ד. תורה ומצות

ד.
תורה ומצות

להקל מעל, בנינו איך למצוא את האידיאלים הרמים בכל מהלך החיים של קיום התורה ומצותיה לבל יהיה "דבר ד' צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם", כ"א מצוה כוללת, חיה, קימה ונאמנה, המביאה אור חיים וזיו-כבוד לכל אחד מבנינו בפרט ולכלל-עמנו בכלל. למען תהי' האמונה — אמונת חסן חכמת ודעת! והיראה — יראת הוד והדר של אלהי ישראל אלוה נורא הוד, המתאמת עם גדלות החיים ואור השמחה הנתבעת בטבע מכל אדם אשר ישרה נפשו בו, ומכל עם איתן וחפץ בחיים .ואתם בני ציון גילו ושמחו בד' אלהיכם" — זאת היא העבודה היותר קדושה של עבודת-ההוראה בדורותינו אלה, והמצויינים שבבני תורה, בפרט אותם שמוצאים בנפשם כשרון ונטיה פנימית ללמודים מוסריים ופיוטיים ולמחשבות רוממות בחכמות הגבוהות — החפץ הנערץ הזה אסור לכבשו ולבטלו, כ"א להרחיבו ולהגדילו ולקבוע עליו שיעורים רחבים והגונים בדעת-חכמה וכשרון מדי יום ביומו— הם הנם ביותר מחויבים ליחד לאלה הלמודים את רוב כשרונם …העסק היסודי של הנפשות העדינות צריך להיות "לפקח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית פלא יושבי חושך".

א.

היסוד הרוחני של חפץ אדון כל קולטים יתעלה שמו נמצא בכללותה של תורה ומזהיר ומנהיר בכל מצוה והלכה בסעיפיה וסעיפי-סעיפיה.

ב.

בתוך התורה הנגלית על כל סעיפיה מתפרץ הזרם של המעינות הנסתרים, הנובעים ממעמקי המחשבות העליונות שנצח ישראל חי בהם.

ג.

כל מצות וכל הלכה יש לה תכונה מוסיקלית מיוחדת. שכנסת ישראל מקשיבה אותה ומתענגת עליה.

ד.

כל המעשים כלם, כל המצות, כל המנהגים, אינם כ"א כלים רבים המכילים בקרבם כאו"א נצוצי אור אחדים מהאורה העליונה, ולפי חסנם של הכלים, לפי טהרתם ודיוקם המכוון — כדמות הדיוק הבלשני לקומת הרעיונות הפנימיים שמתבטאים ע"י — כך האורה מתגדלת. ולפי מרבית הדעה, השכל, גדולת המחשבה והרחבה, כן טל חיים מרטיב ומחיה את כל לב שוקק ונפש צמאה.

ה.

בענין היחש של ההשגות המופשטות עם פרטי־ המעשים, המשל היותר טוב בזה הוא היחש של הגילוי הנשמתי של האדם בכללו, בדבורו המתחלק למבטאים ולאו­-תיות שהם נושאים בקרבם את התכונה הרוחנית של המחשבה. אע"פ שעצם המחשבה במקוריותה היא נשגבה מכל מבטא והגיון קולי, מכל מקום הערך של המחשבה אל הדבור הוא ערך עצמי. אנו רואים שהדבור מברר לפעמים ג"כ את המחשבה ובאמת הדבור הוא המחשבה הגופנית. וכן המעשים כלם, ביחוד מעשי המצות, הנם התגלות המחשבה, החיות האלהית בתכונה המעשית. נמצא שהתביעה היא חזקה לאין-ערך לגלות את המחשבה הגנוזה בגילוי מעשי, כשם שכח החיים יוצר את הגויה לפי תכונתו העצמית. בעלי ההסתכלות המחשבתית משוים נגד עיניהם את המהלך שאור החיים המחשבתי העליון הולך ובורא באורו העצמי את התכונה המעשית כמו שהיא, וטעמי מצות הולכים ומשתקפים בשקוף בהיר לפי ערכה של ההכנה למדת ההסתכלות המקפת והחודרת הזאת "ואת ישרים סודו". ידיעה זו מעטרת את האדם עוז וגדולה ומגדלת את שמחת המצות למרומי-עז. כי רוח החיים של אור חי העולמים המתגלה בכל מצוה כמאמרה, מתגלה והולך לפי מדת ההתקשרות של קדושת חדות-ד' שבאהבת המצות.

ו.

אחד מיסודי הידיעות העקריות הוא: שאין המצות דברים סימבוליים כמו סימני זכרון, אלא הן פעולות יציריות שהמחוגה האלהית תארתן, ומכל מקום יש בהם מרחב גדול לכל היופי הסימבולי.

