שני הנפוליונים
שני בנים נולדו לו, לרבי זליג הפרוש מוולקוביסק שבליטא. הרבה טובה לא ראה רבי זליג בחייו, אולם משני בניו רווה נחת מלוא החופן ויהיו כצרי לנפשו. ולמה הוסיפו לרבי זליג את הכינוי "הפרוש"? על שהיה פורש מביתו במוצאי-שבת ומתבודד כל ימות השבוע בעזרת-נשים של בית-הכנסת של חברת בעלי-המלאכה שבעיר, ועוסק שם בתורה ובתפילה, וחוזר לביתו ביום ששי סמוך לבין-השמשות. הרבה סיפורים ואגדות התהלכו בוולקוביסק על פרישותו וצדקותו של ר' זליג, ולא כאן המקום לפרטם.
כשנולד לרבי זליג בנו-בכורו, קראו בשם יששכר-דב, או באידיש, כפי שרגילים היו בעיירה הליטאית – שכר-בר. "דב" על שם סבו הצדיק של ר' זליג, ו"יששכר" על אדיר חפצו של ר' זליג, שיהא בנו יושב ועוסק בתורה ועמל ויגע בה כל ימיו, כדרך שעשה יששכר בנו של יעקב אבינו, שעליו נאמר "יששכר חמור-גרם, רובץ בין המשפתיים"; ופירש רש"י ז"ל: חמור בעל עצמות, סובל עול-תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד. ואומנם נתקבלה בשמים תפילתו של רבי זליג, ומקטנותו כבר היה יששכר-דב ילד שקדן ומתמיד, שלבו לא נמשך למשחקים ושעשועי-ילדים, ורק בתורת ה' חפצו. משנולד לרבי זליג בנו השני, קראו בשם זבולון. נתכוון ר' זליג לומר, שאם יחונו אותו מן השמים וגם בנו זה יהיה תלמיד-חכם – מה טוב, ואם לאו – יהיה לפחות כזבולון בן-יעקב, שהיה יוצא בפרקמטיה וממציא מזון לשבט יששכר, שישבו באוהלים ועסקו בתורה. אפשר שלא לכך התכוון רבי זליג, אלא סתם הסמיך את שם בנו השני לשם בנו הראשון. סתם רבי זליג ולא פירש זאת מעולם.
שני הילדים מחוננים היו בכשרונות בלתי-רגילים, אלא שכבר מנעוריהם בלטו ביניהם הבדלים שבאופי ובנטיות. בעוד יששכר-דב מסתגר היה בפינתו, שוקד על תלמודו ואינו משתתף במשחקי הנערים שבשכונה, היה זבולון ילד ער וחברתי, ממולח ומפולפל, מעורב בין נערי השכונה, אפילו שובב כלשהו וחביב מאד על חבריו ועל כל רואיו. כשבגרו הילדים המוכשרים ולמלמדים לא נותר עוד הרבה להציע להם, הוציא אותם אביהם מן ה"חדר" ולימדם בעצמו תורה ודעת, עד ששניהם היו תלמידי-חכמים, שיראת חטאם קודמת לחוכמתם. כך גדלו שני האחים צמודים זה לזה, כשכל מעיינם בתורה וכל חפצם להוסיף חוכמה ודעת.
משהגיעו לפרקם ונשאו נשים, אז נפרדו דרכיהם: שכר-בר נשאר "איש תם יושב אוהלים" ושוקד יומם ולילה על דלתי-התורה; ואילו זבולון פנה אל עולם-המסחר, עוסק בפרקמטיה, אם כי גם הוא קבע עתים לתורה, שחרית וערבית, ולא פנה לעסקיו עד אם למד תחילה דף גמרא או פרק משניות, או סתם עיין בחיבורי-מוסר ובספרי-יראים.
בשנים הראשונות התפרנס שכר-בר מחנות מכולת קטנה שפתחה ליפשה אשתו, שברצון ובנפש חפצה העמיסה על עצמה את עול הפרנסה, ובלבד לאפשר לבעלה ללמוד ולעלות מעלה-מעלה במעלות התורה. האושר והברכה היו שרויים בביתם הדל של רבי יששכר-דב וליפשה אשתו, ועל כל דלותם ומחסורם כיסו אהבה וריעות ששררו בין שניהם. לימים נולדו להם שני ילדים, שהוסיפו אושר על אושרם.