מאמר ארבעה עשר

דברי הקדמה על נוסח הקבלה

ראינו שאין התורה דורשת מאתנו מלכתחילה רק קבלה על קיום התנאים, לתכלית הגאולה, ואכן על פי התורה הקבלה נחשבת כמעשה, כמו שאמרו במכילתא פרשת בא על הפסוק "וילכו ויעשו, וכי מיד עשו ? אלא כיון שקבלו עליהן, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו", גם מדברי הנביא יש ללמוד שהקבלה גורם חשוב הוא מאד והכל תלוי בקבלה. "לכו נא ונוכחה יאמר ה', אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" אם תאבו ושמעתם (ותרגומו — אם תיבון ותקבלו למימרי) טוב הארץ תאכלו. ואם תמאנו ומריתם (ותרגומו — ואם תסרבון ולא תתקבלון למימרי) חרב תאוכלו". ונבין גם מה שאומר "לכו נא ונוכחה". לכאורא אם יש כאן וויכוח מן הצורך לשמוע גם טענתם של בני ישראל? אלא מכיון שאין ה' דורש רק קבלה, נסתרו כל הטענות, שהרי קבלה יש לעשות בכל עת ובכל שעה.

"כי פי ד' דיבר" לכאורא היכן דיבר? אכן כל זאת מפורש בתורת משה, בפרשת הגאולה "ושמעת בקולו "ותרגומו — ותקבל למימרי. ומסתבר שמחובתינו לעשות לכל הפחות את הקבלה כראוי, ואכן הקבלה הזאת מכניסה אותנו לעולם חדש לגמרי, לעולם אשר לא שערום אבותינו לדרך חדשה לגמרי במצות פדיון שבויים דרבים, כפי שיתבאר להלן, כדי שיהא בכוחינו לעשות את הקבלה כראוי, עלינו להקדים מספר רעיונות:

א. במסכת ראש השנה דף כ"ח יש פלוגתא בזה אם מצוות צריכות כוונה, או לא, אבל מלכתחילה לכל הדיעות צריך לכוון על כל פנים לצאת ידי חובת המצוה, אפילו במצוה דרבנן. בשולחן ערוך אורח חיים סימן ס"ד ולדעת המגן אברהם, במצות דאורייתא הכוונה מעכבת.

ב. הב"ח באורח חיים סימן תרכ"ה כותב, שבמקום שגם טעם ותכלית המצוה מפורש בתורה, צריך לכוון גם טעם המצוה, ואם לא כיוון הטעם לא יצא, והב"ח הוציא את הרעיון הזה מדברי הטור, היות ומצות הגאולה מצוה דאורייתא היא, וגם הטעם והתכלית של התנאים מפורשים בתורה, ומאידך דורשת התורה לעשות קבלה בפה כנאמר "בפיך ובלבבך לעשותו". יוצא מזה שצריך לכוון בשעת הקבלה גם את תכליתן. ותכליות מצוות אלו רבות הן:

1. התכלית הראשונה "ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך …אם יהי נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך" זו היא הבטחת פדיון השבויים — הצלת היהודים הנמצאים בשביה, שהרי התורה מדגישה במפורש "ושב… את שבותך". ובדורינו אנו, זו היא הבטחה להצלת אחינו בני ישראל הנמצאים בשביה בארצות שמאחורי מסך הברזל, וזאת עקב הקבלה על מצוות הגאולה.

2. "והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה" זו היא הבטחה על הגאולה ועל ירושת הארץ.

3. "ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה…" — הבטחה על הכנעת האויבים.

4. "ומל ה' אלקיך את לבבן ואת לבב זרעך" — הבטחה על ביטול כוחו של השטן — עיין רמב"ן. כללו של דבר:

בשעת הקבלה צריך לומר בפה מלא שהוא מכוון ראשית לקיים מצות התורה, ושנית שהוא עושה מצוה לשם כל התכליות האמורות, ומסתבר שצריך לכוון כפי הסדר, וקודם כל לשם פדיון שבויים של אחינו בני ישראל, ואחר כך לשם תכלית ירושת הארץ וכן הלאה.

רואים אנחנו כי "תורת ה' התמימה" הורתה לנו דרך ברורה לשם פדיון שבויים דרבים, ועל כן יש בכוחינו להציל אחינו בני ישראל בדרך קלה מאד. אבל אנחנו מתייחסים אל הענין הזה כאילו עברה התורה בהיסח הדעת על הדבר הזה שהוא מהדברים העומדים ברומו של עולם, ומעולם לא עלה אפילו על דעתינו לקבוע כאן דעת תורה.

אבל העובדה שההבטחה הראשונה היא "ושב ה' אלוקיך את שבותך" תראה לנו שעל כל פנים אצל תורתינו הק' עומד הדבר במקום הראשון.

