חמשים עגלות עמוסות
הסתובבנו כמה ימים אני וזילברשטיין, עד שהצלחנו לרכוש מבתי מסחר שונים בעיר את כמות הנייר שהיתה דרושה לכל אחד מאתנו. התקשרנו עם סוכן (ראיס) שגייס עבורנו כחמשים עגלות משא, שעליהן יועמסו החבילות עם הנייר. קבענו שאני אעמיס את אלה שמסומנות בראשי תיבות של שמי, וזילברשטיין יעמיס את החבילות המסומנות עם שמו. קבענו מקום מפגש לכל העגלות, ומשם ניסע בשיירה אחת לתחנת הרכבת.
כבר ביום ששי בבקר כשהתחלנו לרכז את הנייר מרבעים שונים בעיר הגדולה, נתקלנו בקשיים רבים. בגלל השבתון המוסלמי מאחרים הסוחרים המצריים בפתיחת עסקיהם, ורק בשעה שתים בצהרים היתה השיירה כולה במקום הריכוז, מוכנה לזוז לכיוון תחנת הרכבת. לראובן זילברשטיין היו עוד כמה סידורים בעיר, והוא השאיר לי את תפקיד העברת מטעני הנייר לרכבת.
סוף סוף התחילה שיירת העגלות לזוז ממקום הריכוז לכוון תחנת הרכבות לאחר נסיעה של כשעה ברחובות קהיר הצפופים, הגיעה השיירה לא הרחק מתחנת הרכבת, והנה פתאום נחסם הרחוב ע"י שוטרים צבאיים – אין מעבר!! שיירה צבאית הגיעה מכוון תחנת הרכבת, ומאות עגלות ומרכבות עם צבא השתרכו לאורך הכביש. נכנסתי ללחץ נוראי, הנה השבת מתקרבת, ואפילו אם יפתח המעבר, ספק גדול אם יספיקו להעמיס את כל הסחורה על הרכבת, לפני כניסת השבת.
מה שיגורתי בא לי – אחרי שהכביש נפתח לתנועה, נתברר שלא נשאר די זמן לפרוק את העגלות, ולהעמיס את הסחורה על הקרון בטרם תכנס השבת.
משהתקרבה השיירה לתחנת הרכבת, נתתי הוראה לעצור ולא להכנס לתחום התחנה. העגלונים, שעצביהם היו מרוטים מהטלטולים של כל היום, התפרצו בזעם באיומים שונים. בקושי השתיק אותם הראיס. הסברתי לו את הבעייה, והוא האיץ בי להחליט מיד, כי סבלנות העגלונים פוקעת.
– יש רק דרך אחת, אמרתי לו. לפרוק את הסחורה על הרציף מהר ככל האפשר, מבלי לבצע את ההעמסה.
– "לא בא בחשבון", ענה לי הראיס. אסור לפרוק סחורה על הרציף ללא אישור מוקדם. יש לבצע את הפריקה והטעינה בוזמנית.