ז.

בעלי העבודה קראו הראשונים להמסתכלים הרזיים. והוא הסגנון המיוחד והאופי שלהם. הם אינם בעלי עריגה לקבלת פרס, חייהם הם חיי עבודה, לא סימבוליים הם מצותיהם כי אם עובדות מצחצחות ומעלות הכל, מטיבות לכל ומאשרות את הכל. המצות אינן נגבלות אצלם, הכל הוא מצוה בכל דרכיך דעהו, כל מעשיך יהיו לשם שמים.

מתנשאים הם מעל כל חיי החול, והם הם הגדוד של עבדי ד' ששמם נאה להם, הם הם העומדים ומשמשים כצבא המרום במרום ויותר מכל מרום. הם הם החיים וקיימים כחיי עבודתם בעוה"ז ובעוה"ב. הם הם שבמיתתם קרויים חיים ואינם חפשים מן המצות לעולמי עולמים, תלמידי חכמים שאין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, הולכים מחיל אל חיל "מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש".

ח.

כל מה שההבנה וההכרה התורית מתגלה יותר באומה, מתבססת יותר ויותר נשמתה בקרבה וכח חייה מתעלה ומתאדר. המעשים הם הבסיסים החמריים, הנושא הממשי שהתיאוריה הגדולה הזאת מנחת בם אוצרותיה, וכפי אותה המדה שתתגדל ההבנה התיאורית, בגדולת ערכה, כן יוסיף להתנוצץ באומה כולה האור החבוי אשר במעשים כלם ותתגלה מדת התפארת שביהדות המעשית בכחה לאלהים.

…האידיאלים היקרים, הגנוזים בחביוני המעשים, מחויבים הם לצאת אל האור דוקא על ידי התגלמותם במעשים – – – לא נעזוב את הדגל, נשא ונסבול באהבה, נגלם בפעל, במעשים, את המחשבה הגדולה של הנשמה הישראלית, כאשר החלה האומה לעשות מאז החלה לראות חיים כלליים שלה.

ט.

אורה של חיים ושל טוב, של כח פועל ושל גבורה כללית, יוצאת לאיש הפרטי ולאומה בכללה מהיופי והטוב, הגבורה והנצחיות, שיש בגניזה בכח סודות הטעמים של המצות הנעשות באמונה לשם שמים. כל מי שמרפה עצמו מדברי תורה ואפילו ממצוה קלה אין בו כח לעמוד בעת צרה. יכל מי שעושה את המצוות כולן ומחזיק בתורה בלא רפיון, כח החיים שהוא גנוז ביסוד טעמי תורה עושה בו את שלו אעפ"י שאיננו מרגיש בעת העשיה והלמוד כל תוספת כח גשמי או רוחני בקרבו. ובכל עת – מצוא שכח ־ חיים דרוש להתגלות יצא כח ־ חיים אצור אשר נגנז ע"י התורה והמצוות ומחמם את הלב ומאיר את הנשמה.

י.

לא רק השכל של היהדות צריך טפוח, כי אם גם הטבע שלה, והטבע אינו נשמר ומתברך אלא בתהלוכה חינינית הראויה לו, שהם כל מצותיה של תורה, "דת משה ויהודית" בפועל, "דכולהו עובדין בכנסת ישראל תליין כענבין באתכלא" (זוהר), ואהבתם וכבודם ברעיון וברגש, בכל האמצעים החנוכיים הדרושים לזה.

יא.

הנשמה הישראלית צריכה היא להתרחב, לחתלהב ולהתגבר, והננו צריכים להסיר ממנה כל מכשולי־דרכים שאינם נותנים לה ללכת את מהלכה, ולעזור לה שהתכנים הרוחניים יהיו מצויים לה והמזגים כולם יחיו עוזרים לפריחתה וזהו סוד התורה המעשית וכל ארחות חיי האמונה והקדושה.

יב.

