א.
קרבת אלהים
הטבעיות הטהורה של נשמת האדם יכולים אנו להכיר בהבחנה עמוקה וחודרת בקטנותו ־ של־ אדם, בתקופת הילדות, — בעוד לא נזדהמה נשמתו בזוהמת "השאור- שבעיסה" שבמהומת החיים. בהבחנה מבררת רואים אנו, כמה נוח הוא אז האדם לקבל רגש אלהי וכמה הוא מוכשר להיות מושפע לחבת קדושת ויראת שמים, תיכף משבא לכלל דעה כל שהיא. על כן באו גם טובי החושבים של הפדגוגיא לידי הכרה, שהחנוך הדתי הטהור, המואר בשכל טוב ומרופד ברגשות עדינים, הוא החנוך היותר טבעי להאדם בילדותו.
בגדלותו של אדם, אמנם חזון יקר הוא, מפני מחשכי החיים הרבים, למצוא אדם, שנשמתו האלהית מאירה בו כפי עצם טבעה וטהרתה. אבל בכל עת שימצא האדם לרוחו חפש גמור ומחלט, כשלא יזעזעוהו מקרים מרעישים, טובים או רעים, וטרדותיהם המסערות לא תטרדנה אותו, הננו רואים את הנטיה האלהית, על פי הכרח־טבעי פנימי, עצמי, הולכת ומפלסת לה נתיבותיה בלבבו; אף באין אמר ודברים יחשק להתרומם אל על, וחפץ אדיר ימצא בקרבו גם לחוש ולהרגיש בנפשו פנימה מנוחה ומרגוע־לב בקרבת אלהים.
כמו כן מצד חיי החברה של העמים, _ אין לנו שום קבוץ חברתי חשוב ומתוקן אפילו במקצת, שלא יפעל בקרבו התכן האמוני והדתי פעולות נכרות ורבות ערך, על ידי זרם השאיפה לקרבת אלהים הזורם בקרבם, אף שהוא בצורה מסותרת ועלומה. ובחיי האנושיות בכללה, הלא ההתגלות וההבעה, הדרך ואופן השאיפה לקרבת אלהים, באיזו צורה שתהיה, הוא החוט הפנימי המאחד וחורז בכללותו את כל האנושיות בעלת הערך ההיסטורי.
ככה מתברר לנו, – מתוך כל מצביו השונים של האדם וחזיונות חייו, – המשפט, כי הנטיה היותר עזה, תקיפה ועדינה, מכל הנטיות, התשוקות והשאיפות הרוחניות, המתגלות בנפש האדם, היא זו של "קרבת ־ אלהים".
יתר על כן: כשאנו עולים הלאה בהרחבת השקפתנו נמצא, שהמדה הפסיכולוגית מכרת למרכז הכבד של יתר הכחות והשאיפות בתכונת נפש האדם את אותו הכח, אשר רשומו הוא יותר רשום ויותר ניכר בפעולות הנפש ומהלכיה הפנימיים ואשר יתר הכחות נסמכים לו מקבלים הימנו ומסיעים אותו. ועל פי מדה זו הננו מוכרחים להחליט, כי השאיפה לקרבת אלהים ברום עזה רק היא הנה היסוד המרכזי לכל הנטיות, התשוקות והשאיפות של הנפש האנושית כולה; הן כולן נובעות ממנה ושבות אליה. כן הוא בכלל, בנפש האנושית הכללית, הקבוצית, וכן בפרט — בנפש הפרטית של כל יחיד ויחיד מאישי בני אדם.
ואחרי המשך של בחינות שונות בחזיונות החיים לכל מצביהם ואפניהם נוכח עוד, שכל רובי המפריעים והמתנגדים לה, שנולדו על ידי הסתבכות החיים החמריים והרוחניים, יוכלו רק למעט לאיזה משך זמן את התגלותה ואת שלטונה על תהלוכות המעשה והמחשבה של האדם, אבל בשום אפן לא לבטלה, לכבשה ולקצרה לגמרי *). ואע״פ שפעמים תעלם מעינינו אותה ההתרשמות המרכזית ברבים מהאישים הפרטיים שבבני אדם, — הנה משום זה לא יתעורר לנו שום ספק במהות המרכזיות של הנפש: אם נמצא אותו המשפט, השולט בזרם החיים של כללות האדם והעמים בקבוציהם הלאומיים ההסטוריים, גם במהות החיים היחידיים, האישיים הפרטיים, כי הלא כללות האנושיות מעידה על אפיה של הנפש הפרטית בתור חלק מהכלל. ומזה אנחנו באים להכרת טבעיותו של החנוך על פי יסוד שאיפת קרבת אלהים, אשר רק חנוך זה הוא נחלת העתיד של האנושיות, למרות כל המכשולים שהוא פוגע על דרכו בימי התסיסה וזעזוע הנפשות. כי הלא איננו מכירים את החנוך בתור בורא דברים חדשים בנשמת המתחנך, כי אם בתור מפקח ומוציא מן ההעלם אל הגלוי ומן הכח אל הפועל מה שהוא גנוז בו בכח ושהוא גלוי בתור אופי כללי ומרכזי בכללות האנושיות וקבוציה ההיסטוריים והלאומיים. וההתאמה של היחיד עם התרבות הכללית בעומק טבעה — זוהי הדרגתו הטבעית המצלחת של החנוך. ואף אם ע"י סבות צדדיות יפעלו מיני חנוך משונים ובלתי טבעיים את פעולתם להשאיר אפילו חלקי דורות רבים באפלה של מצב מנוגד לשאיפת קרבת אלהים, החובקת בכחה את כל