יז. איסור חלב
אמנם יבוא איסור חלב, להורות בבא עת ההערה השכלית להגלות, שאפילו אותו החי המתפרנס משל בעליו, תבא ההערה בזמן קדום. על כל פנים שלא לטול חייו שלא למטרה הכרחית, כי אם בשביל שהוא האדם מתאוה למשמנים, לחלב שור כשב ועז. ואם הנפילה המוסרית שלו גרמה להחליש את כחותיו החומריים, עד שאי אפשר לו להתפתח גם בכחו החומרי, שיש לו מגע הגון עם ההתפתחות העליונה של מעלת נפשו, כי אם על ידי מה שיאכל בשר בעלי חיים. על כן במניעת החלב ואיסורו החמור, שגם מבלעדיו יוכל האדם עמוד בחיזוק כחותיו, והיתרון שבו איננו כי אם יתרון של תאות חוש, של אכילת השמן הנאהב לחכו של האדם הזולל, בזה יובלט, שיסוד ההיתר הוא על פי הכרח ובקושי, עד שעם איסור החלב דוקא, הדם, הנשפך על הארץ כמים, יצעק אליו, בבא זמן התעלותו, להתרומם מאלו ההשפלות.
על כן בבעלי חיים הניצודים, חיה ועוף, שההערה המתלוה אל שחיטתו היא יותר חודרת, בכיסוי הדם, בתור הכרה של בשת האנושי וחרפת שפלות מוסרו, שוב אין צורך בהערת איסור חלב, שגם למחסור הוא, כי תטשטש את הרושם של כיסוי הדם, האומר רגש של בושה עמוקה על כללות שפך־הדם, בין יהיה לשם תענוג או לשם שבר הרעבון. לאלה אין להעמיד את נקודת ההערה על החלב, על כן חלבם מותר.
הדברים פונים עוד ליסוד אחר באיכות פעולתם על רגשי הנפש. לפי המצב הטבעי של עם שוכן בארצו, כאשר יצוד ציד חיה ועוף לאכול, שמה הרחק ממעונו, במקום מדורם של אלה היצורים החפשים ישפוך את דמם, הנה מראה הדם יעורר מעט את לב האדם להעירו, כי לא נאו מעשיו אלה. אבל הלא האדם יתרחק ממקום שבו שפך את הדם, ובמה איפוא ישאר הרושם לעשות בו את פריו לחק חקיקה מוסרית, ההולכת ומתעמקת דור אחר דור, כמים טורדים בניטפיהם על חלמיש צור. רק בפעולה מעשית של מצוה אלהית, שיש בה יסוד לחזק ההערה הרצויה, בכיסוי, הנהוג בטבע, וגם מצד התורה, לכל דבר של גנאי ובושת מוסרי וטבעי.
אבל הבהמה הביתית סדר הפעולה היא הפכית. על פי רוב ישחוט אותה האדם סביב למשכנותיו, במקום שרגליו מצויות, אז ההפך ראוי להנהיג, לבל יכסה הדם, למען תראנה עיניו בכל פינותיו, כי דם שפך, כי דמים צועקים עליו מן האדמה. ואת הקול ההוא, העולה בקול דממה דקה מאד, יאזין האדם רק בבא עתו. להשמע, בעת תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה, לעת ההבטחה הנעימה של והסירותי את לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר35.