יא. דברה תורה כנגד יצר הרע

אף גם זאת, לו היו חובות המוסר נוהגים בשפע בין האדם לבעלי חיים, גם בזמן העדר השלימות המוסרית, היו גורמים רעות רבות, ועכוב התפתחות למוסר האנושי, גם מצד אחר. כי הנה רגש הטוב והישר שבאדם מבקש את תפקידו, והוא הדופק גם כן לפעמים על דלתי לב רשעי ארץ, ומכרחים לבקש במה להשקיט את רעבון הצדק הטבעי שלהם, יסוד כח התשוקה שהיא מעמדת את העולם. ולפעמים תמצא רשע עריץ בוחר לו ענין מוסרי, ושש לעשות צדק, כדי להשקיט בזה מוסר כליותיו והנחם הטבעי המפעם בקרבו. ואם ההתחסדות עם בעלי חיים היתה מפורסמת לחפץ של צדקה קבועה במין האנושי, וזאת היתה בהכרח באה עם סידור החיובים המוסריים נגדם, אפילו אם היו רק באופן שלילי, אז היינו פוגשים המון גדול של רשעי תבל, המשחרים לטרף כזאבי ערב, זובחי אדם באין חמלה, ומוסר כליותיהם, כשהיה מעיק להם, היו ממלאים ברוחה, על ידי חסידות עם בעלי חיים, שאין ביחשם אותן הסבות, הגורמות לפשעים של שלטון האדם באדם לרע לו, הבאות לרוב בסבת שנאה־קנאה וכיוצא בהם, שהרי בעלי החיים אינם משיגים את גבול מחיתם, כבודם ותאותיהם של רשעי האדם הללו.

חכמת האדם להרע מוצאת כאן כר נרחב לסכסך את הדעות, והבקורת שהיא מבקרת מומין, כשהיתה מצגת את הכללים שתמצא באדם מה שאין דוגמתם בבעלי חיים כלל, היתה מחזקת ידי מרעים כאלה, ואין ערוך לכל המהומה, המגרעת והמצוקה, ענוי הדין ועוות המשפט, שהיו מוצאים לרגלי הסכמות מפורסמות כאלה.

על כן ראתה ההסכמה האלהית, שרק היא יכולה לסול מסלות בקרב כליות ולב, לנתק את פתיל החבור בין האדם לבעלי חיים, למען יתרכז מרכז המוסרי האנושי בטובתו המיוחדת. ואז, רק אז, יצליח להביא לו את אשרו בקץ הימים.