ב. עבודת אלהים

ב.
עבודת אלהים

להפנות את הלבבות ולהעסיק את הרוחות
במחשבות נאצלות, שמקורן ברזי תורה, נעשה בדור
האחרון הכרח גמור לקיום היהדות. וירידה זו בעצמה
שהביאה את הכרח ההשתמשות באמצעי נשגב זה, היא
היא העליה.

א.

אם יזדמן איזה דור או דורות שכל מושגיהם הכלליים נתעלו והתפתחו, ועל אותה החלקה של המושגים האלהיים לא שלחו המפתחים יד, אז נשאר אותו הדור במצב שפל ואומלל והבקיעים הדתיים מתרבים בו, פרץ על פני פרץ, ואין לו רפואה כי אם בעבודה שכלית מרובה, בעומק הצד הפנימי שבתורה, מצד הזיקוק של חכמת אלקים שהיא אור העולם שבתוכה, עד שההתמדה הגדולה של העובדים החלוצים תשלים את המהלך הנחשל, אשר פגרו איזה דורות בהתרשלותם, עד שיתרוממו המושגים האלהיים לעומת אותו הגובה של ההתפתחות השכלית והמדותית של התרבות הכללית, שעלה עליו הדור בכללותו.

ב.

המושג של עבודת אלהים באופנו הנמוך, הוא מתאים עם כללות מושג האלהות כשהוא עומד במעלתו השפלה אצל האדם — עבודת עבד. והוא מתגדל והולך באותה המדד, שהציור הפנימי של דעת האלהים יגדל. ואם יהיה אדם במעלה כזאת שכחותיו המוסריים והמדעיים הנם מפותחים בו כראוי, לפי ערכו ודורו, ודעת האלהים שבקרבו עומדת על מצב נמוך, אז מוכרח הדבר שימצא בקרבו נגוד עצום לכל המושג של עבודת אלהים. ואין שום תרופה לזה, כי אם לרומם שם ד' בקרבו ברוממות פנימית דהיינו ברגש נעלה וידיעה מקפת העולה־על, ולפחות מתאימה עם שאר ציורי הגודל והשיגוב שבנפשו.

– ברכה בתורה תחלה: "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו".

כל זמן שהמושג של עבודת אלהים עומד בתור עבודה מתיחסת לעצם, ערום ומגולה מהכרות אידיאליות בפנימיות עצמותו של מושג העבודה עצמו, אע"פ שיגדל הציור המדעי האלהי בצורה מיטפיסית, ע"י כל מיני גדולה פלוסופית ועיונית שבעולם, עוד לא יצא הדבר מכלל ההשקפה הילדותית הנפגשת תמיד רק עם העצמים. אבל ההכרה המבוכרת שהיא מיוחדת לישראל — "בני בכורי ישראל" "כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בטרם קיץ" – היא העיבוד של האידיאלים האלהיים, לעבדם, לשכללם, להשתדל לשגבם, להאדירם, בעם, באדם, ובעולם. וזה הוא עמק הדעה של "עם חכם ונבון אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" המלאה אידיאלים נשאים ועצות אלהיות אדירות ונאמנות איך להוציאם מן הכח אל הפועל לדור דורים, עד שהדבר מפורסם וידוע שאפילו השמות האלהיים, אינם מסמנים ע״פ עומקה של תורה את עצם האלהות, כ"א את האידיאלים האלהיים, את דרכי ד', את חפציו, האצילות, הספירות, המדות, השבילים, הנתיבות, השערים והפרצופים שמקצת תכנם האידיאלי חקוק וקבוע הוא ג"כ בנפש האדם, אשר עשהו האלהים ישר. והחפץ היותר אדיר הצפון במעמקי נפשו, הוא להוציא את האור הצפון ההוא תמיד מן הכח אל הפועל, לקרבם תמיד יותר ויותר לאותה השלמות הבלתי מוגבלת של האידיאלים האלהיים בצורת החיים עצמם, של האיש, ושל הקיבוץ הכללי, של המעשה, ושל החפץ והרעיון. – זאת היא עבודת ד' הנאורה, עבודת בנים החשים בקרבם יחש פנימי אל אביהם מחוללם מקור הטוב החיים והאורה.

