מאמר שלשה עשר

כנישתא חדא

כבר הזכרנו שלפני הגאולה האחרונה תרבה הדעת מאד, וזאת מכמה טעמים. אחת התוצאות המכריעות של תקופת "ותרבה הדעת" תהא, שאז כשתרבה תשוקתם לשי״ת ולתורתו ותרבה חכמתם" (לשון הרמב״ם בפירוש המשניות. סנהדרין פרק א'), יצטרפו אנשים מאנשי האמת לכנישתא חדא, לעשות ההתחלה בקיום מצוות הגאולה, כדי לעשות סוף וקץ לכל צרותינו.

אולם יש בענין זה כמה ספיקות הדורשים פתרון:

א. איזה סוגי אנשים יצטרפו לכנישתא חדא ?

ב. מה תהא המעלה המיוחדת שאנשים אלה צריכים להצטיין בה ?

ג. מה יהא הנוסח של הקבלה ותוכנה ?

הנה מקום אתי לציין שכאשר עשיתי את הנסיון לעורר את אחינו על קיום המצוה הזאת ועל דחיפותה, טען כל איש ואיש לאמור : "אין אני ראוי להימנות עם רישי כנישתא". לאמיתו של הדבר, המצוה לקיים את תנאי הגאולה, מצוה היא כשאר כל המצוות והחובה מוטלת על כל איש ואיש מישראל לקיימה. הן אמת שיונתן בן עוזיאל אומר "טוביכון דצדיקיא" אבל מובן הוא, שלא התכוון לומר בזה שרק הצדיקים, או רק הטובים שבצדיקים חייבים לקיים המצוה ושאר כל העם פטורין מחובה זו, אלא הכוונה שבראשונה מוטל הדבר על רישי כנישתא. אמנם, זאת היא מצוה חדשה לגמרי שלא קיימנוה מעולם ; ולכן אינה קיימת תקוה גדולה, שהמון העם יתחילו במצוה זו. אבל אם גדולי הדור יתחילו בדבר אז ודאי ימשכו אחריהם גם את הקהל. כדי להוציא מדעת הטועים, החושבים שהקהל פטור ממצוה זאת, ממשיך רבי אליעזר (ההולך בשיטת יונתן בן עוזיאל) ואומר במפורש: "או חדא כנישתא".

יש להביא ראי׳ דסגי גם בתשובת כנישתא חדא מיהודים פשוטים, מדברי הרמב״ן שהזכרנו לעיל, שכותב שהטעם דסגי בקבלה גרידא, כדי שיהא בכוחנו לבצע את ההצלה בכל עת ובכל מקום, כי קבלה אפשרית אף כשאנחנו ביד העמים. מבואר איפוא שהתורה מדברת כאן על מקרה שחלק מישראל מסור ביד רשעים, והיא מייעצת להם שלא יתייאשו מן הישועה, על אף שבדרך הטבע אין מנוס; אלא יעשו ככל הכתוב בפרשה, ועל זאת הבטיחה התורה שיוושעו. ודאי קיימת האפשרות שבכל אותו החלק הנתון בצרה ובשבי׳, לא ימצאו כלל מטוביכון דצדיקיא, ואף גם לא מרישי כנישתא. על כרחנו אנו אומרים דסגי באיזו כנישתא שתהי׳, ובלבד שיעשו כמצות התורה.

עוד נזכיר מה שאמרו חז״ל על הפסוק "אתם נצבים… ראשיכם שבטיכם". אצלכם הם ראשים לשבטיכם, אבל אצל הקב"ה הכל שווים" דברי חז"ל אלה, אינם מניחים שום ספק שסגי באיזו כנישתא חדא של אנשים פשוטים בתכלית, שהרי אצל הקב"ה אין יתרון לרב על השמש לעשיר על האביון. ומבואר שבשעה שאדם מישראל, יהא מי שיהא, עומד לקיים את מצוות הגאולה או את המצוה החשובה של הצלת נפשות דרבים, אז אין השי"ת מביט על תמונתו ועל תוארו אם הוא רב, מרא דאתרא, או יהודי פשוט בלי תואר. הגורם המכריע הוא אמונתו ואומץ לבו שהוא עומד לקיים מצוה העומדת ברומו של עולם. על תוכן הקבלה ונוסחה נדבר בפרק הסמוך.