023 – פרק כג – שמועות קשות ומכאיבות

פרק כג' – שמועות קשות ומכאיבות

ההתרגשות אחזה בכולם. רי"ק קימט את מצחו וניסה לשקול את חומרת הדבר. המבי"ט (ר' משה מטראני) הביע השתוממות גדולה. והרדב"ז (ר' דוד בן זמרא), הקשיש שבכולם, טען שאסור לשתוק: יש למחות ומיד. אפילו ר' ישראל דה-קוריאל ידע שהמחאה בוא תבוא.
לא, לא היה זה דיון קשה בענייני ממונות, שנקרה לבית הדין העליון של העיר שבו ישבו ארבעה גדולי עולם אלו. גם לא בעיית ייבום או חליצה. אפילו לא דין של עגונה, שבעלה הלך למדינה רחוקה ולא שב, והיא נשארה בעגינותה ללא אפשרות להינשא.
הפעם היה זה עניינה של קהילה שלימה. ועוד קהילה חשובה כמו זו של אנשי קנדיה, היא כרתים, אשר בראשה עמדו פרנסים וראשי קהל, שדאגו לתקן תקנות ולבצר את חומת היהדות שם.
זה עתה עזבו את ביה"ד (-בית הדין) אנשים, אשר נקלעו בדרכם אל האי כרתים אשר בים התיכון והזדעזעו מן הדברים שראו עיניהם. לפיכך החליטו לבוא ולמסור עדות על כך.
הדיון היה קולני וממצה. הוחלט לשלוח איגרת מטעם ביה"ד של צפת אל קהילת קנדיה כדי להורות להם לתקן את מעשיהם. קראו לסופר ובית הדין הכתיב את דברו:
אל קהל קדוש קנדיה, כרתים.
שמענו, כי. אנשים אשר היו בספרד אנוסים להשתמד ועתה באו אליכם לקהילת קנדיה משום שהם מבקשים מקום שבו יוכלו לחסות תחת כנפי השכינה ולקיים מצוות בגלוי – אתם מזכירים להם את הראשונות ואת עוונותיהם. כאשר קורית מריבה ביניהם ובין אנשי קהילתכם קוראים לאותם חוזרים בתשובה בשם: משומדים.
וזהו עוון גדול, עוון פלילי, כי בכך נועלים את הדלת בפני בעלי תשובה. והעושה זאת – גדול עוונו מנשוא. וכבר כתב המרדכי (-פוסק ידוע, אחד הראשונים) בספרו "הגהות המרדכי" שרבנו גרשום מאור הגולה גזר נידוי על כך.
לכן, מהיום והלאה ייזהר כל אדם מלהכשל בדבר הזה, ואפילו שבשעת מריבה יחרפו הלה או יחרף את אבותיו, יכול הנחרף להשיב בחרפות דברים, אך לא בדבר הזה שיקרא לחבירו משומד! ואם חס וחלילה יעבור אדם על זה, גדול או קטן, יחשוש לעצמו וישב בנידוי יום אחד ויתוודה בפיו על עוונו ויקבל על עצמו שלא להיכשל עוד בדבר הזה.
ועוד שמענו פעמים רבות מאנשים, שעברו בקהילתכם וראו, כי יש אנשים שהולכים אצל שכנים גויים ומתוך כך באים לידי אסור שתיית "סתם יינם" (-יין נוכרים שנעשה לשתיה). ואפילו שאין כאן כוונה לנסך לאלוהות שלהם, מכל מקום גם זה אסור באיסור חמור. ויש מי שסיפר כי גם בעניין פיאת הזקן יש כאלה שמשחיתים ומספרים אותה בקהלכם.
לכן הננו מזהירים בכל לשון כי יש להזהיר ולקנוס את העוברים על עניינים אלו, למען לא תהיה פריצת גדר בקהילתכם הקדושה.
הכותבים וחותמים בט"ו לתמוז בסדר "ויכפר על בני ישראל".
פה צפת תוב"ב (-תבנה ותכונן במהרה בימינו) בשנת שכ"ח.

דוד בן זמרא          יוסף קארו
ישראל דה קוריאל         משה מטראני

מסדר חתימת החכמים, שהיתה מקובלת באותם הזמנים, אנו רואים כי מרן רי"ק כיבד את הרדב"ז להיות ראשון החותמים לפי שהיה קשיש ממנו, בערך בשמונה שנים. אחריו בחשיבות מרן, ובעקבותיו המבי"ט. ואחרון היה ר' ישראל דה קוריאל, אשר, כנראה, היה אחד מארבעת החכמים שהוסמכו ע"י מהר"י בירב בצפת.


קטע מתמונה של האי קנדיה (כרתים);
אשר בזמנו של מרן היתה בו קהילה יהודית מפוארת.
הציור נעשה לפני כ־400 שנה.