כו. החמלה באיסור נבלה וטרפה
ביותר מובלטת היא החמלה המשפטית, הראויה לצאת מן הכח אל הפועל, מתוך רגשי לב טהורים, מהאדם אל כל החי שהוכנה ונגנזה באיסור אכילת נבלה וטרפה.
הטרפה האומללה, יותר היא ראויה לחמלה הרגשית, כמו שיחמול האדם בטבעו ביותר על החולה והמדוכא במכאובים שבבני אדם, יותר מעל הבריא. ומקבלת היא אזהרת איסור טרפה, להוציא במילוי ההערה השכלית של יחש מצות ביקור חולים לבעלי חיים, המביאה להחשת עזרה לאומלליהם, כמו שכיסוי הדם מתיחש להטביע איסור טבעי ברציחתם, להכיר בזה עקבות רצח ודם, וכהשפעת איסור בשר בחלב ושעטנז על ההכרה במשפט קניניהם וגזל רכושם.
השיתוף הנמצא ברגשי החמלה יוציא את פעולתו בבא עתו, מצורף עם שמירת הבריאות, הרוחנית והחומרית שיש בזה, ושלא ישתתף עם בעלי חיים הדורסים, בהיות עליו החובה עוד לפעול עליהם לטובה, להיטיב ולהשכיל. ואיך יאכל הטרפה בשדה, שנראה מזה כחולק שלל עמהם ומסכים לנטיותיהם.
אמנם סעיפי הטרפות, שמתפרשים בדברי סופרים, באין הפרש בין נטרפה בשדה לחולה חולי של מיתה, פונים הם לעומת רגש החמלה, הראוי להתרומם בתחלתו על האומללים ונדוים. הנבילה, שמתה מאליה, תכשיר את הלב מדין קל וחומר, להפנות את הרגש, שלא לחפוץ להשתמש באסון בעלי חיים במקרה מיתתם, לאות על רגש האחוה, שיתוף הצער, וההכנסה בגבול הרגשות הפנימיות של עולמם.
ובזאת תתאמץ ההערה השכלית בהכרת משפט טבוע, להתרחק מעשות כל עול לחברינו אלה, שמיד יוצר אחד, אדון כל המעשים יצאנו.