ח. הלכה ואגדה

ח.
הלכה ואגדה

כל דבר מן התורה, בין בהגדה כין בהלכה, תובע הוא את; תפקידו להרוותו בטל-של-תחיה עליון, מאוצר ההרגשות העליונות והמדעים היותר רוממים המפכים מתוך הכלליות האדירה, שזה הפרט הנלמד־ נובע ממנה. זאת היא, תכונת הצמאון של העוסקים בתורה לשמה, המתגברת בהם תמיד, ומביאתם לידי מרירות־נפש מעבר מזה, ולידי עלית-נשמה והרחבת-דעת בקדושה עליונה מעבר מזה.

א.

חכמת ההגדה עם חכמת ההלכה, — יסוד הראשונה, היא חכמת הלב והרעיון, וכל ההלכות המרובות התלויות בדעת. ובמחשבה נובעות ממנה, והשניה היא חכמת המעשים — שתיהן נובעות משני השרשים שמסתעפים מתוה"ק, שהם החכמה והנבואה, שלא נתבארו עדיין יפה גדריהם ביחס לנתוח ההלכות וענין תורה שבע"פ. כי הך כללא ד"לא בשמים היא" יש בו כמה הררים גדולים. אע"פ ששיטת הרמב"ם היא ב"יסודי-התורה" (פ"ט) דאין שייכות לנבואה לענין הלכה, מכל־מקום הלא שיטת התוס' (יבמות י"ד ד"ה רבי) ועוד כמה מקומות היא דאין זה כלל גדול, ופשוט שהיו לכלל זה ג"כ יוצאים, והיתה הנבואה מעולם פועלת ג"כ על הליכות תורה שבע"פ, והכי משמע פשטות המשנה דאבות: "וזקנים לנביאים" שהיה ערך לענין הנבואה בענין תורה שבע"פ, דדוחק הוא לומר שרק במקרה היתה המסורת ע"י נביאים ובאמת לא פעלה כלום הנבואה בזה. וכן משמע לע"ד בהא דזבחים (ס"ב):. "ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה", והלא היו שם ג"כ כמה חכמים, אלא שהיו ענינים כאלו שצריך דוקא כח נבואה. ואפילו אם נאמר שאין גומרים הלכה ע"פ נבואה מכל-מקום פועלת היא על סדור הלמודים, על-כן בא"י, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלמוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית ואין צורך כל-כך לאריכות ברורים, והיינו "אוירא דא"י מחכים", ותלמודא בבלאה הוא מטריד להו, (בבא-מציעא פ"ה א') וחכמת הנבואה, שהיא יסוד לחכמת האגדה שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעלה בא"י הרבה יותר מבבל, שאינה ראויה לנבואה, כדאמרינן (במו"ק כ"ה): "ראוי היה רבנו שתשרה שכינה עליו, אלא שבבל גרמה לו". והנה אותם המושפעים מהשרשים של חכמת הנבואה — הקצור הוא מעלה אצלם, והנתוח של ההלכות והוצאת דבר מתוך דבר נעשה אצלם בסקירה רחבה מאד, ודי להם רמז קל להחליט משפט, וזה היה יסוד סדר הלמוד של ירושלמי, שלגבי אותם הזוכים ליהנות מאורה של מעלה היו דקדוקים קצרים לברור ההלכה" אבל לגבי בני בבל, ששרשי הנבואה לא השפיעו עליהם כ"כ, לא היה מספיק הקצור והיה צריך אריכות דברים. ונראה לע"ד, דיסוד הדבר תלוי בחלוק שבין בבלי וירושלמי בסוגיא דזקן ממרא בסנהדרין, בפירוש "דבר" האמור בפרשה, דהבבלי מפרש: "זו הלכה" וירושלמי מפרש: "זו אגדה". דבהקדמה ל"חובות־הלבבות" כתב, דעניני הדעות (שבאמת חן הן עניני האגדה העיקריים) לא נזכרו במקרא "דכי יפלא", וזה ראיה דאין זה שייך לחכמי הסמך והמסורת כי־אם אפשר לברר ע"פ השכל, וכמה מהגאונים אמרו ע"פ זה שאין האגדות מיוסדות כ"כ להלכתא; אבל היו מהם, כפי הנראה מתשובת רב האי גאון בעניני החכמות, שהיו מחזיקים לעיקר ג"כ עניני ההגדות. והחלוק הוא פשוט, דסדר-למוד שהוא נסמך על שרשי הנבואה וסעיפיה, ההלכות והאגדות מתאחדות על ידו, ויש עניני. קבלה ומסורת בדעות כמו במעשים, וזאת היא דעת הירושלמי שלא כד' "חוה"ל", אבל בסדר למוד שבחו"ל, שאינה ראויה לנבואה וממילא אין ענפי רוה"ק מתלכדים עם ההלכה ונתוחיה, הדעות הנן רק מה שאפשר להוציא מתוך השכל ההגיוני, ואין לעניני האגדות שייכות להלכה ולא שייך עליהם לא-תסור, וזה החלוק טבע את חותם ההבדל בין בבלי לבין ירושלמי.