המושג האידיאלי הזה הוא תמיד מרחיב את הנפש ומרוממה, תחת אשר המושג של עבודת עבד המתיחש לעבודה לעצם, בקציצת הנטיעות האידיאליות הוא יכול להשתפל למושג אלילי, כשם שמושגי ההנשמה והתארים המגבלים והמשתנים הם עלולים לזה, הוא מקצר את הנפש ומשפילה.

…אם יאמר אדם לדבר ע"ד עצם האלהים, בלא חזיון האידיאלים האלהיים שעל ידם מדמים צורה ליוצרה ע"י גדולת כחם של נביאים, או לפנות במחשבתו ועבודתו לזה לבד, יאחזהו איזה רגש חשוך ועצוב אשר לא ידע שחרו, ולא יוכל להחזיק מעמד כזה בחייו התמידיים, ואם ימצא בקרבו איזה תביעה פנימית לזה מאיזה צד שיהיה, אז יהיה מוכרח רק להקציע לזה בחייו זמנים וגבולים מצומצמים. ואם יניע הדבר עד מרחב חיים חברתיים ולאומיים תהיה ההתנגשות גדולה ואדירה בין הגבולים העולמיים והאלהיים; אבל לא כן הוא כשהאדם רוצה לדבר ע"ד האלהות, ע"ד האידיאלים האלהיים, שזהו מושג האלהות בצד מקביל נגד מושג האלהים שאנו חפצים עכשו לסמן בו את העצם, במובן הסקירה המופשטת, אז ימלא בטבע עז וחפץ חיים ושטחה, הוא ירגיש אז שנפשו מתנשאת ושוטטת במרחבים רחבי ידים, להעלות ולהנשא, למצא מקום לפשט את החפץ האדיר היותר טבעי ופנימי לנפש האנושית, חפץ הצדק והאמת, חפץ הציור העדין והפעל הטוב, בחוג יותר נרחב וכביר "עד תאות גבעות עולם".

זהו הקו המחלק בין המושג של עבודת האלהים שהוא מושג הדת אצל כל עם ולשון, – אפילו אצל אותם שנתמכו על כתבי הקדש, שלא נתגלתה בהם אמתת האלהות בתור פועל ההיסתוריה שלהם ושותלה "הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי", – ובין המושג ההוא עצמו אצל ישראל. שהמושג הכללי שנלקח אצל העמים כולם לפי אותו הנוגה שזרח עליהם באור כהה מאורו של ישראל, לא היה אפשר להנשא מהמושג שהוא בעצמות יסודו מושג אלילי והוא מתראה רק בצד החצוני של השפעת התורה וכנסת ישראל, דהיינו שעבוד ועבודה לאיזה עצם נשגב, באפס יחושים אידיאליים, בעצמותה של העבודה עצמה, זאת היא העבודה שמקורה היא הפלצות והזעזוע, – לא יראת הכבוד וההוד, המגדלת את הנפש מעשירתה ומרחיבתה בגאון פנימי ע"י יחושה השכלי והמגמתי למה שהוא מכובד למעלה בהרגשתה היותר פנימית; ולא הענג והאהבה, לאור השמחה והמנוחה הפסיבית המחוברים עמם, — לא כן הוא מושג עבודת אלהים לישראל, שהוא מציץ בקרבו אהבת עולמים להאידיאלים האלהיים, לטפחם, להרבותם ולהתעלות בהם ועל ידם "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה". בהם אוצר החיים השמחה והענג גנוז בטבע "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם" ,אז תתענג על ד' "…

