י.
המחשבה הישראלית
א. כל מחשבה שלא נתגדלה כולה כמחנה ישראל יכולה להרוס את סדרי האמונה והחיים הישראליים.
ב. המקצועות הרוחניים שבתורה מוכרחים להעבד באותו המרץ שנעבדו ושצריכים להעבד המקצועות המעשיים שלה.
א.
ברכת ישראל היסודית היא תוספת הדעת העליונה שבה נטוע שורש הדעה המיוחדה לישראל, המרוממה מכל עם ולשון, והיא הולכת בשטף של נבואה גנוזה וממלאה לשד טללי־חיים את כל נשמה שבישראל, ועומק החיים העליונים של האומה, דוקא ממקור הדעה הזאת הם יונקים. קוי הדעת חודרים ממקור-האומה הכללי בכל דורותיו ומתפשטים ברז הידיעה ההכרית השרויה בכל אחד ואחד מישראל, שבשבילה חי הוא ודורותיו את החיים הישראליים בכללם ובפרטם, כל חד וחד לפי מעלתו. כל נתיבות העצות והמחשבות להנהגתם של ישראל, בעניני החיים והעולם, ובעניני הקדושה והאמונה, במיני המדע והרוח ובעניני הזמן והתדיריות — משפעת זו הדעה העליונה הם באים.
ב.
חכמת ישראל העיונית והמחקרית, כמו חמשת ספרי המופת שלנו במחקר הדת: האמונות והדעות לרס"ג, הכוזרי, חובת הלבבות, מורה הנבוכים והעקרים ועוד, וספרי המוסר המצוינים, הכל בהדרגה נכונה ובשום שכל עד הספרים המובחרים והמוקדשים שבין חדורות המאוחרים מסוג זה. — ספרים כאלה וכל מקורותיהם וכל המתיחש להם והמסתעף מהם כשהם מזדככים, מבהיקים ומבריקים בנפש ההוגה בהם בטהרת לב ושלות הרוח בצרוף דעת העולם והחיים, ממלאים הם אותה הוד והדר, עצה ותושיה, חיים ועז ומולידים בה חזיונות חדשים ורעיונות רעננים וההרגל לשוטט בהיכל הרעיון לטיל בין שדרות השטות השונות שבדרכי תורת המחשבה מעודד את הרוח ומעורר את הכחות הנרדמים לתחית עולמים רעננה וקדושה. וברבות לנו גבורי כח-קדש, מלאי לשד עלומים, מדעות, מדות ומוסרים, מכל אוצרות ספרותנו הקדושה, אז מאיליו יתרומם הרוח ויגבר הלב וגבורי חיל ברוח חכמה וגבורה יקומו ויעמדו הכן לבצר את מעמד התורה והאמונה בישראל.
ג.
מיעוט העבודה, של הכנסת כל המחשבות הטובות והעדינות של כנסת ישראל למקום אחד, להתאימם ולהפרותם, הוא שגרם שאותן המחשבות, שהם באמת תולדות התהו והבהו, שאינן עלולות להתאחד עם החיים הפנימיים והמלאים של האומה הישראלית, הדעות הקלושות הבאות מקצר הראות וקטנות אמנה של עז האחדות האלהית מעזן של ישראל וגאותם "מושל בגבורתו עולם עיניו בגוים תצפינה, הסוררים אל ירומו למו סלה" הן עולות כעבי חשך ומביאות אפילה לעולם ומאבדות ביחוד מבני הנעורים את כל גאון ההכרה העצמית ממקורה ומבסיסה הבריא, "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, מפני גאותן של ישראל שנטלה מהן" (חגיגה). בעולם המחשבה המעשית שלנו, עיון ההלכה והתלמוד הצליח הנסיון יפה. הדעות כולן, המוסכמות והבלתי מוסכמות נקבצו יחד, יחד העשירו את ידיעותינו, הרחיבו את חוג רעיונינו והאדירו את תעופת שכלנו, בתתם לנו יד להגיע אל כל מבוקש מחודש, מסעיפי המחשבה המעשית, באופן מבורר ומוצלח, לפי תנאי מצבנו. התועלת המוחשית שנתגלתה ע"י הלמוד הרחב שנבנה מקיבוץ הדעות השונות והשתרגותם, הפיגה לגמרי את הטעם של המחלוקת והפירוד האפשרי להולד משינוי הדיעות וההחלטות והביאה תמורתם, אחדות, אהבה ורחשי כבוד אין קץ, לכל הדעות השונות והמתנגדות גם יחד. והיא, אשר הביאה ג"כ לראות את תולדותיהן החיוביות בעצם זהרן ותקפן.