ב.

נבואה ורוה"ק באים בדבר ד' לפנימיותו של אדם, ומתוכו הם נשפעים לכל מה שנוגע לעולם כולו. ומעין דוגמתם האגדה, הרי היא נובעת מהנפשיות של האדם, ומסדרת את עניניה ג"כ ביחש החצוני של העולם. אבל התורה, היא באה מתוך הארת האמת העליונה, שאין בה שום הבדל בין פנימיותו של אדם להעולמיות כולה ומקורה. מלמעלה למטה הכל נסקר ונודע. פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמנת ד' יביט. רק נבואה זו יכולה לתן תורה, ומתוך כך נעלה היא התורה מכל נבואה וחכמי תורה עדיפי מנביאים, מצד התוכן העליון, שממנו הם יונקים את החיים הרוחניים שלהם.

מצד גאותן של ישראל שנטלה מהן ונתנה לאומות העולם, מתגבר כח של היפוך הסדר, והנביאים וכתובים, ושפעת רוה"ק, משפיעים לפעמים בצורה יותר בולטת מהשפעת התורה, והאגדה מתגברת על ההלכה. ובאמת היא צרת גלות גדולה.

וצריך הדור להיות חמוש בגבורה, בגדולי תורה, בעלי מסורת, בעלי תורה בהלכה, שכח האגדה, ונטית שפעת רוח הקודש, והידור הופעת קבלת רוח הנבואה לא יחסר להם. והם יגבירו את כח ישראל, להכשירו לגאולה, לרומם את התורה ע"י הנבואה ורוה"ק, ואת ההלכה, והמעשה ותלמודה, ע"י האגדה, והמוסר ההמיוני.

ותשוב בזה גאותן של ישראל למקומה, ופעמי גאולה ישמעו בעולם, ורוח ישראל הנרדם יחל לשוב לאיתנו, חמוש בכל טוב, בכל שפעת עושר רוחבי ומעשי, עטור בעטרת. הנבואה ורוה"ק, מוסר והגיון, שירה ואגדה, ואזור בגבורתה של תורה בעוזה ומלחמתה, העומדת בראש כל.

ג.

ההלכה והאגדה צריכות הן להתאחד זו עם זו. ההכרח המביא לעסוק בשתיהן יחד, מוכרח הוא להביא גם כן את ההתאחדות הרוחנית שלהן. מה שמדגיש העוסק בהלכה כשנכנס באגדה, וכן להיפך, שהוא נכנס לעולם אחר, נוטל את החלק היותר גדול של ההפריה הרוחנית, הבאה מתוך מנוחת הנפש, שיסודה באחדות הפנימית.

הננו קרואים לסול מסלות כאלה בארחות הלימוד, שעל ידיהן ההלכה והאגדה תתחברנה חיבור עצמי.