צריך האיש הישראלי לחוק בלבבו כי המוסרים הכלליים כולם מקושרים הם בצאתם לפעלם בתנאים מוכרחים עם כל מעשי המצות ודקדוקיהן, ומכל נימה ונימה של דקדוק מצות יבנה בנין המוסר הישראלי, לאות ולמופת, לדעת את ד' באמת ולקנות בפועל את כל התכונות הישראליות לעד ולעולם. ועל זה באה מצות ציצית בכנפי הבגדים. הבגד עצמו הוא חצוני לאדם, וכמה רחוק הוא הכנף ויותר רחוקה היא הציצית — שאפשר להם ג"כ להיות נגררין על גבי כסתות — ומכל מקום היא כוללת את זכרון כל המצות למנינם, בדיוק פרטי, והיא מקשרת את האגד של עמודו־של־עולם הבנוי מדעת ומעשה, ודיוק היושר בפלס נכון. וכל זמן שהדעה הזאת לא תהא קנויה בלב האדם מישראל, אף אם יבואו בלבבו מדעים מוסריים כלליים, עדיין לא יוכל להיות נבנה בבנין קיים לעזור בבית ישראל כמשפט תלמידי־חכמים שהם בוני הבית — "אל תקרי בניך אלא בוניך" — כי חדוש הרעיון ותוקפו צריך להתקשר אל הפרטים המעשיים כולם.

יג.

התפלין הם מיוחדים לימי החול, "יצאו שבת ויו"ט שהן עצמן אות" (עירובין צ"ו). הערכת הדבר בכלל הוא כי לאדם נחוצה התקדשות חצונית כדי לבא על־ידה אל הפנימית העצמית, תכלית מעשים רבים תוריים הוא כדי לשמור אח נקודת הקדושה הפנימית, שגלוי וידוע לפני יוצר האדם ב"ה שלא תהיה נקנית לאדם כ"א ע"י אותן הפעולות, ולפי ערך התגברות הקדושה הפנימית העצמית באדם תוכר פעולת הדברים שמסמנים הקדושה החצונית בפעולות מעשיות להביא אותו לכך. כדי להורות שהקדושה העצמית היא העיקר, אמרה תורה באות התפלין, שהוא יסוד להוראת ההרשמה החצונית של קדושת המעשים, למען יבא האדם על ידם לקנות הקדושה העצמית הפנימית — "למען תהיה תורת ד' בפיך" ושבת ויו"ט א"צ אות, משום שבהם צריך האדם להתעלות מצד פנימיותו, עד שלא יהיה צריך סעד חצוני לתמכו, והוא לאות על פרטי דברים, בהליכות היחיד והצבור, שכפי הנפילה הפנימית, כן צריך שיתמלא המקום לתן סעד, שלא יפול האדם הפרטי או הכללי בנופלים, מקדושתו החיצונית, ע"כ מצד הנפילה הגדולה של כלל האומה, שגרם בעונינו פזורנו הגדול ורחוקנו מבית חיינו, יחד עם זה עצמו גרם, שנשתכחה תורה והלכה ברורה, ונתרבו הספיקות, ועם רבוי הספיקות יצאו בהכרח תולדות של חומרות, שככלל נתרחב חוג המעשי. ומאת ד' היתה זאת, שההתרחבות המעשית היא משיבה את האבדה הרוחנית של עצם זוהר הנפש שהועם ע"י הירידה הגדולה של האומה, ואלה הדברים שהם בערך יסודה של תורה ועיקרה — חצוניים, הם מקיימים את האומה בקדושתה ואמונתה, לשם ד' אלהי ישראל. והנה צריך האדם להזהר, להוקיר מאד כל הדברים החצונים שגורמים לשמור הקדושה הפנימית בכל חומרות הספיקות שבהם ולדעת שכ"ז שעוד לא שבו לנו כל מחמודינו מימי קדם, כל-זמן שאין לנו מלך, נביא, וסנהדרי גדולה במקום אשר בחר ד' – בביהמ"ק. שתצא מהם תורה לכל ישראל בלא שום ספק בהוראה. כל הזהירות הזאת בכל החומרות הבאות מצד הספיקות הם הם יסודי חיינו, וכי בעזיבת אלה הדברים שע"פ ההשגחה הוכנו מראש לשמור את הקדושה הפנימית הישראלית בעצם הירידה תוכל לגרום תוצאות רעות ומרות מאד. דוגמה לדבר שהתפלין שהם מיוחדים לימי החול, אמנם בשבת ויו"ט ימי העליה והקדושה "הם עצמם אות" אין צורך בלבישתן, אמנם, חלילה לדחוק בזה את קצם, ויוצא אדם בתפלין ע"ש עם חשיכה, וכך היא המדה, שהרי עוד לא זרחה שמש הקדושה העצמית, וצריכים התפלין לפעול פעולתן "למען תהיה תורת ד' בפיך", עד שיופיע אור קדושת השבת והקדושה החצונית של התפלין תתמלא ע"י קדושת השבת הפנימית. וכן בעניני כלל האומה, שהדרכים החצונים הרחבת התורה, בקיומה שנתוספו כמה דברים מצד הספקות שתולדתן היא הגלות והפזור, וחסרון שופטינו ויועצינו, אמנם בין כה וכה הרי האומה מתעמקת במדה יותר רחבה במעשים של עבודת ד' מדקדקת במצות לכל צדדי ספיקותיהן, שומרת שני ימים טובים בגליות, מפרשת שתי חלות בסוריא תעליהם אמרו חז"ל (במדרש רבה שה"ש א') "שמוני נוטרה את הכרמים, על ש"כרמי שלי נטרתי" – על שלא שמרתי יו"ט אחד כתקונו באר"י הריני משמרת שני ימים טובים של גליות בחו"ל כו', אבל לאחר שגרם המצב ובאה הירידה, היתה התרחבות הקיום המעשי, אע"פ שבא מצד ספיקות — שסבתן היו קלקולים לאומיים — גורמת קיום והצלה והשבת רוח הקודש הראוי להיות מלא בעם ד' בלבותם, והזמן שישוב המצב לשנים קדמוניות שהיתה התורה כולה מבוררת יוצאת מן המקום אשר יבחר ד' הספיקות יתבררו, ויחסרו לפי זה כמה ענפים מעשיים, שהיו מורגלים באומה מפני הספיקות, שבהיותם נעשים המשיכו והגדילו את הקדושה הישראלית באומה, כי רבוי המעשים לשם ד' מקרב את הלב לאבינו שבשמים, אז בעת המאושרה יופיע אור ד' וכבודו, סגולת הקדושה הכללית, אור ד' הנבואה, ורוה"ק שהיא סגולה מיוחדת לישראל – ישובו לנו, ותמלא הקדושה הפנימית את מקום הקדושה החצונית של אלה המקשים שהם בערך תפלין לימי החול, לעומת קדושתן של שבתות וימים טובים עצמן, אבל עם חשיכה יוצא אדם בתפלין, וחלילה להניח אח הפרט או הכלל בלא מגן של הקדושה החצונית עם כל פרטיה והרחבותיה, כ"ז שלא באה בכל תקפה ועוזה הקדושה הפנימית "יום שבת קודש" שרומז ג"כ ליום שכולו שבת, שפדויי ד' ישובו ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם.