לא כן הוא גורל המחשבה העיונית למרות כל עמל בעלי האגדה לפלגותיהם, בעלי המוסר, המחקר והקבלה העיונית, עכ"פ לחב ולרומם את עבודת המחשבה והרעיון, לא זכינו עדן בענינו לקבע קבוצים וישיבות קבועים שתהיה מטרתם, לכנס במקום אחד, בקבוץ והתאמה את כל פזורי המחשבה הגדולה של כנסת ישראל שנגלתה בצדדים רבים, בדורות שונים, במצבים מיוחדים, בפלגות מפוזרות ובמקצעות וסגנונים מחולפים, ומ"מ הכל הולך למקום אחד, — למקור ישראל.
וכל אותם הספרים הנפלאים מלאי הענין, שכ"כ התעמקו בהם גדולי הדודות בחבורם והפצתם הם מונחים בקרן זוית, או נחשבים לספרי טיול, שמעיינים בהם בדרך ארעי. ועיון כזה איננו מביא כלל את התועלת המבוקשת הכללית להתכנסות המחשבות, לקישורן, התילדותן, ובנינן. אותם שהתפתחות המחשבה הכללית הביאתם למדה זו להיות גם הם צמאי רעיון ותאבי דברים חדשים וחיים, באין להם מן המוכן על אדמת ישראל מזון, מעדן ומבריא, מחובר מענקים שונים, מתוקן מפועלים החיים את גו ומקובל על לב הדור החי, הנם מתרחקים, מתדלדלים ומתנודדים לכל רוח, שהמחשבה של האומה השולטת שהם יושבים בקרבה הולכת שמה וההשפעה החוזרת מזה בקרבנו פנימה מביאה דאבון לב וחלישות חיל.
וכל זה באתנו מפני היראה הנפרזה מכל עיון ומחשבה בחלקי התורה הנוגעים ללב המרגיש ולמח החושב, שצוחו עליה גדולי הדורות, ביחוד המקובלים. היראה, שבאה היא עצמה ממעוט הלמוד והידיעה באיכותה של מדת היראה בכלל ובהתגדלה פרא בלב היא מתהפכת לפלצות ובעתה הרחוקה מיראת רוממות הדר כבוד עליון המתחלת מההכרה הברורה עד כמה הלמודים האלהיים פועלים לטובה על התרבות הכללית עדי עד, ועד כמה הם מביאים אורה של שקט שלוה וצדק לעולם ממקור שם אלהי ישראל.
על עמודי ספרותנו החיה, חובתנו לכתב כעת שם אל אלהי ישראל, בספרים, בחוברות, במאמרים, בחזיונות, בשירים, בפירושים, ובדרושים ובכל אותם הכלים שהמחשבות נכנסות על ידם לרשות הציבור, ונשימם "במנא דכשר למקנייא ביה", רעיונות ודעות, בימינו ודורותינו, נרחיב את מדת הלמוד העיון והדרישה על אופן המחשבי שלנו, לכל אגפיו, נקבע גם עליו מסכת, נעשה גם בו חריפים ובקיאים. גדולים וגאונים. ננסה כחנו, יוכל היות שאור המחשבה יישר לנו את הדרך, גם על החיים והמעשה, גם על התלמוד וההוראה. ההרגל לשוטט בהיכל הרעיון, לאנשי דעה, לטייל בין שדרות השיטות השונות שבדרכי תורת המחשבה, יעודד את רוחנו, ויקיץ לתחיית עלומים את כחותנו הנרדמים ועיפים מקוצר רוח, ויביאנו להכיר, לעצמנו, ולזולתנו את חסנה ועשרה הרוחני של כנסת ישראל, את בהירות מחשבתה וקדושת מוסרה. – – –
