ג. משפט בעלי החיים *
הנטיה החפשית של המוסר לקראת משפט בעלי־ החיים בכללם, ודרישת זכויותיהם מהאנושיות, גנוזה באורח פסיכי טבעי בעמקי תורה.
באוצר האנושיות הקדמון, כל זמן שזרע האור הרוחני, אשר אח"כ התבצר בישראל, היה מפוזר ביחידים בלתי מסומנים באריגה לאומית, לפני אשר נפלגו הגוים ללשונותם, כבר עלה המוסר עד דרישת משפט בעלי-החיים, ואדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה. הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה1.
אולם כשירדה האנושות, עם השתכללותה, ולא יכלה לשאת את זהר האור הגדול, ונשברו כליה, היתה ההעתקה מחברת־ בעלי־החיים, שהיא מתעלה עליהם בעילוי רוחני אמיץ, עתה נדרשת מאד, בקמוץ כח הצדק והיושר בין בני מינו, למען יוכל אש אלהים זה, הבוער באור כהה מאד, לחמם את הלב, אשר נתקרר לרגלי המון החיים וסבוכיהם, שינויי הדעות והנטיות, הדרכים והגבולים דרשו לקבץ את כל חוב מוסרי אל מרכז האנושיות לבדה.
אבל מהלך האידיאלים, ההולכים ומתפתחים, לא ישאר סגור לעד. כשם שתצא השאיפה הדמוקרטית החיצונה, על ידי ההשתלמות השכלית והמוסרית הכללית, כשלא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לדעת את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם2, כן תצא השאיפה הצפונה
למשפטי בעלי־חיים מנרתיקה בבא עתה, ומכשיריה הן המצוות, המוגבלות לחלק זה ביחוד.
* פרק ח, ושם בקובץ תחכמוני, הערה, עיין על זה במאמר אפיקים בנגב, בירחון הפלס שנת תרס"ג, מאות וי"ו עד אות יו"ד.
1. בראשית א, כט.
2. ירמיה לא, לג.