001 – בראש מילין

ב"ה

בראש מלין

מאימתי התחילה היהדות לסדר את משנתה? — משנצטמק גופה ופרחה נשמתה. כל זמן שגוף האומה הי' רענן, ההויה הרוחנית זרמה בו בעוזה, רוח הנבואה פעם באון, לא הי׳ צורך לסמן את גבולות החיים, לתחום את תחומיהם, הם מצאו את דרכם הישרה מתוך בריאות טבעית. כיון שנטלה הנבואה ופסק מעין ההזרמה הרוחנית, נזקקה נשמת היהדות להתכנס לכלי-טהרה של סיגי-תורה, ועולם הבא אינו מובטח אלא למי ששונה הלכות בבל יום. נגנזה הנשמה במשנה.

הלכה זו בבית-מדרשו של רבנו הרב זצוק"ל למדנו, ועל תורתו של רבנו אנו שונים אותה עכשיו.

מרן הרב זצוק"ל היה כהן־גדול  לאל-עליון. עולמו — מקדשו. חייו — עבודתו. משנתו ונשמתו התמזגו להויה אחת. חייו הקדושים היו המשך לדבריו ודבריו היו גלוי כלשהו מתוכן-חייו הפנימי.

כל דבריו כגחלי אש, והוא עצמו — שלהבתיה. מי שהתקרב אליו נשטף בזרמי אורו ונסחף בים-מחשבתו. מרוב עומק־רוממות הרגשתו בעצומה של האחדות הפנימית, הכרתו בכלליות התורה והעולם, אור אין-סוף ד' אחד ושמו אחד, הסובב וממלא עולמי-עולמים, — לא היה יכול לצמצם את דבריו ולקובעם בצורה מסודרת ומסוכמת — הם התפרצו וזרמו בשטף רב, ככל אשר הספיקו מוצאות הפה הקדוש, או ככל אשר הספיק העט לרוץ אורח על גבי חלקת-הנייר (כרכים גדולים נכתבו בעפרון, כיון שאין טבולו בדיו וכתיבתו בהמשך אחד).

ואין מוקדם ומאוחר בתורתו של רבנו, ואין סדר למשנתו. דבריו לא לוטשו ולא עובדו. יד המתקן לא עלתה עליהם. עומדים הם לפנינו בזיו רעננותם. כשעת הופעתם. כבטוי-אמת נשמתי-ראשוני וכעצם החיים לקודש. אף הוא עצמו לא העביר עליהם קולמוס, כי ידוע ידע: הדברים אינם באים סתם מעלמא. מן המעמקים הם נובעים. טהרת-התהום בוקעת ועולה. — מי שהוא דבוק־ בד' ביסוד-נפשו אין דבריו טעונים תקון, חזקה עליהם שמתוקנים הם, מקורם ברוך ומעינם טהור — "כי מימיו מן המקדש המה יוצאים"…

ברם, אם בחייו אוחדו כל הנצוצות ע"י אשו הגדולה, וכל הנחלים הלכו אל הים הגדול, הנה עכשיו בעבור-כבודו. זקוקים כל הנצוצות לצרוף, לאחודם כדי אבוקה שתהא שלהבתה עולה מאליה. במצבם הקיים אין הם נראים אלא כפרטים העומדים בפני עצמם, והרי הם תובעים את הכללתם ב"עלמא דיחודא". אותו עולם שרבנו זצוק"ל התעצם בו כל כך.

הרבה דברים נאמרו בחוץ לארץ במשך ימי הגלות הארוכה ולא זכו הדורות לקבוע בהם הלכה ברורה, מפני שחו"ל גרמה להם. עכשיו, בשוב העם אל נוהו הגיע תורו של חלק־תורה זה, תור ההלכות הגדולות בדעות העמוקות, ההלכות הפסוקות בעיונים המופשטים.

הנשמה הגדולה שירדה למטה בשעת הרת-עולם זו, הרגישה מיד למה היא מתבקשת, היא הקשיבה לפעמי המשיח, לרעש-גבורתה של התחיה, ותמלא און ומרץ לעבודת־הקודש שבפנים, לגילויה המחודש של היהדות השלמה מנקודות-פנימיותה. מואר באור־גאולים, מתוך חיות שבנפש וחרות שבגוף, הקיף רבנו זצוק"ל את היהדות לדורותיה, צפה מסוף עולמה ועד סופו, התרומם אל אין־סופו ויגלה לנו עד כמה שהורשה לו מחסנה הפנימי ברום־עילויה.

המחשבה הישראלית יצאה מתחת עטו בגילוי חדש, מוצפת אור יקרות מגנזי נסתרות ומשוקה טל-תחיה מאוירה של ארץ ישראל.

"כולהו כתימתאה אליבא דר' עקיבא — פלגים רבים הולכים וזורמים, מתניתין, תוספתא, ספרי, ספרא וכו' אבל הכל בא מתוך אותו הים הגדול, תורתו הכוללת של רבי עקיבא" — דבריו אלה שנכתבו ל"יקירי לבבו" "בני־עקיבא", עולים על לבנו בשעה זו. עולים ומחייבים. כשם שממקור תורת רבי עקיבא המשיכו תלמידיו פלגים מיוחדים והזרימום כאפיקיהם, כך נקראים אנחנו עכשיו לגשת אל תורת רבי עקיבא של דורנו ולהמשיך מכלליותה פלגי-מחשבות מפורטים, מסוימים וקצובים.