כאן עלינו להעיר, כי בתור התחלה אין הכרח לכוון לכל התכליות. שכלל גדול הוא "שמתוך שלא לשמה בא לשמה" ובמצוות הגאולה עאכ"ו שיבוא בקרוב לשמה, ולכן בנוסח הקבלה לא הזכרנו כעת התכליות האמורות.

נוסח הקבלה על קיום תנאי הגאולה

"הרינו מקבלים עלינו בלב שלם, לקיים את תנאי הגאולה, כמו שכתוב בתורה "והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה, ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". היות ובשעה זו אין אנו בקיאים עדיין במצוות הגאולה לכל פרטי' ודקדוקי', הרינו מקבלים עלינו לברר את אופן קיומם של התנאים האלה. לפי הכרע הפסוקים ^א), כדי שיהא בכוחנו למלא את התנאים כמצווה עלינו בתורה"

והי' אם יצטרפו אנשי לבב לכנישתא חדא ויעשו את הקבלה הזאת בנפש חפצה, ויעיד עליהם הבוחן לבבות והיודע תעלומות, שאמנם יעשו ככל אשר קבלו עליהם, מאותה שעה ברי הדבר כי יתחיל הגלגל להתהפך לטובה כל הסכנות, הן בגולה והן בארץ יחלופו לחלוטין. אחינו בני ישראל השוכנים מאחורי מסך הברזל ישתחררו, כפי שהבטיחה זאת התורה. ואורו של משיח יתחיל להתנוצץ ויקויים בנו דבר ההבטחה "ששון ושמחה ישיגו נסו יגון ואנחה". ^ב).

על פי האמור נבין מקרא קשה בפרשת וילך "כי ידעתי אחרי מותי… וקראת אתכם הרעה באחרית הימים". ולמה לא יחוס הקב"ה על הדור האחרון דוקא ? אולם איתא במנחות (דף מ"ג) : "תניא, היה רבי מאיר אומר, גדול עונשו של לבן (בציצית) מעונשו של תכלת, משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו : לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב; ופשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהם עונשו מרובה ? זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא".

על פי המשל הזה נבין היטב את הענין של "וקראת אתכם הרעה באחרית הימים". לדורות הראשונים שתרעין דחכמא היו עדיין סגורים ומסוגרים בפניהם, הי' נחשב ענין קירוב הגאולה, כחותם של זהב. אבל לדור האחרון שתרעין דחכמתין כבר פתוחים להם, הדבר דומה לחותם של טיט. שהרי כעת אנו יודעים שיש בכוחנו לקרב את הגאולה בדרך קלה מאד, ובמה נצדק אם לא נעשה גם מאמץ קטן זה ; או כלום נאמר שאין בכל הדור הזה אפילו עשרה אנשים כשרים שלבם שלם עם אלקיהם ומצפים לגאולה באמת ובפשטות ? ודאי שיש ויש. ואם יש, במה יצדקו כשאינם נאספים יחד לפתוח פתח ראשון, כחודו של מחט ?

ובכן, קומו ועלו אתם הכשרים בישראל, קטנים כגדולים, ועשו למען שמו יתברך והאספו יחד למען הצל כבוד ולמען ישע ישראל. ואם קטנים אתם בעיניכם, גדולים תהיו מיד אחרי הקבלה לפני מי שאמר והי' העולם.

מקום אתי להעיר, שכל אותם האנשים אשר חשקה נפשם לקיים את מצוות הגאולה ולצרף עצמם לכנישתא חדא, יפנו לכתובת: תל-אביב ת. ד…….

א) הכרע הפסוקים — לשון הרמב"ם ז"ל שכותב "גם לחכמים אין להם קבלה בדברים אלה, אלא לפי הכרע הפסוקים"

ב) הגה על סמך הקבלה הבטיחה לנו התורה גם את הגאולה, כנאמר "והביאך ה"א אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה". נשאלת השאלה, הלא אחת הסיבות שלא קיימנו את תנאי הגאולה מעולם היא, שהשטן מרכז כל כוחו וכל הפמליא שלו לעכב אותנו לקיים דוקא מצוה זו, שעצם קיומו תלוי בזה, שהרי אם רק נקיים את תנאי הגאולה ונזכה לגאולה תתבטל ממשלתו, וכיצד הבטיחה התורה את הגאולה עקב הקבלה, הלא יש לחשוש מאד שלא נבוא לידי מעשה, שהשטן ודאי יתערב בדבר? אם נעיין היטב בפרשה, נראה שהתורה עצמה כבר התחשבה בעובדה זו, ולפיכך הבטיחה "ומל ה"א את לבבך" ולדעת חרמב"ן הכוונה על ביטול כוחו של היצר הרע, אם יתפורר כוחו אין לחשוב שלא נקיים מה שקבלנו על עצמנו.