מתחת ידם של נגרי ירושלים היראים, זכו לחיים ארוכים ועברו בירושה מאבות לבנים, מבלי שיד המתקן תיגע בהם.
אלא שלא ר' גרשון ולא שרה גיטל יתלוננו ויתרעמו על ענינים שבגשמיות ועל צרכי הגוף החולפים. שמחים ומאושרים בחלקם היו, על שזכו בחסדי ה' לעלות בהר הקודש ולהתגורר סמוך ונראה למקום המקדש. רק דבר אחד הטריד את מנוחתם ובשל כך לא היתה שמחתם שלמה – טרם נפקדו בזרע של קיימא.
והיתה שרה גיטל מפצירה בבעלה שינצל את קרבתו לאותו גאון וצדיק. ר' יהושע לִייב, ששערי שמים פתוחים לפניו – שיתפלל עבורם שיזכו להפקד בפרי בטן. אלא שלא היה לר' גרשון פתחון פה בשעה שעמד מול פניו הזוהרים של הרב מבריסק. וכל אימת שהתכונן לפנות אליו בבקשתו, נעתקו המלים מפיו. חיכה ר' גרשון לשעת כושר שתבא לידו.