האנושיות כולה, וכשרון פנימי זה יהיה רק כמו בלוע בעומק מקורו, אבל הלא לא יוכלו לאבד את היש, להפך את העצמיות המרכזית של הנפש למה שאינה, ולכן לא תפסק בשום אופן שאיפת קרבת אלהים מפכויה החזק התמידי המפכה בלבותיהם של בני אדם. נטית החפש, הטבעית כ"כ להרגש המזוכך של האנושיות, תגן תמיד על החפש היסודי, שהוא התפשטות הנפש וכחותיה לאותם הצדדים שהיא נוטה, שוקקת ושואפת אליהם, מעצמות טבעה, וכיון שהשאיפה לקרבת אלהים היא מטבע הנפש האנושיות במרכזיותה, שוב לא יכלא רוח זה על ידי כל קירות ברזל אשר יקיפוהו החשבונות הדמיוניים הרבים של האדם, בעל ההכרה המצומצמת בכללו. אמור מעתה, שחופש הרוח האנושי הוא התובע את הדקיון של שאיפת קרבת אלהים בכל צדדי החיים, שבכל עז שכלולה היא רק היא הנה רום פסגת האידיאל הגדול של החרות, שטובי בני אדם כל כך נכספים אליו והנשמה האנושית בכללה והחיים החברתיים לכל פרטי גוניהם הם כל כך כמהים לו. "עד תאות גבעות עולם, עלמא דיובלא — עלמא דחירו" (זהר). ולפיכך הלא כל עבודת רוח האדם, תכליתה ונטיתה היא — להשלים את אותה הנטיה הכוללת כל שבתוכו, המפעמת תמיד בקרבו ומרכזת את כל הויתו. — מה שכולל כל אינו משנה את משפטו בין רב למעט, בין גדול לקטן, חוקי ההויה הכללית שוים הם בכל פרטיה; חוקי כח המושך הנמצאים בכל גרגר חול הנם עושים את פעולתם בכדורים היותר גדולים שבצבא השמים; חוקי החיים השולטים בחיות היציקה הם עצמם שולטים גם בחיים היותר מפותחים ומושלמים. כן גם נטית קרבת אלהים, הכוללת את כל הנשמה האנושית, אחת היא ככל שנויי גלוייה, בחק כללי שוה ובלתי מתחלף – היא שולטת בנפש הילד הרך או האדם הפרא, שהיא מתגלית בהם בצורה גלומה וחלושה, מטושטשת ועכורה, — ובנפש בחירי האנושיות עד כדי "אור גוים וישועת אפסי ארץ" ההבדל איננו עצמיי כי אם דרגאי, הכל לפי מדת הכל שהאור מתגלה על ידו.
וכאן כבר הגענו עד כדי לברר את דברינו, שמה שאמרנו למעלה על שאיפת קרבת אלהים שהיא האדירה והמרכזית שבנטיות, תשוקות ושאיפות הנפש האנושית, אין זה אלא כדי לסבר את האזן כמה שהיא יכולה לשמוע. כח מרכזי בנפש כשהוא ממלא את תכנה במדה גבוהה כל כך בכל ערכי החיים, היחידיים והכלליים, איננו עוד בשום אפן כח פרטי או כח מרכזי או אפילו מרכז־הכח בעלמא, באפן שיתכן לדון על גלוי של אותו הכח בפני עצמו ועל עצמותה של הנפש גם כן בפני עצמה. אלא הרי אנו מתממים את הכרתנו לומר, שזו היא עצמותה, ישותה ויסוד הויתה של הנפש, כלומר: היא כללותה של הנפש עצמה במהותה העצמית; מהות עצם החיים שלה, המתגלה לפנינו בתור יסור אחד כללי בעל גונים שונים, במעטה נטיות, תשוקות ושאיפות שונות אין מספר, שכולן לוקחות איזה חלק מיוחד כחיים, אבל החיים עצמם, החיים כולם, מהות החיים, זהו ולא אחר — ואי אפשר להיות אחר — כי אם יסוד שאיפת קרבת אלהים. ובזה משתלטת היא תכונת ההגדרה המיוחדת של חיי האדם, שהם מחוברים מנטית החפץ לקיום ההרגשה העצמית — אשר לכל חי — עם רגש שאיפת ההשתלמות, שהיא ראויה להיות נובעת רק מההשתקפות הפנימית העמוקה אל השלמות האלהית, הנשקפת ביסודה הפנימי של הנשמה ממקור השלמות המחלטה והנצחית מקור-אין-סוף, שהדברים הולכים ובאים שוב לסיפוק שאיפת קרבת אלהים בכל גוניה, שהיא בזה צל נאמן של החיים המחלטים הבלתי מותנים של האלהות המחלטה, "בצלם אלהים ברא אתו".
*) העזיבה והמדידה נגד מצות ד' היא ירידה מוסרית נוראה. אינה באה לאדם כי אם ע"י שקוע נורא בגסות החיים החמריים. יש אפשרות שאיזה משך זמן יסתבך דור, בכללו או בחלקיו, במדינות ובמחוזות, בסבך עורון מוסרי כזה, עד שלא יחוש כלל את הירידה המוסרית שיש בעזיבת חקי ד'. אבל הדבר לא יאבד את ערכו מפני זה, התשובה היא תמיד מוכרחת לבא ולהתגלות, כי המחלה של שכחת העולם האלהי לא תוכל לקחת מעמד איתן בטבע האדם, דמיונה כמעין נרפש וחוזר לצלילותו. (אורות התשובה פרק ו', ד')