יד.

כשפוגמים את הרעיון, כשמתרחקים על ידי השקוע בקטנות החיים הרגילים, מרוממות המחשבות העליונות, שהן מחוללות את המעשים הגדולים ושהן גנוזות בתוכם בגניזה אלהית עצמה, ממילא הולכים המעשים ונפגמים. ערכם משתפל והדרם הולך ומועם, ער שהם מתגלים בצורה קצופה המעוררת קפידה ושממון, תחת שהעוז וההדר הוא לבושם הטבעי להם, וכשהמעשים נפגמים לעומת זה הולך הרעיון ומתרחק, עד שהוא נהפך למין מחשבה קלושה, המעוררת גם היא בוז מכל איש-מעשה מצד מרחקה מן החיים ומצד רפיון כחה לפעול עליהם.

כדי למצוא תרופה לעומת מצב איום זה, לעומת מחלה כזאת, האובלת את שתי הקצוות וממילא נחר תוכם, אנו צריכים להתאמץ בכל היכולת בשמירת המעשים, לחבבם ולאמצם, אבל לא לעמוד על תחום זה לבדו. מאומה לא נשא בעמלנו אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם. אם ישארו המעשים מצות אנשים מלומדה, לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון. וסוף שפלות הרעיון להגמר בבטול המעשים. אבל לא נבהל כלל מהמפחידים אותנו מתעופת המחשבה, האומרים שאנו מתאמרים לעלות מרומי שחקים באין סולם. לא כן, יש לנו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה: המאור שבנשמתנו, בנשמת הכלל ובנשמת הפרט, אשר יתעורר יפה על ידי אור גנזי תורה!

טו.