ההבדל נובע לא מצד עצם אמירת הענין של האמת המטפיסית הנשואה בדבר האחדות האלהית, שזה דבר שיוכל להאמר גם מכל עם ולשון. כ"א מצד התכונה האלהית הפנימית של אהבת היושר והצדק והשאיפה האמיצה להאידיאלים האלהיים ברום עזם, המלאה אהבת האמת השלם והמאיר המתיחד עם אור השלום וחפץ התעלותו לעד, בחיי האומה כלה, וביחוד בחייה הלאומיים שלזה צריך סגולה נטועה וקבועה בנפש הלאומית בעצם טבעה. ע"כ צריך טיפוח לא רק השכל של היהדות, כ"א גם הטבע שלה. והטבע אינו נשמר ומתברך כ"א בתהלוכה היגינית הראויה לו שהם כל מצותיה של תורה "דת משה ויהודית" בפועל, דכולהו עובדין בכנסת ישראל תליין כענבין באתכלא [זוהר], ואהבתם וכבודם ברעיון וברגש, בכל האמצעים החינוכיים הדרושים לזה. אלא שתחת כח המושך של החרדות התשה והרפויה צריך להכניס כח מושך חי ובריא יליד אומץ רוח ורעיון בהיר, שיעשה את כל הפעולות, שעשתה הראשונה, ביתר שאת "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". זהו רוח הזמן האמתי של היהדות "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד' מעתה ועד עולם".

המושג של עבודת האלהים, כשהוא בנוי ע"פ אותו הכח ההרגשי הנובע רק מרום המעלה של הפגישה העצמית כשהיא יורדת עד עומק התהום של הלב החשוך והחלש אשר לאדם, כ"ז שלא תופיע עליו הנהרה של האומץ האידיאלי, הוא מוכשר להחליש את האדם בגופו ונפשו, למעט את רוממות עוזו, את שיא תועפות שאיפותיו. והוא נעשה נדכא, שח ושפל, אף שמכל החרדה הזאת תצמח ג"כ טובה של ביצור כח המשחית שבחית האדם, אבל היא טובה שאינה שלמה ודוגמתה היא כעין הטובה הבאה לעולם מבתי האסורים של הפושעים, שמגינים על העולם שלא ישחת, אבל מ"מ לא זאת היא המ-**געה, ובצדק תובעים הם חלוצי העתיד שהאנושיות חיבת לשאוף שבתי ספר ולמוד טובים, ימלאו את מקומם של בתי האסירים, במה שילמדו ויחנכו באופן כל כך בריא וטוב את האדם, עד שלא יחטא ולא יפשע, ולא יהיה צריך להאסר כ"א כל מה שיתעודד יותר, מה שיהיה יותר אמיץ ומלא זרע עז, יותר יהיה מרבה להטיב, ולהיות צדיק חסיד ישר ונאמן בטבע תולדתו, "לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה, כי זרע ברוכי ד' המה וצאצאיהם אתם". ע"כ תשאף נפש האדם להארה של עבודת אלהים הבנויה על יסוד הודעת האידיאלים האלהיים, והכרתם במילואם, שלהגשימם בחיי האנושיות, לא יוכלו יחידים, אפילו אם יהיו צדיקים ואנשי מעלה, בעלי תורה, בעלי חכמה ועז, כי לעולם יהיה החסד, האמת והמשפט נרמס ברגלים בחיי לאומים, אשר לא ידעו את ד' ולא יקראו בשמו האמת ; אמנם איזו אומה תוכל לשאת עליה ברמה את הדגל של עבודת האלהים האידיאלית ? — רק אומה כזאת שדרכה סלולה לפניה ע"פ האידיאלים האלהיים, מתוכן המוסר הגדול של העתיד, ההולך ואור, הולך ומתפתח, הולך ומתרומם מדור לדור, ומתקופה לתקופה; דוקא אומת כזאת שהתשובה האלהית על שאלתה את שם ד', לא היתה תשובה עראית, לא תשובה שתוכל לעבור ולהתישן בשטף הזמנים, כ"א תשובה כזאת שדוקא שטף הזמנים מגלים את אורה ועז תפארתה, "אהיה אשר אהיה", דוקא העתיד הנמשך ההולך ומתעלה; רק אומה כזאת שיש לה תורה שקפלה את מהלכה, ע"פ התגלות דעת אלהים כזאת, של אספקלריא המאירה, של "פה אל פה אדבר בו", שהציבה את העתיד שלה בכל בהירותו, בכל דיוקיו היותר פרטיים, מראשית הויתה עד כל נפילותיה ושיבתה לתחיה באחרית הימים, ברום מעלה ואורה נפלאה; אומה כזאת, שהיא עם זה מוכנת מצד גזעה ותולדותה, שבכח יהיו חקוקים בה האידיאלים האלהיים שבאוצרה הפנימי הגנוז בלב, והיה חפצה היותר אדיר לראות ולפעול בשלטון הצדק המוחלט, ואור הדעה המוחלטת; אומה כזאת שאם תמלא את כל מחסוריה החמריים, וכל משאליה הנפשיים היותר אסתתיים לא תמצא עדיין את עצמה שהיא שבעה ומלאה מנוחה, כ"א כשתחוש ותדע, שמתמלאים המה החפצים שלה האידיאליים, שאיפת הצדק המלא, והאורה של הדעה היותר רוממה, מבוררת ומזוקקת ושתהיה האורה הזאת דוקא מחוברת אל צדק העולמים, – זאת היא התכונה הישראלית האדירה והפנימית, שהיא גנוזה בכללות האומה.

ג.

כל סבוכי־הדעות שבבני־אדם וכל הסתירות הפנימיות שכל יחיד סובל בדעותיו באים רק מפני הערפלים המצוים במחשבה ע"ד המושג האלהי, שהוא ים־שאין־לו-סוף וכל המחשבות כולן, בין המעשיות ובין העיוניות, ממנו הן ;נובעות ואליו הן שבות.

תמיד צריך לזכך המחשבה, שתהיה ברורה בלא סיגים של דמיונות כוזבים, של פחדי שוא, של תכונות רעות, של העדרים וחסרונות. אמונת אלהים מאשרת את בני האדם רק כפי אותה המדה שהגדולה האלהית נחקרת ונלמדת מאותו החלק החשוב שלהם, שהוא ראוי לכך. אז מאירה הנשמה מאור העליון על־ידי הדבקה כאהבה ודעה שלמה לחיי־החיים, וכל ההרגשות, הדעות והמעשים מתעדנים. כפי גודל הזכוך של יסוד־היסודות הזה בתוכיות הנפש, כן תגדל ביותר הפעולה שתפעל גם הדבקות האלהית שברגש ושבהתפעלות הלב לנהל את כל מהלך החיים באורח ישרה.

עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין־סוף. שכל מה שנכנס בתוך הלב הרי זח ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת.

…גם כל השמות והכנוים, בין העבריים ובין הלועזיים, אינם נותנים כי-אם ניצוץ קטן וכהה מאור הצפון, שהנשמה שוקקת לו ואומרת לו: "אלהים". כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה היא אליליות רוחנית, אפילו הגדרת השכל והרצון ואפילו האלהות עצמה ושם אלהים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי-אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה היו גם הם מביאים לידי כפירה. ובאנשים שנעתקו לגמרי מהדעה המקורית הזאת מביאים הם באמת לידי כפירה גסה. אם הכרת הלב קרועה ממקורה זה הרי היא מתדלדלת ואין לה שום ערך, ואין תקנה שתהיה מאירה בצורה חיה, כי־אם על־פי הקישור בהארת האמונה, שהיא הארה כללית למעלה מכל ערכים ובזה היא מבססת את הערכים כולם. הענינים שחוץ מזו של גדולת אין סוף, שהם הסברות להגיע על־ידן למקור האמונה, הנם בגדר "אברין דמלכא", ויש מהם בגדר "לבושין דמלכא". ו"מאן דבזע לבושין דמלכא" גם הוא מרים יד ומתחיב בנפשו, ומכל־מקום צריכים לבאר בהדרגה את ההבדלים שבין עיקר האמונה ובין הסברותיה, וגם בין ההסברות עצמן – את חלופי המדרגות שבהן.