הרעיון של קירוב עולמות רחוקים, זהו יסוד בנין העולם הרוחני ושכלולו, הוא כח יסודי עובר כחוט השני בכל גלויי החיים, בכל פנותיהם, והוא צריך להתגלות תמיד בצורה יותר רחבה. התכונה האנליטית, אחרי שפועלת את פעולתה המנתחת כדי לברר כל מקצוע על פי חוגו, צריכה היא להניח מקום להתכונה הסינטטית, להופיע באור הנשמה המאחדת, שכל המדעים, כל המקצועות הרוחניים לגווניהם השונים, יראו על ידה כאברים שוגים בגויה אחת מחוטבה ואיתנה, שנשמה אחת מחוטבה ואיתנה, רבת האונים, מאירה בה.

התחלת צעדנו על ככר ההלכה והאגדה תגרור אחריה המון חיבורים והרמוניות לאין חקר. והעולמים השמימיים והעולמים הארציים, האנושיות הבשרית והאנושיות הרעיונית, עם כל העושר הצפון בכל אחד מהם, יתאחדו יחד לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה לגודל ושכלול גמור.

ומתוך הדעה הזאת יופיע אור חדש על המקצוע המיוחד שאנו באים לשים בו את עינינו ולבנו בחקרי התורה, חיבור ההלכה והאגדה.

החיבור הזה אינו כ"א התגלות האחדות החבויה בהן מאז ומעולם. כל מי שלא טעם טעם הלכה לא טעם טעם תורה, וכל מי שלא טעם טעם אגדה לא טעם טעם יראת חטא. והתורה והיראה מוכרחות הן תמיד להתמזג. והעבודה הלימודית צריכה להתגלות, בתור צורה פועלת באופן מתודי על היסוד המאחד הלזה, שתוצאותיו כבירות מאד.

באמת יש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכותית, וכמו כן בהלכה תוכן אגדי פנימי. ע"פ רוב מונח התוכן האגדי בצורתה האיכותית של ההלכה. והתוכן ההלכותי בתיאורה הכמותי של האגדה. ובלא חיפוש והרגשה מיוחדה מושפעים אנו בעת הלימוד ההלכותי מתכונתה האגדית המסותרה של ההלכה, ובלימוד האגדה, מקיצובה של ההלכה המעורב בתוכן האגדי.

אמנם אין כל אחד מרגיש בבליטה הגונה את הזרמים הללו, שהם מלאים מציאות תדירית כל אחד במקצע של חברו. ההתנכרות של אלה העולמות, שהם כל כך דבקים ומותאמים בעצמותם זה עם זה, מביאה לידי פירוד חולני בטבע העיון והרחבתו, ומצמצם הוא בעוגה צרה את שגי החוגים יחד, בין החוג ההלכותי, ובין החוג האגדי.

חייבים אנו להבליט מאד את ההתודעות של אלה שני הכחות בצורה מתוקנת, שכל אחד יבסס יותר את תוכן חברו ויעזור ביותר לברר את פרטיו, ולהאיר אור יותר בהיר על תאוריו הכלליים, ועל עומק סברותיו והיקפן. ההלכה צריכה היא להתבסם מריח האגדה בשיעור מוטעם והגון, והאגדה צריכה גם היא להערך בתכנית של קצב, של משפטים קבועים והגיון מבורר ומוגדר, כתבניתה של ההלכה המאוששת, ועם זה יכפל כח שתיהן ורעננותן.

הצורך שהביא את בעלי הפלפול בדורות שעברו, לנסות לפעמים לשלב את האגדה עם ההלכה, הוא באמת נובע מתביעה זו של אחדותם של אלה הכחות הפועלים כ"כ יחד.

