כז. הטבת גורל בעלי החיים
ובזה יבוא האדם להרחיב את גבול המשרים. שמכיון ששערי צדק מתפתחים, האור הולך ושואף, הולך ואור עד נכון היום46, עד אשר בגבול הצדק האנושי תעלה גם כן תביעה, קיימת ומתמדת, לטכס עצה במה ואיך להיטיב את גורלם של אלה בעלי החיים, הנמוכים הנשפלים במעלת היצירה בחמריותם ומוסריותם. ואז תתקיים הרדיה, האמורה בתורה, לפי תכלית מובנה וערכה המכוון.
ובודאי שבגמר החזון הטוב הזה, בצאת ההכרה כולה אל הפועל, על ידי אלה הרשמים, שבאו בחוקי התורה ומצותיה, המצרפים את הבריות47, על ידי פעולתם התכופה בחיי דור ודור, האדם המתמלא דעת אלהים, מציורי התמצית של המוסר העליון, שיוצא ונובע מהאור הגנוז של אלה האיסורים והחוקים, לא יוכל כלל להניף חרבו על החי, היושב לבטח אתו, ונהנה מזיו החיים.
46. משלי ד, יח.
47. בראשית רבה, פמ"ד. ויק"ר פי"ג. תנחומא מ"ב, שמיני. לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות.