כב. טעם איסור שעטנז
הצמר הוא נהוג בשימוש התלבושת האנושית, לפי מצב ישראל בארצו, ברב מרכוש של הבעל חי, ולעומתו מן הצמחים, הפשתן, עד שלדברי תנא דבי ר' ישמעאל, בגדים שנאמרו בתורה סתם אינם אלא צמר ופשתים39.
בשימוש הפשתן יוכל האדם גם לפי ההערה השכלית היותר שלימה, גם בעת ההופעה היותר עליונה של חכמת הצדק, להרחיב בו חפצו ושימושו, כאשר יורהו טעמו הטוב וחושו האסתתי, ולעולם לא יוכל לבבו לנקפהו לאמת שיש בזה עון אשר חטא. אבל מובדל ממנו מאד הוא הצמר, שהוא נוטל מהחי, הוא כבר צריך לסייג והגבלה מטעם ההערה השכלית, הנובעת מהצדק האלהי, של הערת התורה, שלא ינטל מהחי באופן המצערו והמנולו. על כן חלילה להשקיף על הצמר והפשתן בחוברת אחת, בערך שיווי ויחש. וכדי להכשיר את הנטיות האנושיות שיצאו יפה בזמנם, ישמשו הדרכת החוקים באיסור בשר וחלב, ואיסור שעטנז, צמר ופשתים יחדיו.
39. שבת כו:, יבמות ד.