ואנו שהננו כבר דרושים לקבץ כמה כשרונות וידיעות לברורם של תלמודנו, ושל כל ארחות חייגו, ובפרט שגם עצם הלימוד ההלכותי מוכרח הוא להיות מורכב מהרחבה של כמה שיטות, של ראשונים ושל אחרונים, שנתרבו במשך הדורות, וההתעמקות וההרחבה היא מוכרחת לנו ביותר, צריכים אנו כבר להתהלך בהרחבה גמורה גם ביחש לאיגודם של תוכני ההלכה והאגדה, שהם כוללים כבר כל השימושים ההגיוניים וההיסתוריים, המוסריים והאמוניים, ההרגשיים והנמוסיים, ועל כולם הופעה זכה, ספוגה מטל החיים של כללות אור התורה, שהיא ראויה לבא בלוית חן על כל העוסק בתורה לשמה, לתן לו עדן מיוחד ואושר של שמחת תורה, מעודדת לב.

ד.

יש רוח ממוזג שמתערב יפה עם העולם והחיים, עם סדרי המעשים והנהגות המדות, איננו נכר כל-כך בפעולתו לעצמו, אבל הוא מגלה את כחו הגאה והמסודר בכל עת שיגיע הדבר לידי תלמוד ולידי מעשה. זהו רוח ההלכה, רוח תורה שבעל-פה, המסדרת את הקדש בארח החיים. כשרוח זה מתוקן ומשוכלל כל צרכו הרי הוא נעשה כסא ובסיס לרוח עליון סט של האגדה העליונה, המשוטטת בגבהי מרומים ותופסת את המאויים הנצחיים.

ה.

מהלך המחשבה הרחבה האידיאלית האלהית הולך ומת­רחב בטבעו, מקפת היא חזיונות רבים ואופקים גדולים, ותכונת הציורים שלה הנה שונה מתכונת הציורים של דקדוקי הפרטיות שבתורת המעשה וניתוחי ההלכה, ומצב הנפש הדרוש לעומק של הלכה, ע"פ סגנונה הקבוע המושגר אצלנו מאז נחתם התלמוד, הוא בטבעו אינו מתאים למצב הנפשי של ההתהלכות ברחבה במרומי האידיאלים האלהיים ורזיהם, שאיפותיהם והרחבת עידוניהם. לכן נפלגו האגדה וההלכה הנגלה והנסתר, בהבדלה מקורתית. אמנם הונחה שאיפה פנימית במעמקי הנשמה לשלב את ההלכה והאגדה יחד. עשו נסיון זה מפלפלים בפלפולים שונים, שאנו רואים בהן רוח קודש של נסיון יצירה, משוקה מטל החיים של חפץ האחדות והשלום הגמור בין העלמין דאתגליין ובין העלמין דגניזין. אמנם לא יצאה בצורה של גדלות וגמר פרי, כ"א בצורה קטנותית ובסרית, ותכלית נטיה נפשית זו היא האחדות הרוחנית המחלטת של העולמות הללו הנראין כנפרדים, וכל מה שאורו של משיח הולך ומתקרב ושרשי הנשמות מתבסמים, הולכת ההארה של רזי תורה ומתגלה ומתבלטת יותר, ולפי גילוי זו הולכים הענינים הגלויים ומאצלים יותר והם מתקר­בים לצד הרזיות. "ואחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם". ההסברות המתחדשות בדרכה של התורה הנגלית מדור לדור יש בתוכן נקודה פנימית של התקרבות להרחבה הרזית של רחובות הנהר אשר לבינה העליונה, ות"ח יקרי דעה הם עובדים בזה את השדה אשר ברכו ד' ומתקרבים בזה לאור "הגאולה" שהוא תלמוד הירושלמי, העומד לעומת "התמורה" שהוא תלמוד הבבלי, שהוא האור של ישיבת מחשכים שבארעא דמחשכא. באחרית הימים יגלה אור ד' ויתקרב הסגנון של ההלכות המאוששות עם האגדות דחקל תפיחין קדישין במועד המגולה, שהוא שיבת ישראל לארץ ישראל ולהחיותה כבנין מעשי, ואתם הרי ישראל, "פריכם תתנו וענפכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא" שתכונתו היא קיבוץ החתום וסתום דליבא לפומא לא גליא, תוכן קץ החתום, עם הגלוי של עבודה גשמית מורגשת מכל המון עובד. בגאולה כפולה זו יוחל כח זרוע ד' לגאול את הגופים מכל שעבודם הקשה "מעצבך ומרגזך ומהעבודה־הקשה אשר עובד בך", ואת הנשמות ממכאוביהן ומחשכיהן, מכל המדות הרעות, מכל השנאות והצמצומים, "והיו לגוי אחד בארץ, על אדמת ישראל". "אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע".

