פרק כ' – הבריחה מן העיר
בשנת שט"ו פרצה מגיפת דבר נוראה בצפת. ר' יוסף ומשפחתו, שמנתה אז שני בנים: האחד שלמה והשני יצחק, כשמו של הבן שנפטר בסלוניקי, ובנות – שלא ידועים פרטים עליהן נאלצו לעזוב את צפת. הם עברו לגור בביריה הבנויה על הר סמוך לצפת, אולם במרחק ממנה. כוונתם היתה לשהות בביריה עד יעבור זעם, ואחרי כן ברצות ה' לחזור אל המקום שהוא צ'בי פ'אר ת'פארת.
בעצם אותם הימים סיים רי"ק את ספרו הנודע ביותר את ה"שולחן-ערוך". הוא חתם אותו בשנת ח'ש'ב'ה' (-כמנין שט"ו) לטובה. וכך נשאר אותו יישוב קטן לזכר עולם בזכות חתימת השולחן ערוך.
באחד מימי שבתו בביריה יצא ר' יוסף אל השדות, שכן בעיתות מגיפה היו מייחסים חשיבות לאוויר הטוב והצח. והנה ראה יהודי חורש במחרישה את שדהו, אבל המראה עורר את תשומת ליבו של מרן: הוא נעצר למראה החקלאי, שחרש בסוס וחמור יחדיו קשורים.
הוא התקרב אל החורש ואמר:
– המעשה, שאתה עושה, הוא מלאכה אסורה. אינך רשאי על פי הדין לחרוש בסוס ובחמור, כשהם קשורים יחדיו. עליך להתיר את החמור לכל הפחות, ואז תוכל להמשיך ולחרוש.
– אבל, רבי, כך עושים הרבה אנשים, שאין להם שני סוסים, ואם אפתח את החמור, לא תימשך המחרישה כמו שצריך – אמר בעל השדה.
במוחו של ר' יוסף חלפו מיד דעותיהם של הרא"ש, הרי"ף, הרמב"ם ורבינו יונה בסוגיה זו והבדלי הדיוקים של כל אחד ואחד.
– אני מחפש עיצה כיצד תוכל להמשיך ולחרוש עכשיו. אבל עליך לכל הפחות להתיר את החמור, ואז תמשוך במחרישה עם שתי הבהמות.
– פעם ראשונה שאני שומע דבר כזה, הבהמה העצילה הזו לא תעשה כלום בלי לקשור אותה, והחריש יארך עוד הרבה זמן. – טען החקלאי, שביקש לסיים את החדיש לפני בוא הגשם.
– אני מצווה עליך, כדי שיימנע ממך חלילה חיוב מלקות, ורוצה להציל אותך מעבירה שיש בה ספק אורייתא – ואתה מתווכח אתי! – גער ר' יוסף באיש האדמה הלא מלומד. – בתורה כתוב "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו", אבל הדין בסוס ובחמור הוא אותו הדין.
כאשר ראה היהודי את ר' יוסך נוזף בו בתקיפות כה רבה, נכנע וניגש להתיר את החמור מן החבל שקשר אותו אל הסוס.
נחה דעתו של מרן, והוא החיש צעדיו לעבר ביריה.