אותם קוי האורה הנמשכים והולכים בשטף הדורות כשהם נסקרים בסקירה מעוגלת רפלקסית ההולכת וחוזרת, מתאדרת ומתברכת במרוצת גליה, והכפלת רעידותיה, מן התחלת התגלות המחשבה העברית, בספרים שאחרי כתבי הקדש התלמודים והמדרשים, שבהם שדה העבודה עצמה, המצומדים אל המחשבה הנצחית במעמד ישר, — למשל מן ספרי רב סעדיה גאון, הרמב"ם, הכוזרי, חובת הלבבות, העקדה, העקרים, ודומיהן, וכן ילך הקו הלך והקיף לאטו, עד ספרי ראשית חכמה, של"ה, מהר"ל מפראג וכל הדומים להם, ומהם עד ספרי הדורות המאוחרים ספרי הגר"א ותלמידיו, הגר"ז מלאדי וכל בעלי ההסברה שבחסידות, וכל הדומים לאלה ולאלה וכל המתילדים מהם ספרי הרמ"ח לוצאטו, יסוד ושורש העבודה וכיוצא בו, וכל הספרים הממצעים בין תקופה לתקופה ומהם עד עבודת בחירי המחברים בדורנו והסמוך לו, שבמקצע החביב והנערץ הזה, ספרים כאלה וכל מקורותיהם, וכל המתיחשים להם, ומסתעפים מהם כשהם מבריקים בנפש ההוגה בם, בטהרת לב, בגבורה וצהלה, במתינות, בשקט ושלות חכמים המחברם אל כללות התורה והעבודה, אל אהבת המקום ב"ה. אהבת ישראל ואהבת הבריות והחיים בכלל, בצירוף דעת העולם והחיים, המתרחב והולך, ע"פ תביעה פנימית למזון רוחני ממינו, ולפי אותה המדה שהדעה מתרגלת לשוטט במרחבים, ממלאים הם אותה הוד והדר עצה ותושיה, חיים ועז, והם מולידים חזיונות ורעיונות חדשים ורעננים, לאין חקר, "שמים לרום וארץ לעומק ורוחב לב נבון אין חקר" (בחינות עולם) ומכניסים הם פזורי-מחשבות ושברי רעיונות לאין מספר להוציא מכולם יחד כלים שלמים שיצלחו באין ספק להוסיף אורה על דרכי עמנו האהוב, ללמד מן המפורש על הסתום, ממהלך הרוח של שנות דור ודור, על רוח זמננו ודורנו, וכשהם מתפרצים מן הלב אל הכתב, אחרי שהם מולידים בחיכוכם זרם חי חדש מאיר ומחמם כברקים יאירו תבל ויזהירו כזוהר הרקיע גם על ארץ מאפליה, ומהם ענפים ישתרגו, ונחלים ישטפו עד מרום אוצר המחשבה והרגש אשר לישראל, שבהתפטרותו החריפה המתייקת והפופולרית דוקא, עתיד הוא לרומם קרן ישראל, "לאקמא כנסת ישראל מעפרא" (זוהר), ולהעדיף עליה טל של תחיה, וחיים של חלוץ עצמות, הוא ספר הזוהר, וכל אגפיו לכל תולדותיו ע"פ כל המוני המערכות השונות, תולדות ההשפעות העמוקות, הנשקלות בפלס אל דעות הנותן לרוח משקל, "שאף רוח הקדש השורה על הנביאים במשקל היא שורה" ע"פ כל שינויי הנטיות והתקופות ונהרי נחלי רוממות המחשבה, שיצאו ויוצאים שעתידים לצאת ממקורו מקור חיים, לישראל ולאדם, לגבורת אמת, ואמונה, המלאה בחסן ישועות חכמה ודעת. אור הזוהר, וכל החיל הגדול כמחנה אלהים היוצא מכל השפעותיו, על בחירי גדולי הנפש שבעמנו כשנגש אליו ע"פ כל אותו התכסיס הרחב, המאמץ כח לב הראוי לו, יגדל את הרוח וינשא את הנפש, עד שימציא לנו גם עתה אנשים העומדים בגדלם ממעל לאופק החיים הרגילים והמעשיים, אבל דוקא הם יכולים המה להיות מאירים לנו בקרני הודם כשמש בגבורתו ודוקא ע"פ השפעה אצילית ונשאה כזאת, יתחוללו נפשות מעשיות לבית יעקב, נפשות מלאי אור ויפעה, וממולאים בהכשר של פרנסות הדור ההוה.
ד.
כל ספר, כשהוא לבדו, מגלה רק חלק מצומצם וקטן מהרגש או השכל, וכדי לדעת את ערכו האמתי אפשר רק כשמוצאים את הקשר שבינו ובין הכלל כולו.
וביותר יהיה ניכר היתרון והשלמות, כשמתחבר שפע של ספר חשוב אחד עם איזה ספר חשוב אחר, הנראה כעומד בנגוד אליו, שרק הנגוד הזה, כשהוא בא לידי התחברות הוא מביא לידי שלמות, שהאחד משלים את חברו.