השממון של המחשבה ממיעוט הלמוד והידיעה מביא את האדם לחשוב הרבה במהות האלהות. וכל מה שיהיה יותר משוקע בבערות של מחשבת עזות נוראה וסכלות איומה זאת, יחשוב שבזה הוא מתקרב אל הידיעה האלהית הרמה, ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם עורגים אליה. בהצבר הרגל כזה במשך כמה דורות מתארגים מתוך כך חבלי־שוא רבים, שתוצאותם רשעות רבות ונוראות עד שאפילו האדם הפרטי אובד את חילו החמרי והרוחני מרוב צרה ואפלה. את המעצור היותר גדול ברוח האדם, בבואו לכלל דעה, מביא מה שהמחשבה האלהית היא קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני־אדם, מפני ההרגל והדמיון הילדותי. זהו נצוץ מהפגם של עשית פסל ותמונה, שתמיד אנו צריכים להזהר בו הרבה מאד, וביותר בתקופת דעת יותר בהירה.

כל הצרות שבעולם, ביחוד הצרות הרוחניות: תוגה, קוצר-הרוח, בחילת־החיים, יאוש, שבאמת הן הנן הצרות העיקריות של האדם, אף הן אינן באות כי־אם טפני חסר־ דעה להסתכל הסתכלות בהירה בגאות ד'. ההכנעה מפני האלהות, שהיא דבר טבעי בכל נברא, בכל הויה שפרטיות מתגלה בקרבה, להתבטל בפני הכלליות וקל־וחומר בפני מקור ההויה של הכלליות, שהוא חש בו עליונות של אין־קץ לגבי הכלליות, — לא עצר ודכדוך יש בה, כי־אם עונג וקוממיות, שלטון וגבורה פנימית מעוטרת בכל יופי. כשמתפתחת ההכרה הזאת של גאות ד' בקרב הנשמה בכל דרכיה, היא מרצה את החיים בשעבודם הטבעי, ממלאתם נחת וחיים לפי אותה המדה שהפרט מכיר את גודל הכלל והדר מקורו, וכל העז וההוד שבמחזות המציאות הולך ומתעלה, מתכלל ומתאדר, על־ידי הקטנתה של הנשמה לפני יוצרה. ההקטנה הטבעית הזאת מצמיחה גדלות אדירה, שלטון של הוד־מלכות ונהורא מעליא, המשחקת בכל עת בענג עדנת מציאותה ועליזה בחלקה ההולך ומתרחב, הולך ומתגדל עד אין חקר, אין קץ, עד תאות גבעות עולם. אבל מתי היא טבעית ? — כשגדולת האלהות מצטירת יפה בתוך הנשמה, בצורה של דעת טהורה, של שכל מתעלה מכל מהות, ושל דמיון עשוי בטוב החיים, ממולא בכל הוד ותפארת גדולה, שאז נתבעת ההתבטלות מכל זויות הנשמה, מכל כללותה ופרטיותיה.

