פרק ו' – שבועתו של רב החובל
גלים גבוהים שנראו כקירות של מים התנפצו אל חרטום האנייה ושטפוה עד לירכתיים. הספינה היטלטלה ברוח הנוראה וחישבה להישבר. נוסעי הספינה ראו את מר המוות לנגד עיניהם. גם רב החובל אמר כי רק מן השמים יושיעום. ביאושם פנו הכל לר' אברהם כי הכירו בו שאיש אלוקים הוא, וביקשו אותו להתפלל עליהם ולהצילם…
ר' אברהם ידע, בי באותם הימים מקובל היה בקרב יורדי הים, שאם נפטר מישהו מבין הנוסעים או המלחים היו קושרים אבן כבידה לרגליו ומשליכים את גופתו למים. בתנאי הנסיעה הממושכים של אותם ימים היה הדבר כמעט הכרחי מבמה סיבות: א. הגופה היתה מעלה צחנה נוראה. ב. היה חשש להידבקות במחלה שממנה מת האדם. ג. וחשש נוסף להעברת מגיפות מארץ לארץ בצורה זו.
ר' אברהם פתח ואמר:
– הנה אנוכי עומד למות. הבטיחוני, על דברתכם, שלא תשליכוני אל הים לאחר מותי והביאוני לקבר ישראל.
בקשתו של הנוסע הנכבד היתה קשה מאוד לאנשי הספינה העומדת לשקוע. אולם רב החובל נגע בידו אל מצחו ונשבע לר' אברהם, שיקיים את בקשתו. עמד ר' אברהם בתפילה, והים – נח מזעפו.
חלפו יומיים, בערב יום הכיפורים השיב ר"א סבע את נשמתו ליוצרה. הדבר היה בשנת רס"ב, עשר שנים אחרי גירוש ספרד. למחרת עגנה האניה בנמל הסמוך לווירונא שבאיטליה. רב החובל ועמו מאנשי הספינה הלכו לקהל בני ווירונא וסיפרו שם על פרשת פטירתו של ר׳ אברהם.
עוד במוצאי יום הכיפורים נספד ר' אברהם ונקבר בקבר ישראל.
עם נכדתו של אותו פליט מספרד, שחי במרוקו ונקבר באיטליה, זכה ר' יוסף קארו להינשא בזיווג שני.
אביה ר' יצחק סבע ראה לו בזכות גדולה לקבל חתן כזה לבתו. רעייתו זו היתה לעזר רב לרי"ק. היא גם ילדה לו באדריינופול את בניהם – יצחק ויהודה ובתם בואינה (כשם אמו של רי"ק) שפירושה בעברית – טובה.
ספינת נוסעים שהיתה משייטת בין נמלי הים התיכון
בתקופה שבה ארע הנס לר' אברהם סבע.