ואת הדבר הזה אנו צריכים תמיד לשום על לבנו, כשאנו מדברים על דבר ספרינו הפנימיים, שרק אז תראה היהדות בשלמותה ,אם נשקיף על כל ספר וספר כעל אחת מאבני היכל גדול שכלן מתחברות יחד לבנין אחד ענקי ושלם, כי אעפ"י שיש ליהדות צדדים שונים, הרי היא באמת חטיבה אחת: "אלו ואלו דברי אלהים חיים", ורק אז תביא השפעת הספרים ההם את ברכתם המרובה.
אולם החבור וההבאה לידי הרמוניא דורשת כשרון, אמון-רוח וביותר — עמל ומנוחת הדעת הבאה ע"י עסק של קביעות והרגל של חנוך יפה באהבת הדעת, אהבת ישראל, אהבת תורה ואהבת שמים.
בכלל, בסדרי הלמודים צריכה להיות הידיעה המקפת והכוללת קודמת ליצירת חדושים "ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה", ומכל שכן ביחש הכתיתה וההריסה ע"י כלי זיינה של ההתנגדות והבקרת, שראויה לצאת רק אחרי הידיעה העמוקה והברורה, הנקנית רק בסבל רב ועמל גדול. "הסכת ושמע ישראל — הס, ואחר כך כתת", והידיעה הרבה גם היא אינה מספקת, אם לא ילוו אליה גם שאר המעלות המוסריות, שמבלעדן אי אפשר לה להאמת להתגלות.
וכל אלה אי אפשר למצוא באותם הבאים כאורחים אל הטרקלין הרוחני שבתורה, אורחים שאינם מתקשטים כלל כשהם נכנסים, כי הטרקלין הרוחני המכובד והנקדש הזה נחשב בעיניהם כאיזה פונדק, שכל הולל ופוחז יכול להכנס בו ברפש שבסנדליו וברבב שעל בגדו ובכל זוהמת החיים שבגופו ונשמתו.
וכך הביא העדר הקביעות וההכנה במקצוע הרוחני שבתורה לידי שברון נורא! מעוט העסק והעראיות גרמו שאין הענינים כלם מקופלים זה עם זה, ואין להם קשר יחוסי, הראוי לקומה רוחנית שלמה. הרעיונות הולכים בודדים ותועים, כל אחד מושפע רק מאיזו פנה בודדת מספר מיוחד, או, במלות יותר מדויקות, מקטעים של ספר מיוחד, והספר עצמו יורד ומתבודד הוא עם ירידת הרעיון והרחקת המחשבה מעל לגבול הרוחני. "האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, עליו נאמר: ורועה זונות יאבד הון, שהוא מאבד הונה של תורה" (עירובין) — במלא המובן נתקים בזמננו, במה שנוגע לצד הרוחני שבתורה.
ואותו החוג של המורגלים באמונה, בתורה ומצות, אלה שמהם היו ראוים ונאים להיות כבני-בית בטרקלין הזה, היודעים הם ליהנות ולהנות מזיוו של הטרקלין? מביטים הם באימה יתרה — לא כבן פלטין היודע את ערכו, אלא כבן שומר החצר שנהנה מחיצוניותו של הטרקלין ורעיון לא יעלה על לבבו שלו נאה ויאה דוקא להכנס פנימה. וכה נשארת דריסת הרגל בפנימיותו של הטרקלין רק לאותם עזי הנפש הבאים לתוכו בכל הזוהמא והחשכה, התועבה וגסות הרוח שלהם והם מראים לבני עמנו כביכול, את המאור שביהדות.
ומי יוכל לדבר עם עזי נפש אלה ע"ד השלמתה של שטה אחת בחברתה, ע"ד הכללות העליונה של כל חזיונות היהדות איך הם מתאימים זה לזה ושדוקא מכל הרועים יחד תצא תורה ואורה!
הם יודעים, למשל, שהרמב"ם דורש בשבח השכל וההכרה ור"י הלוי בשבח הרגש והפיוט. ואם כן הם "שני כתובים המכחישים זה את זה". ויש רק ברירה אחת להשפיל את האחד ולרומם את השני, כמובן במדת הרוממות הדלה, שפעוטים כאלה יכולים לרומם, שההלל שלהם מלא באמת חרפות וגדופים ואין טובתם שלמה.
