על ערש דוי
התישבה האשה הצעירה רחל לאה ליד ערש דוי של בעל נעוריה ודמעתה על לחיה, וסעדה אותו בכל מיני תרופות וסגולות, שיותר ממה שהיה בהן להעלות ארוכה, הן נעשו לשם הרגעה לאלה שסובבו את החולה, שהנה עשו כל מה שיד אנוש משיגה לעשות, והרפואה היא בידי הרופא כל בשר, שרק בידו להפליא ולעשות ולהעלות ארוכה לחולה המפרפר בין החיים והמות.
כשבא הרופא דר' וולנשטיין, שהיה גם קרוב משפחה, וראה את מצבו הקריטי של החולה – סילק את האשה הצעירה מלשבת ליד מטת החולה, וצווח במרירות: הלא מחלה מסוכנת ומדבקת היא הטיפוס, ולמה לשכל שתי נפשות צעירות כאחת. פרשה האשה מבית בעלה והלכה בוכייה ומתאנחת וחזרה לבית אביה.
משראה רבי אברהם אהרן כך, הלך הוא וישב ליד מטת החולה, בידו אחת כפית נוזלים שבה היה מרטיב ללא הרף את שפתי החולה המתייבשות, ובידו השניה לפת את התהלים שדפיו הצהובים נרטבו מדמעותיו שירדו וזרמו ללא הפוגות.
משעה לשעה הלך המצב והחמיר. החולה שכב לוהט וקודח כאש, מחומו שעלה עד לנקודת השיא. הרופא דר' וולנשטיין שבא כל שעה לראות את החולה, התחיל להכין את המשפחה לגרוע ביותר שעלול להתרחש כל רגע. "רק הקב"ה יכול לעזור; לרופאים ולרפואות אין מה להועיל במצב זה מאומה" – פרך ידיו ביאוש.