פרק ח' – נס ההצלה
באחד הימים התדפק על דלתו שליח מהעיר סלוניקי. ר' אברהם היה אז בן שלושים וחמש, הוא קיבל את השליח בכבוד גדול על כי הביא לו אגרת שלוחה מגאון ישראל החכם ר' יעקב אבן חביב בעל "עין יעקב".
כאשר פתח את אגרתו של מהר"י חביב ראה שהלה שואל בעצתו בענין עגונה. כבוד גדול היה זה עבורו שחכם המבוגר ממנו בכמה עשרות שנים שואל לחוות דעתו ההלכתית.
קשה היתה הבעיה. אך ר' אברהם לא פסק מלהרהר במצבה העלוב של העגונה, שבעלה נעלם ומאז לא נודעו עקבותיו. רק פרטים מטושטשים ובלתי מדויקים הגיעו לידיעתה על גורלו.
לא בנקל עלה בידי הפוסק המנוסה להתיר את סבך המקרה. לילה תמים לא עצם עין וגם למחרתו שקל ר' אברהם את בעיית האשה שבקשה היתר להינשא לאיש. הוא ראה את נימוקי ר"י אבן חביב ועוד הוסיף עליהם הרבה משלו לבירור המקרה עד כי הגיע למסקנה: העגונה מותרת להינשא! היא תוכל להקים בית בישראל.
שמחה יתירה שמח ר' אברהם כי הותרו כל ספקותיו, ומיהר להעלות על הכתב את נימוקיו ההלכיים והחזירם ללא עיכוב בידי השליח.
באותה שנה היה הדבר כאשר ר' אברהם היה
בדרכו לעיר סקופיה אשר ביוגוסלביה של היום, הוא ביקש לעבור בנחל שנראה לו כפלג מים קטן. אולם הימים היו ימי האביב, סוף חודש ניסן, ובראשי ההרים הרחוקים החל להפשיר השלג הרב מן השרב הפתאומי. ובעוד ר' אברהם מנסה לעבור את הנחל הגיע זרם מים כביר, שטף אותו והפילו. המים סחפוהו בחוזקה במורד הנחל ואף הנלווים אליו לא יכלו להושיעו. הם נואשו מחייו וכבר חשבו לבקש את גווייתו במורד הנהר כדי להביאו לקבר ישראל.
אך בחמלת ה' עליו זימן לו בעיקול הנהר שני גויים בסירה. בראותם לפתע דמות אדם שטה בנהר מיהרו למשותו ולהעלותו על סירתם.
באותו תאריך, כ"ה בניסן, קבע ר' אברהם יום צום לזכר החסד והישועה שעשה ה' עמו. הוא הבין כי בזכות מאמציו הרבים להתיר בת ישראל מעיגרנה הציל ה' את אשתו מגורל דומה, שהרי אם היה חס וחלילה אובד בנהר וגופתו נעלמת היתה אשתו לעגונה.
כשנפגשו ר' אברהם טריוויש ור' יוסף קארו בבית גיסו, ר' שמואל סבע, התפתחה בין השניים הבנה וידידות נפלאה. על אף מוצאו האשכנזי של ר' אברהם היטיבה עמו עדת הספרדים וכיבדה אותו מאוד. והוא כתב עליהם באחת ההזדמנרירת "שהם מחזיקים את בעלי התורה בתפארת ומעלה ונזהרים בכבודם יותר משאר העדות".
גם בענייני הלימוד מצאו הצרפתי והספרדי שפה משותפת אף שהאחד הדגיש דעות רש"י ובעלי התוספות והשני ציין את הרמב"ם, הרי"ף וגדולי הספרדים. וויכוחים קולניים היו מתפתחים ביניהם ומבלי משים נערמו על השולחן ספרים וכתבי יד שכל אחד הביא כדי לחזק את עמדתו.
לעיתים השתררו שתיקות ממושכות כשהשניים חושבים ומנתחים והוגים – עד שהמקרה היה מתלבן, הסתירה המדומה היתה מתיישבת והיה מתקבל דבר דבור על אופניו. בסוף הבירור היה כל אחד רואה את גדלות חבירו בלימוד ביתר חוזק ובהערצה רבה יותר.
פעם אחת אחרי שעות ארוכות של דיון הלכתי ביקש ר' אברהם מרי"ק לכתוב לו הסכמה לספרו "ברכת אברהם". כאשר עיין ר' יוסף וראה שהספר עוסק בהלכות נטילת ידיים השתאה על כך, אבל כשגילה שר' אברהם הצליח לחדש שלוש מאות הלכות! בנושא כה קטן התפעל מאוד. הוא כתב לו בהקדמתו בזו הלשון:
ראיתי אחד קדוש מדבר
וחיילים יגבר
דן דין ענ"י.(-על נטילת ידיים)
פסקים מתוקים מזוקקים שבעתיים
בפלפול עצום, בוער באש עד לב שמים.
לא לשוא נקרא ר' אברהם "סכינא חריפא". כינוי זה שהעניק לו ר' דוד כהן (-הרד"ך), שהיה בן דורו היה מוצדק מאוד שבן דרך לימודו והגיונו היו חריפים וחדים בסכין.
כשנתיים ימים בילו ר' יוסף ור׳ אברהם בלימוד התורה. עד כי בשנת רפ"ד איווה לו ר"א טריוויש ללכת לקושטא על מנת לסיים את ספרו ולהדפיסו. אולם הקשר בין הידידים נשמר בהתכתבות ובחליפת מכתבים.
את זמנו הפנוי חילק עתה בין תלמידיו בישיבה שהרביץ בהם תורה ובין ר' משה דאנון. ר' משה היה גם בן מבחירי התלמידים של ר' יצחק אבוהב בקסטיליה. (אודות האחרון ראה בספר על ר' יעקב בירב). גם הוא הצטיין בחריפות שכלו ומשבט ביקורתו לא נמלט איש.
ר"י קארו לא תמיד הסכים עם דעות חבריו ללימוד. אולם חריפותם היתה עבורו כתבלין בעת הפלפול בסוגיות השונות. גם כאשר פסק מישהו מגדולי התורה שלא כמותו, לא הביע ר' יוסף מילת כעס.
תקופה זו היתה פוריה מאוד אצלו בהרבצת תורה, בכתיבת החיבור הגדול "בית יוסף" ואחרי כן גם בלימודי הקבלה.
ר' משה המון, הרופא היהודי של הסולטן.
פגש בבית הוריו את ר' אברהם טריוויש בבואו לקושטא להדפיס את ספרו.
משפחת המון העניקה לר' אברהם גם תמיכה כספית נכרת לשם ההדפסה.
