יט. משפט השמוש בחלב וצמר *
השימוש בדברים שהם קניניו הטבעיים של בעלי החיים, אפילו בשעה שאין האדם נוטל את חייו מן העולם, כחלב הבהמה הנחלבת, וצמרה של הנגזזת. הנה נזרע אור זרוע בתורה האלהית, שתצא צמחה בתור ההערה השכלית היותר עדינה, שגם באלה יש צורך לרשמי הדרכה ורגשי מוסר יקרים, לאות, שכל כך יהיו רמים וקדושים, עצומים ושלמים החיים, עד שההשתררות היתירה באין כל רגשי משפט ומוסר, שהאדם בחולשת אהבת עצמו, העוברת כל גבול, נגש אל הפרה העניה ואל הרחל הנאלמה, ונוטל מזאת את חלבה, ומזאת את צמרה, לא תתאים עם ההערה השכלית, הבאה בעקב התמלאות ההערה התורית, שתופיע בעולם, מחוזק ההכרה של דרכי ד׳ וכבוד שמו, שתתנשא בכח האהבה הטהורה והקדושה.
ראוי אמנם להכיר, שאין כאן פגם מוסרי, אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל על ידי זה משאו, ועל כל פנים לא יצר לו ולא יזיק לו. אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתיים הטבעיים, הכבש עצמו, צריך לו. אז ראוי מצד ההערה השכלית להכיר הדבר בתור גזל משפט, הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש. וכן הדין עם החלב הנחלב, ראוי גם כן לתת מקום שתצא במועדה הרשימה הראויה, שיש יחש אמנם ללקיחת החלב מבעל החיים עם לקיחת חייו ובשרו ממנו, דהיינו בשעה ואופן המצערו, והמונע ממנו טובה ותועלת עצמית טבעית, נאותה לו.
• אפיקים בנגב, פרק י.