בקרת כזו אינה מועילה כלום להבנת עמקי מחשבותיהם של צדיקי עולם ההם, אלא מחשיכה את הוד זהרם. אם חזיון אחד נתגלה, למשל, בספר ה"מורה" וחזיון אחר בספר ה"כוזרי", כל אחד הוא אמנם עולם שלם ומאיר כשהוא לעצמו, אבל להבין את כל גדלם ורוממותם אפשר רק אז, כשהם "מקבלין דין מן דין" ומתכללים יחד. ולאו דוקא שני המאורות הגדולים האלה, כ"א כל המאורות הגדולים עם הקטנים, הנגלים והנסתרים, כלם יחד צריכים שיזהירו כזהר הרקיע על אופקה של היהדות. רק אז יודע לנו נגהם, ורק אז נוכל בגדל נפש להוסיף מה שבכחנו להוסיף ע"פ טעמנו ומדת תרבותנו, דאז תהיה הוספה שלנו בעבודה הספרותית באה להשלים את הבנין הגדול, שבנו נביאינו וחכמינו מדור דור לעדי־עד.
ה.
…ביחוד רוצים אנו להעמיד את הבדלי דעות הגדולים. לכל אחד יש שיטה מיוחדת. כמו שיש חילוקים והבדלים בהלכה כך יש גם בדברים רוחניים. צריך להתבונן בנקודות ההבדלה ובצדדים השוים. כמו כן, אם החילוקים הם בעיקרי השיטות או רק בפרטיהן, כשם שיש בהלכה שהראשונים מסכימים לדבר אחד אלא שיש הבדל באיזה פרט.
אנו נדבר רק על שלשה: :הרמב"ם, רבנו בחיי ור' יהודה הלוי. אלה הם היסודות, וההבדלים שביניהם הם הבדלי שיטות. אצל האחרים ההבדלים הם רק בפרטים או ששיטותיהם מורכבות, מהלך הרעיונות של אלה האחרים היה כעין מעין שתופס בדרכו הרבה אפיקים, ואנו מוצאים אצל אותם הגדולים הרבה רשומים מאלה שאנו מוצאים אצל השלשה הנ"ל. אולם לא רק על אלה שלאחרי השלשה אין לדבר כעל בעלי שיטות מיוחדות אלא גם על אלה שקדמום א"א לדבר, מפני שגם אצלם היו הרכבות. רק שלשה אלה מסתמנים במהלכיהם המיוחדים, וצריך להתבונן להבדלים שביניהם מחד גיסא ומאידך. לצדם השוה והמיוחד, מכיון שכולם נובעים ממקור אחד, מקור התורה. כמו כן צריך להתבונן עד כמה שאבו מקודמיהם וכמה יש בהם מן החידוש.
דברנו כ"פ שבכלל המבטים שבהם אנו מביטים בשעת רצון להתרומם יש לנו בדרך כלל שלשה מבטים: הראשון— המבט המוסרי. השלטת הרצון המוסרי. "עשה רצונך כרצונו" שיתאחד הרצון שלנו עם רצונו של הקב"ה, את זה אפשר לדעת עפ"י ג' דברים: א' — ע"י זכוך המדות, שאנו מוצאים בנפשנו נטיה לחיים מוסריים עליונים וכו'; ב' — דבר יותר קרוב ויותר מוחשי, אבל הוא נובע ממקור יותר עליון, זהו ענין אהבת התורה "חיים של אהבת תורה" המיוסדים על עדינות הרצון; ג' — התקדשותו והתעלותו של הרצון, הפרטי והכללי, שאיפת ההתעלות של כל הדורות, "להפנות אליך כל רשעי ארץ".
אנו קוראים למבט הזה בשם "המבט המוסרי" אע"פ שהוא יותר נעלה מהמוסריות המקובלת, אולם ראוי הוא להקרא בהגדרה כזו. יש לקוראו גם "המבט הרצוני" כיון שעיקרו נעוץ ברצון.
השני — המבט השכלי או המדעי. השתוקקות לבהירות השכל, להכיר כל מה שאפשר ועד כמה שאפשר באופן בהיר. לדעת להפלות בין המאויים התחושות ובין הדברים האמיתיים שהם עצמיים. בשעה שאנו אומרים "מצות ד' ברה" וכו' וכו' כל אלה הדברים מורים לנו על הבנת התורה באופן הכרתי, כמובן, אין זאת אומרת הכרה במובן הרגיל, יש גם הכרה יותר עליונה, הכרה שכלית ברורה שאינה נתפסת בחוש, מעין נובע ממקור עליון, ממקור השכל.