לרגלי המניעה הכללית של הלמוד הרוחני בענינים האלהיים הולך מושג האלהות ונחשך, מאין עבודה שכלית והרגשית מטוהרה. עם זה הפחד החיצוני והאמונה הטבעית והשעבוד של ההכנעה, נשארים בלבבות רבים בתור השפעת ירושה מאיתן התקופות, שהדעה וההרגשה האלהית היתה מאירה בהן בעזה, עד שהיתה ראויה מצד גדלה לשעבד אליה את כל הנפשות. וכיון שנקודת־התוך של ההכרה האלהית עמומה היא הרי המהות האלהית כלולה בהמון, – וגם כיחידים שהם ראוים להיות למאירי דרך להם, – רק בתור כח תקיף שאין להמלט ממנו והכרח הוא להשתעבד אליו. כשבאים להשתעבד לעבודת-אלהים על־פי המצב הריקן הזה, של הציור האפל המלא תהו־ובהו שמתהוה ברעיון, כשחושבים על־דבר אלהים בלא השכלה ובלא תורה, יראה תתאה הנתוקה ממקורה, שהוא יראה עילאה, האדם הולך ומאבד את זהר עולמו על־ידי מה שהוא מקשר את עצמו ־לקטנות המוחין. אין גאות-אלהים מתגלה אז בתוך הנפש, כי־אם שפלות דמיונות פרועים, המצירים תכונה של איזו מציאות בדויה מטושטשת, מדולדלת וקצופה, שמבהלת את כל מאמין בה ומדכאת את רוחו, מטמטמת את הלב ומונעת את עדינות־הנפש של האדם מלהתגבר, ועוקרת את הזיו האלהי שבנשמתו *). ואף אם יאמר כל היום כולו שאמונה זו היא בד' אחד, היא מלה ריקה שאין הנשמה יודעת ממנה כלום, וכל עדין-רוח מוכרח הוא להסיח את דעתו ממנה. זאת היא הכפירה שבעיקבא דמשיחא, כשאזלו מים מני ים הדעת האלהית בכנסת ישראל ובעולם כולו.

 ההתישבות הנפשית הגסה על־דבר מציאות התכן האלהי, בעצם המלים והאותיות בלבדן, זאת היא שמחפירה את האנושיות, והכפירה באה כעין צעקה מעצמת מכאובים לגאול את האדם מבאר צרה נכריה זו, להעלותו מחשכת האותיות והפתגמים למאור הרעיון והרגש, עד שהיא מוצאת מקום לעמוד גם במרכז המוסריות. יש לכפירה זכות-הקיום הארעי, מפני שהיא צריכה לעכל את הזוהמא שנתדבקה באמונה מאפס דעת ועבודה. זוהי כל תעודתה במציאות — להסיר את הצורות המיוחדות מהמחשבה המהותית של כל החיים ושרש כל המחשבות כולן. כשנמשך המצב הזה משך של דורות, מוכרחת הכפירה לצאת בצורה תרבותית לעקוד את זכר אלהים ואת כל המוסרים של עבודת־אלהים, אבל לאיזה עקירה מכונת ההשגחה העליונה ? – לעקירת הסיגים שהם רק חוצצים בין האדם ובין אור אלהי-אמת, ועל משואות החרבות שהכפירה מחרבת תבנה דעת־אלהים הנשגבה את היכלה. כדי לטהר את האויר מזוהמת החוצפה והרשעה של המחשבה במהות האלהות הצרה — המביאה לירי עבודה זרה — באה הכפירה המוחלטת, שגם היא אינה טובה מהראשונה אבל מתנגדת לה תכלית נגוד. מתוך ההתנגשות של שני ההפכים האלה תעזר האנושיות עזר גדול, להתקרב לדעת ד', ידיעה מאירה, המקרבתה לאשרה הזמני והנצחי. ובמקום המחשבה השוממה של ההתפרצות אל מהות האלהות תבוא בלבו מחשבה בהירה של המוסר הטהור והגבורה העליונה, המתנוצצים מן האור האלהי וקשורים תמיד במקורו, שהיא מתוה לאדם את דרכי החיים ומציגתו באור ד'. הרוח החזק יבא מארבע רוחות ויקים בסערתו בעל־כרחם את הקבורים בקברי-החלחלה של האלהיות הדמיונית החולנית: "וירקתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם, והקליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם על אדמת ישראל". יטהר רוח־ הפרצים של הכפירה את כל הסחי שנתקבץ בשטח התחתון של רוח האמונה, ומתוך־כך יטהרו השמים ויראה האור הבהיר שבתכונת האמונה העליונה, שהיא שירת העולם ואמת העולם.

ד.