קיום התורה צריך לבא מתגבורת הכח הרוחני שבעומק קדושת הנשמה, ששוטף את שטף החיים שלו על תנועת האדם היחידי והצבור כולו בשטף פתאמי, בלא הדרגה אטית וחבור חלקים של צו לצו וקו לקו. באופן זה הדבר הרחוק יש לו יניקת חיים ע"פ מדתו כמו הדבר הקרוב, ויסודי התורה ביחד עם הפרטים, הסיגים והתקונים, המנהגים וההדרכות הישרות, האמונות הטובות כולן על סעיפיהם פועמים פעמות חייהם כאחד כולם, מה שאין הדבר נוהג בקטנות האמונה. הבאה מתוך צמצום הגיוני מדולדל. שצריך השכל לעמל עד שימצא לו יחש בין העיקר המתקבל אל הלב. לפי השגתו, אל הסתעפות הרחוקה של התהלוכות הפרטיות, ותמיד הוא נכשל ונחשל בדרכי החיים. ולא יוכל השכל המוגבל וכל חשבונותיו להאיר את דרכו, ולשאב ע"י כלי שבור זח ממעין הזורם והחי של אור ד' בעולמו ובתורתו לא יעצר כח. ועל כן הולכת היא אורה של תשובה ומפנה דרך לעם, וקוראה בכח לשוב אל ד', אל ד' לשמוע בקולו, ללכת בדרכיו ולדבקה בו, רק בכח איתן זה יחיה העם ויקום. והשכל הרגיל וכל כשרונו יהיה שמש הגון לעזור עזר מעט את רוח החיים הפועם במלוא הנשמה, בשביל הסגנון, והתיאור של איזה סדרים פרטיים, אבל יסוד הכל, מבוע החיים הרי הוא רוח אלהים שבלב, החי בתוכיותה של הנשמה. המלא עז ותעצומות, אשר לא יתן דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תחלה בארץ.

טז.

בגדלה, אין כנסת ישראל באה מתוך דרכי – חייה אל רעיונותיה, דעותיה והלך-נפשה, אלא להפך ממעלה למטח. מתוך מחשבותיה והגיון לבבה על עצמה ועל העולם, היא באה לאוצר המעשי שלה, והיא מוצאת את מנוחתה, את עצמת כבודה וערכה כשהיא מגשמת את רוחניותה בחייה, בחיי אישיה-הפרטיים. ובחיי לאומיותה-הכלליים. זהו רז התשובה המביאה לידי גאולה. לעתיד יוחל הבנין מפנימיותו. מנקודת־ציון ילך הלך ותתפשט עד חוצות יהודה וגבולות ישראל. "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים".

יז.

התורה היא האהבה, והמצות — האמונה, והן הנן ג"כ הצנורות, שעל ידם שפע האמונה והאהבה שופע והולך תמיד, וכל התרבות הרוחנית והחמרית של ישראל, בהתעוררות חייו הלאומיים, צריך שתתרכז כולה סביב המרכז הכפול המאוחד הזה, שתים שהן ארבע: התורה והמצות, האמונה והאהבה.

…אנחנו שואפים לתחית האומה ותחית הארץ, כדי להחיות את מעמד הנשמה שלנו, כדי להעמיד את ישראל חי, להחיות את האמונה והאהבה בחוסן של התורה והמצוה בכל מילוון. אנו מכירים את אור אלהי ישראל, אלהי עולם, והעונג שעל ד', על ד' דייקא, למעלה מכל מבטא ומכל מושג, לעילא מכל ברכתא ושירתא, תושבחא ונחמתא, הגנוז וצפון, המתגלה באור האמונה והאהבה, המתראה בתכסיס התורה והמצוה כולה. אנו דורשים לציון, אנו משתוקקים לבנות את הארץ ולהבנות בה, כדי לקלוט אח רוחה ואוירה, להתאחד עם כל החיים המקושרים בה. על כן תורה מרובה אנו דורשים, ולשם כך אנו שואפים לבריאות שלמה ולכח גופני חסון ואמיץ, מצות רבות אנו מבקשים, כדי שיהיו לנו די כלים להכיל בהם את האור הגדול של האמונה והאהבה, עם כל העונג והעדן וכל האור והטוהר העז והאומץ שלהם, שיתגלו לנו במלא מדתם, בשובנו לחיים עצמיים, לאומיים במלא ובמרום המובן. כל מה שיש לנו מזכרונות העתיקות וממצוה וחק. חביב עלינו חבת חיים, כי הם לנו כלים למקור חיים ועמם מקור חיים, האידיאלים הצפונים בהם חיים הם אתם ועם קיומם.

——

יח.

היסוד הפנימי של המצוה היא שמחתה, שבה מאיר אור קדושת האמונה החבויה במעמקי הנשמה, המודאת לאדם שהעושר של מצות-ד' הוא נעלה ונשגב מכל סגולות-מלכים ואוצרות-אדירים. והרגיש כבר הר"ח קרשקש ז"ל בספרו "אור ד' ", לבסס את רגש קדושת האמונה על אשיות השמחה התמידית והקבועה באופי הנשמה, המטוהרת בטהרה עליונה. ויותר מזה דבר האריז"ל למושפעיו, בנעצו את עומק יסוד הרחבת דעתו המאירה כאור קדשי-קדשים — ביסוד שמחת־ המצות אשר לו. וכמה יקרה היא מצוה חשוקה בעת יוקר-מציאותה כבכורה בטרם קיץ וכענבים והדס במדבר!