פרק א' – מדוע נפסקו הלימודים?
שתיקה ממושכת אפפה את ר' אפרים קארו בעת ארוחת הערב. לאחר יום עמל מפרך ושעות מספר של לימוד עם הבן יוסף הגיעה שעתו לסעוד את הלב. אשתו בואינה (בעברית – טובה), שהסבה עמו אל השולחן, ראתה קמטים נחרשים במצחו ודאגה נסוכה על פניו. ואילו ר' אפרים לא רצה לספר עמה בכל השמועות הרעות המתהלכות בין גולי קסטיליה המצויים בליסבון, בירת פורטוגל, מזה ארבע שנים. הוא ניתק את חוט מחשבותיו הטורדות והחל לדבר בנושא אחר שקיווה, כי יהיה קרוב גם ללב רעייתו.
– כל נחמתי בחיים הוא בננו יוסף, ה' ישמרהו ויצילהו. כאשר אני יושב ללמוד אתו, אני שוכח שהוא בסך הכל כבן שמונה שנים. הבנתו מפותחת כמבוגר וליבו פתוח ללמוד וללמוד, אין הוא יודע שבעה. מעל לכל אלה יקרה לי ענוותנותו, אין הוא יודע שמץ גאווה מהו.
– תכונה זו בוודאי ירש מאביך ר' יוסף, שנקרא הילד בשמו. הוא היה מאושר ושמח בכל ענייניו ותמיד חי בענווה יתרה. אפילו כאשר יצא לאור ספרו "סתם יין" לא זחה דעתו, כמלוא השערה.
– אמת בדברייך. אני חושב שבגלל מעלת אבי זכה לבנים חשובים כמו ר' אביגדור אחי הגדול, שהלך לפרג ונהיה ראש אב בית דין אצל האשכנזים; וכמו ר' יצחק אחי, שכבר שנים משמש כראש ישיבה – אמר ר' אפרים.
– אבל הילד צריך לרוץ גם עם בני גילו ולשחק מעט עם חברים – טענה אמו של יוסף – והוא יושב רכון כל היום על הגמרא, ובלילה עד שנרדם לומד משניות. יש לנו מזל שהוא בעל בריאות טובה.
– כשאני פוגש את אחי ר' יצחק, ראש הישיבה שלו, הוא אומר לי תמיד, שיוסף נועד לגדולות! שהילד יאיר את עיני העולם! וכי עליו למלא את ליבו בדברים שבקדושה, וכי חבל על כל רגע שאיננו לומד – כי זכרונו כאבן שואבת ומוחו חד כאזמל. ובשעה שאנחנו לומדים, אני שוכח, שהוא ילד. הוא חושב ועונה כמבוגר.
– זכות אבות! זכות אבות היא לנו! – אמרה בואינה.
– את צודקת – אמר ר' אפרים – זכות אבותינו הגדולים. אני נזכר שהסבא שלי, נשמתו בעדן, שאני קרוי על שמו, היה אומר שהמשפחה שלנו מתייחסת על ר' שמעון קרא מחבר ה"ילקוט שמעוני" ועל בנו, ר' יוסח קרא, שהיה תלמיד רש"י. את צודקת, בואינה, והלא תורה מחזרת על אכסניה שלה. אולי בזכות זו יתפתח יוסף ויהיה מה שמנבאים לו.
בן פורת יוסף – לחשה האם – בן פורת יוסף!
– כל היום אני רואה את הצרות הנורארת אצל אחינו הגולים, שבאו אתנו מקסטיליה, ואני שומע שמועות קשות על גזירות העומדות להתרחש, וליבי כואב מאוד. אבל כשאני שב לעת המנחה ושומע את חידושיו של יוסף בתורה, אז נרפא ליבי החולה. וכשאני שואל אותר מה חידש היום, הוא עונה לי, שהכל מתורתו של דודו החכם ר' יצחק. אבל בשעה שאנחנו לומדים מתחילים חידושיו לצוף ולעלות. הלוואי והיה לי פנאי ומנוחת הדעת להעלות את דבריו על הכתב. אני מתפלל לה', שיתן לו להתפתח לפי כוחותיו הרוחניים. ישמרהו צורהו ויצילהו.
– אני זוכרת, כשיצאנו מטולידו עירנו, בזמן הגירוש הנורא מכל קסטיליה, הוא היה אז בן ארבע. כל חבריו בכו וייללו, ייבבו והתלוננו והוא שאל אז בתמימות נפלאה:
– ולמה לא לומדים היום חומש? ולמה לא הולכים לישיבה היום?
– יתן לנו ה' ונזכה לשנים רבות וטובות ונראה ממנו נחת – אמר ר' אפרים, ולא ידע כי לא תתמלא משאלתו זו.
בואינה הנהנה בראשה, כמי שאומרת אמן.
חלונות בית הכנסת המפואר בטולידו, שנבנה על ידי ר' שמואל אבואלעפיה. אין ספק שר' יוסף ומשפחתו התפללו במקום בעת שהתגוררו בעיר, לפני הגירוש.
