פרק כ"ז – ברכתו של הישיש
הימים היו ימי תחילת ניסן, שמש אביבית חיממה את בתי האבן של צפת וחדרה לכל סמטה צרה. עקרות הבית פרשו לייבוש את כלי הלובן של מיטותיהן שכובסו, חלונות הבתים נפתחו לרווחה למען יחדור החום לתוך הבתים, שצינת החורף עוד עמדה בהם. רק בביתו של מרן ה"בית-יוסף" לא נפתח חלון.
בני צפת נשאו עיניהם בדאגה לעבר הבית, הכל ידעו, שמזה זמן לא בא מרן לבית מדרשו וכי הוא רתוק למיטתו. תלמידיו נשאו תפילה לשלומו מדי יום, והרופאים פקדו תכופות את הבית.
ר' משה מטראני, המכונה המבי"ט, לקח את יד בנו יוסף בן השש ומחצה ואמר:
– הבה נלך לבקר את מרן החולה.
– אבא, שמעתי שהיח לכם פעם וכוח, ועכשיו נלך לבקרו?!
בני, כל מחלוקת שהיתה בינינו היתה רק במילי דאורייתא, אבל בינינו – אנחנו ידידים ומכבדים איש את רעהו. ולא זו בלבד, מרן הוא האיש העניו ביותר בדורנו; אפילו למתנגדיו הגדולים ביותר אינו נוטר שמץ של טינה. רק כאשר דעתו שונה בפסקי ההלכה -הוא איננו מוותר, וכמוהו גם אני. עכשיו אני חרד לשלומו.
– כבר אנחנו מבקשים לרפואתו בכל יום מאז חלה אמר יוסף הנער.
– בני, רוצה אני כי תבקש את ברכתו של מרן, הלא בדורנו הוא רבן של כל בני הגולה; כי יאציל לך ברכה, השתדל לשמור בלבבך כל מלה וכל תג שיוציא מפיו.
דממה מעיקה שררה בבית קארו כשהגיע המבי"ט עם בנו. בבית ישבו ולמדו שני בניו של מרן ר' שלמה ור' יצחק, ואילו בן הזקונים יהודה, שהיה כבן ארבע שנים הסתובב בבית והשמיע את הקולות היחידים שהבקיעו את הדממה. ר' משה מטראני היה מהמבקרים היחידים שהורשו להיכנס אל החולה. הרופא ציווה על מנוחה מחלטת.
על המיטה המוצעת בסדינים לבנים התרוממו כרים רבים. פניו החיוורים וזקנו הלבן של ר"י נחו בעייפות על הכר.
משנכנסו המבי"ט ובנו קמו עיני החולה, שביב שמחה ניצת בהם. ר' משה רמז לבנו יוסף לגשת. מרן הושיט ידו לנער – והלה נשק על גב ידו.
המבי"ט שמע את החולה ממלמל ברכה, אולם שפתיו נעו וקולו לא נשמע, אלא בסוף – – – – שיהיה גדול בתורה, גדול בישראל.
– אמן. כן יהי רצון – לחש הנער וחש בטחה, כי עשויה ברכתו של הצדיק להתקיים. השניים בקשו לקצר בביקורם כדי שלא יכבידו על החולה. בברכת רפואה שלמה מן השמים נפרדו והלכו לדרכם. היתה זו הפעם האחרונה שזכו עדיין לראות את מרן.
בי"ג בניסן שנת של"ה נחה נפשו של מרן ר' יוסף קארו. בן שמונים ושבע היה (-כמניין פ"ז) בשעה שנתבקש לישיבה של מעלה. כל בני צפת ביכו מרה את האבידה ובל קהילות ישראל ספדו לו.
על מצבת קבורתו כתבו בני צפת:
ציון הרב רבי יוסף קארו בעל "שולחן ערוך".
נשים צדקניות נוהגות לסייד את ציון קברו בסיד. לפיכך בולט מקום קבורתו אפילו לעיני העומד מרחוק.
במרוצת הדורות נתחברה תפילה מיוחדת לבאים להשתטח על קברו בבית העלמין העתיק בצפת,
וכה לשונה:
"אדוננו, גאון עוזנו, הקדוש ר' יוסף קארו, אתה האיש המרגיז ארץ ומרעיש עולם בספריך הרבים הקדושים אשר נתפרסמו ונתקבצו בכל תפוצות ישראל, כאשר הבטיחך השם יתברך על ידי המגיד הקדוש אשר בראת מאור תורתך אשר למדת לשמה. אתה האיש אשר באור תורתך נראה אור דבריך נר לרגלינו וספריך אור לנתיבנו, עורה נא לקראתנו להמליץ יושר לפנינו במרום, שירחם השם יתברך עלינו לגאלנו, ישלח משיח צדקנו, רוח אפינו, לקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ להביאנו אל ארץ חמדה טובה ורחבה במהרה בימינו אמן."
ברבות השנים עלו רבים וגדולים להשתטח על קברו של מחבר השולחן ערוך. גם השל"ה הקדוש (ר' ישעיה לייב הורביץ) כשהגיע לביקור בארץ ישראל, עלה לקברי הצדיקים בבית העלמין בצפת והוא מספר:
"שלושה אלה גדולי עליון היו בזמן אחד, מהר"י קארו, מהר"ם קורדובירו ומהר"י לוריא (-האר"י) ז"ל והם ממש מלאכי ה' צבקות נתגלו להם מגידים מישיבת נביאים ומישיבת תנאים וגם אליהו ז"ל ונקברים ביחד כמו סגול בבית הקברות ונשקתי קבריהם."