‏ו.

"משען לחם אלו הלכות, ומשען מים אלו אגדות", העם צבא הוא מאד למים. יסודות ההלכות דנם ג"כ אגדות. האגדה הגדולה והאדירה, שרק מי שמשים בה למוד של קביעות מדי יום ביומו, יזכה לבא שעריה, ויבא גם עד אותה המדה להיות דולה ומשקה לאחרים, לכל דוד ודור כפי צרכיו. כח החיים והתפלות החומרים לדרכי הגדול והצמיחה להעמיד הגופים והכחות התלויים בהם על מכונם, בא תמיד רק ממצב הלח וע"י מצב הלח; המצב היבש הוא האוצר בקרבו את החומר המוכן למעשה, אבל רק המצב הלח יגיעהו לתעודתו, על ידי הפעולות החימיות והשפעת החיים. האגדה המאגדת את הפעולות, ההרגשים והמושכלות, את הפרט והכלל, היא תחלק שלל, היא תתן לכל חלק מחלקי האומה לכל דור ודור את מחסוריו מאוצר הכלל – אוצר החיים. ששם הוא חביון עז ההלכה וההגדה גם יחד "הדעה הבהירה והרגש הבריא והער" ביחש לדעת האלהים, הם יכולים להחיות גם עצמות יבשות.

ימים רבים נעזבה האגדה, בצדה העליון, מהמון העם —  מאפס יכולת לזה. ומרבים מגדולי כשרון – מסבות של הסכמות של חולשה, שלא יכלו לעקרם כל גדולי הדורות שנלח­מו כנגדם. עד שבא עכשו הכח היותר נמרץ הוא ההכרח, שהוא מפתח את כל האזיקים, רק הוא יעורר את הרוח. רק הוא יאזר גבורה בלבבות נחשלים "ולבב נמהרים תבין לדעת ולשון עלגים תמהר לדבר צחות". הרעב גדול בארץ, "לא רעב ללחם, ולא צמא למים, כ"א לשמע את דבר ד' " "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ד' ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא" (עמוס), העילוף איננו בא מצד הרעב; ההרגשה באה שאמנם רעב יש, אמנם חסר מזון מבריא ומעודד מורגש כדברים היבשים שהם עיקר הבנין המוחשי, התלמוד המעשי והקיום, – – – אבל "לא ימצאו", כי אין המקור של הרעב, עומד ברעב עצמו כ"א בצמאון בני ובנות הדור הצעיר, הם מעולפי צמא – משען מים חסר להם, להחיות את הרגש והדעה שהתעורר בקרבם לתחיה. ממקור החיים, ודבר זה א"א שיתמלא כ"א על ידי פתיחת מעין האגדה בהרחבה גדולה, ודוקא ע"י ת"ח גדולים, וקדושים, שקנו את התורה, היראה והדבקות האלהית בלח עצמותם, ובדם-התמצית של לבבם. דוקא הם ראוים הם להורות ולהודיע שאין הלמוד של מה ששיך למחשבה ורגש, דבר עראי וטפל, גם לא דבר של רשות או איסור, וק"ו שאיננו דבר של אבוד זמן ומעין בטלה, כ"א עיקר יסוד החיים. עיקר מעין הישועה. השאלות הרוחניות הגדולות שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים מחויבות הן להפתר עכשיו בהדרגות שונות לכלל העם; ולהוריד דברים נשאים ונשגבים ממרום עזם עד עמק הדיוטא הרגילה ההמונית, צריך לזה עשר רוח גדול ואדיר, ועסקנות קבועה ומורגלת, שרק אז תתרחב הדעה, ותתברר השפה, עד כדי להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולרי להשיב נפשות צמאות.