ו.
קרבנות

כל מה שמקיף את המציאות בכל הדרגותיה, בהשפעה רוחנית מוסרית וקדושה, צריך לטהרה יותר גדולה. המקדש וקדשיו כוללים את רוממות אצילות ההשכלה ואת תחתית טהרת הדם, הבשר, הדמיון והרגש, ובשביל אלה השלבים התחתיים, המקושרים לכללות הכל באגוד חי, נדרשת היא הטהרה המדויקת.

א.

יותר מהתפילה המבוטאת, שיש להחליפה במוסר פרטי המכשיר רק את הדמיון של האדם, – מלאה חיים היא העבודה האלהית, שמתגלה ברב חיל גבורתה בעבודת הקודש והמקדש, שיבנה במהרה בימינו. אז ירומם רוח האדם ורצונו, בהתעלות נפשו ע"י התעלות החלקים המאירים בנפש הבהמה, שערך החיים שלהם בהיותם קשורים עם גוית הבהמה אינו גדול כ"כ, עד כדי לגעל את הריסות החיים שלהם לשום מטרה נשגבה, בין גלויה, בין סודית. וכאן הדמיון הנלהב של האדם קולע אל המטרה של גובה האמת בעיקר היסוד. אלא שכ"ז שלא נתרומם הדמיון בעצמו לבא לרום נקודת ההשכלה העליונה הרי הוא טועה בדרכו באופנים צדדיים המשגים אותו. עבודת אלהים ע"י קרבנות היא עבודה מתקבלת אל הדמיון ההמוני הגם, ודוקא בזה מונחת נקודת גבהה, זה הדמיון אוצר בקרבו ההארה היותר עליונה, כמו שאהבת החיים, קישור המשפחה, וכיוצא ברתוקי החיים, הנם אמיצים בדמיון ההמון, והבקרת באה ומחלשת אותם, עד שתבוא ההכרה העליונה ותשיב להדמיון ההמוני את רכושו מזוקק ומוצדק בצדק נצחוני. הצפיה לבנין המקדש ולעבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילית ויותר עליונה מכל מה שכל רוח עדין וכל נשמה שירית עליונה יכולה לציר. עילוי החיים בפועל, עילוי העולמים, התקשרות כל החיים באור חי העולמים, בחיים האלהיים ההולכים ושופעים, המחיים כל חי, השולחים אורם מרום גבהם עד שפל תחתיות ארץ, המתפשטים על אדם ועל בהמה יחד, וכל האדם וכל החי אחוז הוא בחוברת. נפש הבהמה בנפש האדם היא קשורה, כשמשתחררת נפש הבהמה מאסור גויתה ע"י המחשבה האנושית, בקרבן לד', מתאחדת היא עם רוחניות מחשבה אצילית, מרוממת עמה סכום עליון ועשיר מאד מכחות החיים, והעולם מתנועע למעלה למעלה. אין העילוי מורגש כ״א לחוזי קודש ולהרגשת ההמון התמימה עילוי חיים סגוליים אחוריים אלו צריכים להיות קשורים עם שלטון ממלכת עולם כזאת, ששאיפת אחדות כל היקום בהכרה וברגש, בהלך חיים, ובנטיות הנפש האנושית, היא מגמתה וזאת היא מגמת נשמת ישראל, שורש התגלות האלהות, והרצון של אחדות ההויה בעולם, בהקף כללותו היותר עליונה, נטית אחדות העולמים זה עם זה, ע"י משך שטף אור האלהות ע"י התאחדות באור האלהי במקורו עם תשוקת שאיפת כל הטיב הזמני והנצחי האידיאלי דוקא ע"י התכנית הרדיקלית הזאת. ע"י הכשר החיים היותר עליון הלזה, הנותן עז לגבורים, נבואה לנביאים, רוח קודש לבעלי הופעה, שירח לשרים, הוד מלכות למלכים ועצמה לגבורים, אור חיים לכל יצור ועדנה לכל ציץ, קיום ועמדה לכל דומם, וערות רוח לכל רוח מוגלם ומופשט, – זאת היא תשוקת האומה, אשר אור ד' היא מנת חבלה, שהיא קשורה בעונג האהבה הרוחנית, של דעת אלהים אלהי עולם, אלהים אמת, בחיים העולמים והיחידיים, הלאומיים והאישיים, ומקדשה בית תפילה מוכרח להיות לכל העמים מה שכל זרמי האמונות אליו שוטפים, כעורים קיר ממשמשים, מה שכל חפץ הרוממות הנפשית דורשת, מה שכל שירה ופיוט מגלה, אל מה שכל אהבה וגבורה מתפרצת אל תוך התוכיות, אל זך הזכות, צחצוח הצחצחות, הוד החיים שבחיי החיים בדיוקנן העליון שבעליונים, רם מכל רם ואמת מבל אמת – זה אנו דורשים, זח דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה.

ב.

המצות הלאומיות כולן, הקשורות בארץ ישראל וכמרכז־ המקדש דוקא; וכן התרכזות הנטיה של עבודת־אלהים מתוך האידיאלים היותר רחבים, נשאים ורוחניים, דוקא בתוך אותה המסגרת הפשוטה והטבעית, שגם הנפש הילדותית יכולה לסופגה — זאת היא אחת התכונות היותר קבועות לטבע התרכזות־חחיים השלמה, המחברת את הרום עם השפל, שמרוממת ע"י זה את הרגשות השפלים ומעדנתם, ומנמכת את האידיאלים המרוממים שיהיו מעורבים קם החיים.

וזאת היא תכונת עבורת הקרבנות, שבשכלולה צריכה היא להתרכז דוקא במקום אחד מיוחד בכל האנושיות "בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את ד' ". עם כל רוממות התרבות צריך שישמר הטבע "בריא אולם", וכל חיי־־הילדות עם מראה־שובבותם מוסיפים זר רענן על ראש הזקנה האנושית המלאה חכמת עולמים.

ג.

המנחה והנסכים בקרבנות הם מסוג הצומח, והקרבנות בעלי־החיים, מסוג החי הגבוה ממנו, והמזבח שמקריבים עליו הוא מזבח־אדמה, דומם. להורות, שאנו חייבים לעבוד את ד' בכל הכחות הטבעיים הנתונים לנו בחסדו, ואם נעבדנו רק בכחות העליונים ולא בכחות השפלים, לא נגיע אל מעלת השלמות.

ד.

קדושת הכהונה היא האינסטינקט העמוק של האמונה והאהבה האלהית, שהיראה חקליונה מקושרת עמה בהדר גאונה. והאינסטינקט הזה ספוג הוא במשפחת הכהונה מכל האומה כולה. וכל המוסר והלמוד איננו בא כ"א לגלות כמה דאפשר מעסק החיים שבחוש פנימי זה, אבל תנאי ההכשר להקריב לחם ד' וכל קדושת מצות הכהונה, לא במה שמתגלה ע"י המוסר והתלמוד הוא תלוי, אלא כמה שהוא גנוז בטבע הנפש משורש היצירה, שהיא התכונה האינסטינקטי­בית ליחסי הקדושה ושרשיה העליונים.