השלישי – המבט ההויתי, האלקי. לא מבט של רצון ולא של שכל, כי אם מבט מיוחד. התחדשות ובריאה מחדש. ע"י התורה אנו נבראים מחדש. לא חלקים שכליים נותנת לנו התורה, אף שיהיו יותר ברורים ויותר נבונים, אלא יוצרת היא אותנו מחדש. אנו נעשים הויות חדשות. אנו יוצרים א"ע מן התורה.
"ועשיתם אותם — ועשיתם אתם, מעלה אני עליכם כאילו עשיתם את עצמכם"…
רבינו בחיי ז"ל העמיד את היסוד על "המבט המוסרי"— התשוקה והכמיהה ממקור הרצון המוסרי.
הרמב"ם ז"ל בין בספריו ההלכתיים ובעיקר בספרו "מורה נבוכים" מעמיד את היסוד לא על המוסריות, אע"פ שהוא מחשיב אותה מאד—אלא על "המבט השכלי", ההבנה התורית, כמו שמצינו בשלמה המלך ע"ה שבקש רק חכמה, זהו העיקר וכל שיטותיו נמשכות ממנו.
אולם ר' יהודה הלוי ז"ל אומר ששני הדברים חשובים לנו מאד, המוסריות בזה שהיא מרימה אותנו ומנחלת לנו הרבה דברים נעלים, וכן השכל בשמשו לנו דרך להבנת התורה ולהחדרה לעומקה, אבל העיקר הוא לדעתו "המבט ההויתי האלקי" — אנו צריכים להתרומם ולהתחדש בכל מלוא הויתנו, להיות לבריות חדשות ע"י ההזרמה האלקית ממקור התורה.
ר' יהודה הלוי ז"ל רוצה לומר שמה שאמר הקב"ה למשה "נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים" הרי זאת אומרת שהקב"ה בנסיו ונפלאותיו האיר באור חדש לגמרי שלא הי' דוגמתו בעולם, וכמו כן המצות החוקים (והמשפטים) גילויים מחודשים הם מראשיתם ועד אחריתם אשד כמותם עוד לא הי' מעולם. לפיכך — סובר ריה"ל — אם נבוא להסביר את התורה ממבטה המוסרי (ר' בחיי) הרי סוף סוף הי' מוסר בעולם גם לפניה, אף אם נאמר שמוסר התורה הוא יותר גבוה, יותר עדין, בכ"ז אין התורה נעשית עי"ז לדבר חדש. לא דברים "אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים" הם, כי אם מוסר משוכלל לגבי המוסר שקדם לקבלת התורה שהיה לקוי וחסר. וכן ביחס "למבט השכלי" (הרמב"ם) הרי הי' שכל בעולם מקודם ממה שנתן הקב"ה לבריותיו. אלא שאמר הכתוב "תורת ד' תמימה" שהתמים הקב"ה והשלים את מדת החכמה בעולמו ע"י חכמתה של תורה, ושוב אין זה דבר חדש וכו'. משא״כ לפי שיטתו הוא — "המבט ההויתי, האלקי" כאן אנו מקשיבים לדברי הנביא האומר ,"ואשים דברי בפיך, ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ וכו' — ע"י תורתו נעשה עם ישראל ליצירה חדשה, מיוחדת. התורה איננה שער לחכמה או מוסר, אפילו לכל שיעור קומתם של החכמה והמוסר, אלא היא דבר חדש לגמרי, שער חדש לגמרי.
שיטתו של ריה"ל היא שאנו צריכים לא להכניס לתורה את כל הדברים שהי' לנו עוד מקודם לכן — כן, נמצא שם גם את אלו, אבל לא זה העיקר אלא עלינו לשאוב ממנה, מן התורה, מים חיים חדשים.
ו.
עבודת הקודש של סלילת חדרך ועשית הגשרים בין התהומות המפרידים — זאת היא העבודה שהייתי חפץ שתהיה חביבה על כל העומקים בנשמתא דאורייתא, כמו שהיא חביבה עלי עד לאחת. ובדורות האחרונים יפה לנו מאד כל שיחתם של תלמידי הגר"א יחד עם תלמידי הבעש"ט, שהיו עומדים במצב כל-כך נגודי זה לעומת זה בשעתם. ולא בלא עמל וכשרון תברא לנו ספרות שלמה, שתכשיר את עצמה לאחות את הקרעים הללו ברוח, אבל מה יקרה היא התולדה, שעתידה לצאת מעבודה זאת, שהיא אה**ויה של האומה בפועל, בשאיפה ברורה למטרתה המרכזית, תשובתה אל חסנה בארצה ברום עלויה.
*-*-*-*-*