בור כרה ויחפרהו – ויפול
לאיציק לא היתה הרבה עבודה. הגבשושית עדיין היתה טריה; הוא גירד את העפר מעליה, הוציא את הצרור, תחבו היטב בכיס חזהו, וחזר לכרכרתו. לשם הסוואה אפילו בירך "אשר יצר" בקול רם, וכל הנוסעים ענו "אמן"…
המשך הנסיעה היה הכל כשורה. עשו תחנת ביניים בחאן של אזור ולפנות בקר הגיעו בשלום ליפו.
הכרכרה נעצרה בחריקה, ראשון קפץ ממנה איציק העגלון, חיטט מתחת למושבו ופרץ בצעקת "גוואלד"! נגנב צרור הנפוליונים!!! במקום קמה מהומה גדולה, איציק צעק ופקד שאף אחד לא יזוז ממקומו. מיד הגיעו למקום ז'נדרמים תורכיים וכולם נסעו בכרכרתו של איציק לסראייה של יפו, איפה שנעשה חיפוש בבגדיהם ובחפציהם. איציק שהיה מיודד עם השוטרים והקצינים התורכיים, לחש לקאנון ג'אוויש (סרג'נט) שבמקום, שהחשש הרציני ביותר יש לו על אותו נוסע שהצטרף ברגע האחרון ולא ירד מהכרכרה בתחנת "האילן הגדול", והלך כאילו לעשית צרכיו.
די היה ברמז של איציק, והנוסע ההוא הופרד משאר הנוסעים והוכנס לחדר מיוחד. אחרי טיפול יסודי של החוקר התורכי, הוא נשבר והודה שאמנם סחב את צרור הנפוליונים, וקבר אותו מתחת לעץ אחד שליד "תחנת האילן הגדול".
עוד באותו יום הובל הגנב בעגלת המשטרה כבול באזיקים, למקום שעליו הצביע כעל המקום שבו טמן את הנפוליונים.
לתדהמת כולם, היה המקום חפור ומגולה, והגומא שבה הוטמן הכסף היתה ריקה. אמנם ניכר היה מגושי העפר הטריים שלא מזמן חפרו במקום, אבל הכסף איננו… גם המכות שספג הגנב מהקצין התורכי לא העלו שום תוצאות.
איציק חזר ליפו ומילא את שליחותו בנאמנות. חאג' מחמוד נאבולסי סיפק את כל כמות תפוחי האדמה, אחרי שקיבל את התמורה המלאה. הגנב השפל שבגלל בצע כסף זמם להרעיב את יהודי ירושלים בחג החרות, נכלא ונשפט לחמש שנות מאסר.
בזכות יושרו ופיקחותו של איציק קוטשֶר, לא הופרה שמחת החג של יהודי ירושלים באותו חג הפסח של שנת תרע"ו.
סיפור זה לא היה נודע לעולם ברבים, אלמלא גילה אותו ר' ישראל לאבל בהלוויתו של איציק, שאחרי מיטתו פסעו רבני ירושלים ונכבדיה. איציק עצמו שמר הכל בלבו ולא סיפר מאומה. מה יש כאן לספר, ענה לשואלים, עשיתי מה שחייב הייתי לעשות, כלום היה דבר פשוט יותר מאשר להושיב ב"חד-גדיא" אותו נוכל, שמחמת תאוות בצעו מוכן היה להרעיב בפסח אלפי יהודים בירושלים? חשוב מכל שהמזימה סוכלה ויהודי ירושלים לא רעבו…