הרוכל שנחשד בגניבה
כשסיימו ילדיו של ר' לייב קרלינר לאוורר את הספרים והחזירום למקומם בארון-הספרים, ניגשה זלאטה, כמנהגה מאז, לבדוק אם "האוצר" שלה מונח במקומו. זעקת שבר פרצה מגרונה: "הנפוליונים אינם!… יהודים, הצילו! גנבו ממני את האוצר!"… נחומ'קה החוויר לשמע צעקות אמו ומיהר להימלט החוצה. התנהגותו הסגירה אותו ועליו נפל החשד, שידו במעל. תפס ר' לייבל את נחומ'קה באזניו הקטנות ובעינים מזרות-אימה הרעים עליו בקולו, שיגלה מיד היכן הנפוליונים. הילד "נשבר" ובקול בוכים סיפר, כי בדרך מקרה "מצא" את המטבעות, וקנה בהם סוכריות אצל נסים היושב עם מרכולתו סמוך לחורבת רבי יהודה החסיד. מיהר ר' לייבל אל נסים, ובסבר פנים חמורות תבע ממנו במפגיע שיחזיר מיד את הנפוליונים שקיבל מהילד. נסים הכחיש מכל וכל, הפך לעיני ר' לייב את תיבתו, שפך את כל הפדיון של אותו יום ואמר: "הבט נא וראה, ר' לייב, תמצא כאן קאבאקים, בישליקים – אבל נפוליונים? מעולם לא קיבלתי לידי"נפוליון-זהב!"
צעקותיו של ר' לייב נשמעו למרחקים בסמטאות ירושלים העתיקה. "גנב", זעק לעבר נסים, "כלום כך יאה? להוציא במרמה נפוליונים מילד קטן?".. ואולם נסים התגונן באומץ וטען בתוקף, שאך עלילה מנסה ר' לייב לגולל עליו. כאשר כלו כל הקצין, תפס ר' לייב את נסים בשרוולו ובקול מצווים צעק: "בוא אל ר' שמואל! יאמר רבי שמואל אשר יהיה לו לומר!" קיפל נסים את "חנותו", העמיסה על כתפיו והלך עם ר' לייב אל רבי שמואל סלנט, רבה הנערץ של ירושלים בימים ההם. לאחר חקירה יסודית יצא פסק-דין מלפני בית-דינו של רבי שמואל סלנט, שעל סניור נסים להישבע, כי אומנם לא קיבל את הנפוליונים מידי הילד. נסים קיבל את פסק-הדין בשלוות-נפש. יום השבועה נקבע לאחר הפסח, עם סיום הפגרה וכאשר בית-הדין יחדש את ישיבותיו.
אעפ"י שפרשת הנפוליונים של זלאטה ור' לייבל היתה לשיחת-היום בין יושבי-קרנות, בבתי-מדרשות ולהבדיל במקווה שמתחת לבית-הכנסת ניסן בק, לא הגיעה כל ההמולה הזאת כלל לאוזניו של ר' יששכר-דב, שלאחד שקנה בשני הנפוליונים את צרכי החג, חזר ללימודו בעזרת-נשים של בית-הכנסת "שונה הלכות" ברחוב היהודים. אפילו לטבול במקווה בערב-שבת הלך ר' יששכר-דב בשעת בוקר מוקדמת מאד, ולא נפגש עם אלה המתמהמהים שם שעה ארוכה ומגלגלים שיחות-סרק ודברי-הבאי ואינם נמלטים מאבק לשון-הרע. מכל דברי הרכילות על הנפוליונים של ר' לייבל, לא שמע דבר וחצי-דבר.
חלפו ימי החג הזוהרים. שוב נפתחו החנויות ברחוב היהודים לרווחה, לאחר שהיו סגורות למחצה בחולו של מועד. סניור נסים, שבימי החג חבש לראשו תרבוש תורכי צנוף עם סודר ורדרד, חזר לדוכנו ליד חורבת רבי יהודה החסיד, אלא שפניו שוב לא היו כתמול-שלשום, ומדי שעה היה מסתכל בשעונו חוכר בצער שמתקרב והולך יום-השבועה בבית-דינו של רבי שמואל. אף כי סניור נסים לא נמנה עם יפי-הנפש שבירושלים, חרד חרדה גדולה מלהוציא שם שמים מפיו ולהישבע אפילו על האמת לאמיתה.
ימים ספורים אחרי החג התדפק הדוור על דלתו של ר' יששכר-דב והביא לו את "הודעת ההעברה" שהתאחרה. מיהר ר' יששכר-דב לגמור את שיעוריו והלך לקבל את הכסף שהגיע עבורו מאחיו ברוסיה. בדרכו חזרה מהדואר, סר והמתין למטה, עד שר' לייבל קרלינר סיים את לימודו וירד בכיוון ביתו. נתלווה אליו ר' יששכר-דב ובשברון-לב סיפר לו כל אותו מעשה שעבר בינו לבין נחומ'קה ילדו ועל הנפוליונים ש"נגנבו" בודאי תבין ר' לייבל, שלא היתה כאן כל כוונה של הוראת היתר לקחת מהילד את הנפוליונים, אלא מכיון שנחומק'ה סיפר לי שמצא את הכסף וכי יש בדעתו לקנות תמורתם ממתקים אצל סניור נסים, החלטתי בשעת מצוקה שאין כאן כל נדנוד של איסור אם אקח בהלואה את הנפוליונים מידי נחומ'קה, ואחזירם לך, אחרי שיגיע הכסף מאחי ברוסיה.
ועתה סלח נא לי ר' לייבל, על שלקחתי שלא מדעת את ההלואה מבנך, שאמנם לפי ההלכה היו שייכים לך, כמו ששנינו "מציאת קטן לאביו" אבל מאחר שטרם באו לידך ואין כאן אלא קנין מדרבנן, לא ראיתי בכך שום חשש; אבל מכל מקום אבקש מחילתך למפרע.
חייך ר' לייבל חיוך של טוב-לב, ואמר לר' יששכר-בר: בודאי שאני מוחל לך, ומאושר אני שאפילו שלא במתכוון זכיתי שמכספי יכולת לחוג בדיצה את חג הפסח, ואם היית מבקש ממני את הנפוליונים בהלוואה עד לכשירחיב, לא הייתי מונעם ממך, אלא שיש כאן קפידא אחרת הרבה יותר חמורה – קפידתו של יהודי תמים, שנחשד על לא עוון בכפו שלקח מהילד את הנפוליונים תמורת כמה ממתקים.