מעטים הם אלה אשר נהירים להם שבילי ספרי-דבי-רב. ביחוד משום שאי אפשר למצוא בהם משנה-ברורה והלכה-ברורה במקום אחד, והרי מעשה זה של סדר למשנה .בקביעת מסכת לפרקיה, יש בו משום פותח שער לדורשי אלהים, למען ישוטטו רבים ותרבה הדעת. חשיבות יתירה נודעת לדבר בשעה זו שכבמה חוגים מתעוררת התביעה הפנימית של הקודש, בקשת אלהים והצמאון לדבר ד', — התעוררות שמרן זצוק"ל חזה אותה ברוח-קדשו, התבונן לקראתה וצפה לה.

ל"משנת הרב" קדמו שני נסיונות של מסדרי־מתניתא אחרים. הנסיון הראשון נעשה ע"י הר"ר אלחנן קלמנסון ז"ל — המחשבה הישראלית, ירושלים תר"פ, כ"ו עמ' — אלא שהדבר היה מוקדם מדאי, שכן קדם לפרסומם של כמה מספריו של מרן זצוק"ל ומעט היה החומר שעמד לרשותו. חוברת זו כוללת כמה פרקי־פרורים נאים וזכותה בראשוניותה. ועוד זכות נתגלגלה לה שכנסה כמה דברים שבעל־פה, פניני־מחשבה יקרים.

הנסיון השני והחשוב הרבה יותר נעשה ע"י הרב ישעיה שפירא. הוא לקט וכנס את אמרותיו של רבנו זצוק"ל על ארץ ישראל ובנינה וסדרם בחוברת נאה — ארץ חפץ, ירושלים תר"ץ, — אף הוא קבע בראשה מבוא לשיטתו של רבנו במהלך התחיה. החוברת קובעת ברכה לעצמה בתכנה העשיר ועריכתה היפה.

ב"משנת הרב" יש רצון לתת את עקרי משנתו האלקית כפי שנאמרה והובעה בספריו, מאמריו ודבריו. ראשיתה — קרבת אלקים, יסוד היסודות. ומשם תפרד, תתרחב ותסתעף אל פרטי הגילויים בתורה ובעולם, ישראל וארצו וכו' וכו'.

חוברת זו אינה אלא קובץ של הלכות דעות, הלכות האגדה ואגדות ההלכה. הלכה פסוקה שאין לחלוק עליה.

ודאי גם נסיון זה לקוי בהרבה. כיון שרובי־תורתו עודם בכתובים. אולם בהיותנו נאמנים לפתגמו: "כל פרוטה רוחנית אף היא מצטרפת לחשבון גדול" נגשנו אל המלאכה הבלתי־שלמה. ועוד: בינתים נתפרסמו כמה ספרים ומאמרים, ואלה מאפשרים כבר לגשת לפסוק-דברים וסכום־רעיונות, בחוברת נכנסו כמה דברים מתורתו שבע"פ ואף אלה משלימים במקומותיהם ומעמידים את הדברים על ברורם (אלה, אעפ"י שנרשמו תוך כדי שמיעה אחריותם על כותבם). אנו תקוה כי ברצות ד' להאיר לעמו בכתבי כוהנו הגדול זצוק"ל, עוד נשוב לשנות פרקים אלה, ומשנה אחרונה תוסיף למשנה ראשונה ותשלימנה.

ולבסוף: לא נוכל שלא להזכיר את הספר הגדול "אורות הקודש" הנדפס והולך בעריכתו של ר' דוד הכהן. בסדורו הנפלא ועריכתו המדויקת, חלוקתו לשערים ומאמרות, עניינים ופרקים, יחשוף עולמי־אור מכתבי־קדשו של מאור־עינינו זצוק"ל. ברם, אורות קודש אלו גנוזים הם, ואף בגילוים עדיין בגניזתם הם עומדים, וחוברת זו יכולה להחשב כהקדמה לכל באי שערי "אורות הקודש".

עם סוף שנת־אבלו של רבנו הקדוש זצ"ל שרוים אנו באנינות על חללינו הקדושים. נתונים אנו במצב איום של דכדוך ושברון. ומורגש, מורגש מאד חסרונו של אדיר־האמונה אשר הי' מגבירנו בקולו. גדולים הזעועים ונורא הסבל, ואדם אין בארץ לעודד ולנחם. צופה הישועה במצוקה ורואה האורות באופל לוקח מאתנו בטרם יבואו ימי הרעה וספינתנו מטרפת ללא קברניט.

ואין לנו שיור אלא התורה הזאת, תורתו אשר רב כחה לעודדנו באמונה הרמה, הבוקעת ועולה ממנה, ודבריה הנשגבים והמשגבים.

עם ישראל התגבר תמיד על צרותיו מתוך השתקעות גמורה בתוך ספרו, מתוך התיחדות ודבקות באלקיו. ואם לא זכינו שיהא רבנו זצוק"ל עצמו משמיענו את דבר־אלקים ומורנו את דרכי עבודתו, הרי מפתחית־ ספריו מסורים בידינו, ואורו גנוז באותיותיהם ותגיהם. נסע נא אפוא ונלכה לאור נשמתו אשר נגנזה במשנתו, ובימים אלה אשר צל־המות פרוש עליהם וישועה רחקה מאתנו, יהיו נא לנו דבריו הקדושים למקור־חיים ומעין־ישועה.

— זכותו תגן עלינו !

בונה ירושלים ד', ר"ח אלול, צ"ו.