ב. ארבע רוחות *
הככר המסויג, שהרוח הגדול עומד בו לעד, הוא מבונה לא מרוח אחד, פרטי, אפילו אם יהיה נחמד ונעים ואדיר, כהמוסר המוחלט בעצמו, כי אם מרוחות כלליים, אשר במזגם ואריגתם האורגנית יציגו לנו את חזות הכל, ויבטיחו לנו מזון לקיום האידיאלים ותוצאותיהם המעשיות והשכליות.
כשאנו נושאים את עינינו אל האופק הרוחני הרחב, אנו מוצאים אותו משתרע לפנינו בארבע רוחותיו, הממלאים את כל חללו של העולם התרבותי. הרוח האלהי, רוח המוסר המוחלט, הרוח האמוני, והרוח הלאומי.
א. רוח אלהים, הכללי, החפשי והמוחלט, הרם מכל מדע ורגש. ודוקא מתוך רוממותו על כולם הוא מכשיר את המקום לכל התרחבות החיים של כל המדעים וההרגשות היותר אדירות ויותר כוללות ומקיפות את כל המצב הרוחני של ההויה כולה.
ב.רוח המוסר המוחלט, שהוא בא באנושיות בתור תוצאה מסובבת מתוך התביעה האלהית, המתנוצצת בנשמתה הכללית של האנושיות, ומתגלה לפעמים גם בתור חזיון אדיר לבדו, בהעלמת מקורו.
ג. רוח האמונה, היא האספקלריא, שמתוכה תראינה באופן הקרוב למעשה והליכות החיים כל התיאוריות, הנכללות באורח אצילות כרוח האלהי העליון, וברוח המוסר המוחלט.
ד. הרוח הלאומי, הקובע את התחום החברותי, בהשלמתו המוגבלת, מקבל לתוכו את כל האורות בטבע המיוחדת לו, ונוטל גם כן תמציות רבות מהצדדים של ההכרות והנטיות, הכלולות בשלשת צדדי הרוח, העליונים ממנו והקודמים לו.
* תחילת פרק ד.