ובישישים חכמה
תושייתם של הרבנים הזקנים בירושלים הצילה קהלה שלמה בגולה מפורעניות
סיפור זה, לא מפי השמועה הוא, ולא איש מפי איש, ולא עד מפי עד – אלא מעדותו של בעל המעשה עצמו: ר' חיים מיכל מיכלין, שהיה שליחם ואיש סודם של שני זקני רבני ירושלים במאה הקודמת: רבינו שמואל סלאנט, רבה האשכנזי של ירושלים; ורבינו יעקב שאול אלישר, הראשון לציון והחכם באשי של ירושלים, זכר צדיקים לברכה.
המקרה אירע בתמוז תרס"ה (1905) ומסופר על ידי ר' חיים מיכל מיכלין, ששימש מזכירו ואיש אימונו של הראשון לציון. ומה שעושה את הסיפור דרמטי יותר, היא העובדה שזה קרה יומיים לפני פטירתו של הראשון לציון. מה שיסופר להלן, היתה הפעולה האחרונה שמילא אותו רב ישיש בתפקידו הרם, כרב הראשי ומנהיג העדה הספרדית בירושלים.
ונספר אותו בגוף ראשון כמעט בלשונו של בעל המעשה, פרט לתיקוני וליטושי לשון קלים – למען ישתמר במקוריותו.
ביום קיץ חם בשלהי חודש תמוז של שנת תרס"ה, ישב הראשון לציון הישיש של ירושלים חכם יעקב שאול אלישר, שקוע בכורסתו והתנמנם מרוב חולשה שירדה עליו בגין מחלת לב שסבל ממנו זה כמה שנים. גם גילו הגבוה שהגיע לתשעים ושתים, נתן בו את אותותיו, וגופו הלך ונחלש בצורה שעוררה דאגה בלב עדת מרעיתו בני העדה הספרדית, שהוא היה מנהיגם ורועם הרוחני קרוב ליובל שנים.
ואף-על-פי שכוחותיו הפיסיים נחלשו מאד – היתה דעתו צלולה ומיושבת, כדרך זקני תלמידי חכמים שכמה שמזקינים דעתם מתיישבת ומתבהרת להם. מתוך מעונו שבשכונת אבן ישראל שעל אם הדרך ליפו, ניהל ברמה את עניני הציבור והעדה של ירושלים, ועל פיו ישק כל דבר.