הסיגים שבהבנת האלקות, היראה, האמונה וכל התלוי בהם — כל זמן שאין האומה צריכה לתקן את דרכי חייה המעשיים בכללותה, אין ההיזק שלהם ניכר. אבל כיון שהגיע הזמן שהתחיה הלאומית מוכרחת לבוא וצמיחת קרן ישועה בפועל מוכרחת להגלות, מיד הסיגים מעכבים ואי אפשר לאומה שתתאגד ותשיג בעומק חייה את סוד גבורתה וציורי סידוריה, כי אם על פי דעות מזוככות ומעשים היוצאים מטהרתה של דעת ד' אמת, בבהירות היותר עליונה, וזאת היא הסבה שכח שלילי גדול מתעורר בעקבא דמשיחא בחוצפא סגיאה, שלילה זאת תבער את כל מה שהוא חלוש ומכוער בהמושגים האלהיים והתלוי בהם, בכללות האומה. ואע"פ שנורא הדבר לראות" שכמה עניני אמת, מדות טובות ומצות וחקים, הולכים ונשטפים ונעקרים לכאורה ע"י זרם השלילה, מכל מקום סוף סוף שהכל יצמח בגבורה־ ובטהרה, בקדושה עליונה, מהגרעין האיתן הטהור והמרומם, שכל שלילה לא תגיע אליו ואורו יזרח בתור אור חדש על ציון, בגדולה מופלאת למעלה מכל ציור שכחות דלים של נפשות עיפות, עיפות חמרית ורוחנית, של גלות ארוכה ודלולה, יכוליס לצייר.

‏ה.

מרגישים הם בעלי ההסתכלות העליונה את החרות העליונה ואינם יכולים להיות משועבדים בשום שעבוד, שכל שעבוד הוא שעבוד של בשר ודם. גם קבלת עול מלכות שמים הרגילה בין בני־אדם, שעבוד של בשר-ודם הוא, מפני שמלכות שמים עצמה ירדה מכבודה ונצטמטמה ע"י ההחשכה שהחשיך בשר־ודם את אורה.

שאיפת החרות המוחלטה היא התשובה העליונה, ודוקא ממרום עוזה היא מישבת ובונה את כל העולמות הנמוכים ממנה להוד עליון, ומשיבה למקומם את כל המדות והתכונות של תום ויושר, של תורה ומצוה, שהם הולכים ומתעלים, עולים במדרגת החרות העליונה, המתעטרת בבינה של מעלה­

‏ו.

דעת אלהים מיוסדת לברוח מהחיים הפגומים, המרוסקים והחסרים, לחיים שלמים מובלטים ומלאים גם בעולם הזה. ניצוץ אחד של אור ד' החי באיזה לב מספיק כבר לגרש מחשכים רבים לאין חקר.

טפשים באין בינה הם האומרים על דעת ד' שהיא ממעטת -את צביון החיים. מבחוץ הם עומדים. ועם יודע אלהיו צריך להופיע בעולם באותה הידיעה של השתלמות החיים באור אלהים.

‏ז.

בהעדר עבודה לאלהים אי אפשר להתקיים. רוח האדם השואף לגדולות וכללות הכל, יהפך לרועץ בהעצרו בכלא של קטנות ושל שביתה רוחנית, וכל מהלך ההויה יסבול מכיווץ רוח כללי ואדיר זה כשל האדם.

…אין דרך לאור, כי אם בעבודת ד', אל עולם אלהים חיים, קדוש ומבורך שמו.


*) הרגש הדתי שבא לבדו תחת האידיאה האלהית, הוריד את הגבורה העליונה, האידיאלית, אשר לנשמת האדם, עשר מעלות בשפל. חדל הששון הפנימי אפסה העצמה הרוחנית העליונה, המשוה את רגלי האדם כאילות, המנצחתו בנגינותיה ושירת-עוזה, ויבא סגנון של פרושיות, של ״מה חובתי — ואעשנה" בעבדות קטנה מלאה זועה ורפיון. (אגרות ראיה צד צ')