מאמר אחד עשר
הקבלה על מצוות הגאולה – הגורם לגאולה
בפרק זה נטפל בשאלה דלהלן; ראינו, כי הקבלה בלבד על מצוות הגאולה, ללא כל מעשה תביא בחיקה תוצאות גדולות, כגון "והיטבך והרבך מאבותיך". הן אמנם יש להבין שהצרות יחלפו, כמו שביארנו בפרק הקודם, אבל כיצד יש להבין שעקב הקבלה נזכה לתוצאות יפות כגון "והיטבך" הלא למעשה לא עשינו עדיין ולא כלום ? ליתר דיוק, בפסוק "והיטבך מאבותיך" גילתה לנו התורה שהשכר והזכות של הדור שיעשה התחלה במצוות הגאולה יהיו גדולים יותר מזכותו של דורו של רש"י, של האר"י ז"ל, ודורו של הבעש"ט וכן גם מזכותם של דורות האמוראים והתנאים. וכיצד יש להבין זאת, הרי למעשה לא עשינו מאומה ? לשם הבנת עניו זה אעתיק כאן מאמר מחיבורנו "תורת הגאולה" חלק שני שער ההתבוננות.
אנו חושבים, שבמקרה שתלמיד חכם עוסק בתורה ובעבודת השם כל היום, וכמעט לא פסיק פומיא מגירסא, אז הוא ללא ספק בכלל "עושה רצונו של מקום" והולך בדרכי ה' ועומד הוא על מדרגה גבוהה מאד ; כך אנו חושבים.
אבל אם נתבונן בדבר היטב, אז נבוא לידי המסקנה שלא כן הדבר, כי העובדה שאין לראות פעמי הגואל ואין אנו ראויים לגאולה אף כי אנו עוסקים בתורה בהתמדה גדולה, תראה לנו, שחסרה אצלנו האמת, ואנו עומדים במצב של "ותהי האמת נעדרת" (ישעי' נ"ט). והרי לדעת הנביא הראי' לכך שחסרה האמת, היא, "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע" (שם). כלומר, אם אין בנמצא איש שיטפל במיוחד בקירוב הגאולה על פי חוקת התורה, אז אין אמת בעולם, ולדעת רבי יוחנן בסנהדרין דור כזה עומד בבחינת "כולו חייב". כללו של דבר, העובדה שאין אנו ראויים לגאולה, ושהגאולה נעדרת סימן מובהק הוא, לדעת הנביא, שגם האמת נעדרת.
אם הגאולה נעדרת אז נעדרת גם הישועה בעת צרה, כי דרכי הישועה של תורתנו מכוונות לדרכי הגאולה, ואותם התנאים המסוגלים להביא ישועה בעת צרה הם הם גם התנאים המסוגלים להביא את הגאולה. ואם אין ישועה בעת צרה אז אנו עומדים בגדר "ללא אלוקי אמת" (דברי הימים ב' פרק ט"ו) כמו שכותב רש"י במס' עבודה זרה דף י"ז על הפסוק הזה.
והנה דברי הנביא עזריהו בן עודד : "וימים רבים לישראל ללא אלוקי אמת (להגן עליו — רש"י) וללא כהן מורה וללא תורה". אנחנו רואים, כי במקרה שאין הקב"ה מגן עלינו אנו עומדים בבחינת "ללא אלוקי אמת" וגם "ללא תורה" ; שאם אין אנו עוסקים בתורה לשמה — משום "כאשר צוני ה' אלוקי" (רש"י תענית דף ז') אז עומדים אנו בגדר "וללא תורה" שהרי אז חסרה התוצאה "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים… ואמרו… מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראינו אליו", כמו שביארנו בחיבורנו תורה לשמה. שיצא לאור בשנת תשכ"ו.
והטעם שאנו ללא אלוקי אמת כי התורה מדגישה "כי קרוב אליך הדבר מאד" זאת אומרת שיש בכוחנו להשבית את חילול השם השורר בעולם ולהשיג את הגאולה והישועה בדרך קלה מאד, ואם בכל זאת אין ישועה ואין גאולה, הרי חסרה האמת. שהרי כל זמן שאין גאולה שלימה וחילול השם שורר בעולם, אין שלום, ואם אין שלום אין כלום, והכל הולך לאיבוד, וגם הנסיון מעיד על כך שרובם של קהילות וישיבות קדושות נחרבו באופן אכזרי.
ועלינו לדעת, שאם אין השתדלות חזקה להשיג את הישועה ואת הגאולה על פי חוקת התורה, אז אין אנו הולכים בכלל בדרכי ה', על אף שאנו עוסקים בתורה יומם ולילה לפי ההרגל, כי בפרשת הגאולה שבסדר שופטים (פרשת ערי מקלט) דורשת התורה מאתנו "ללכת בדרכיו כל הימים", ובפרשת עקב "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך… ליראה את ה' אלקיך וללכת בכל דרכיו". התורה מדגישה "בכל דרכיו" לרבות ללכת בדרכי ה' גם בענינים הנוגעים לכבוד שמים וביטול חילול ה' השורר בעולם ולקרב את הגאולה השלימה המסבבת קידוש ה'.
התורה אומרת בסדר ואתחנן "ועשית הישר והטוב בעיני ה' ובאת וירשתה את הארץ הטובה". התורה מדגישה "הטוב בעיני ה' " להורות לנו כי אבן הבוחן למעשה הטוב בעיני ה' הוא רק המעשה המביא בחיקו את הגאולה השלימה, המחסלת לחלוטין את חילול ה'; והעובדא כי בן דוד עדיין לא בא, אף על פי שאנו עוסקים בתורה יומם ולילה לפי ההרגל, תראה לנו שאין אנו עושים על כל פנים הישר והטוב בעיני ה' וממילא אין אנו בכלל "עושים רצונו של מקום" ואין גם שום זכר לתורה לשמה ואנו עומדים בגדר "ללא תורה" ולדעת הנביא הסיבה היסודית לכך היא, ללא כהן מורה".
המציאות מכחישה לכאורה את דבר הנביא, שהרי בכל דור ודור במשך כל ימי גלותנו הארוכים היו לנו לפי השערתנו מנהיגים בגדר "כהן מורה". אלא שאם אין התעוררות חזקה ומיוחדת מצד גדולי הדור שנהא ראויים לגאולה, אז עומדת כל עדת בני ישראל, לדעת הנביא, בגדר "ללא כהן מורה", למרות שיש התעוררות חזקה מאד לעסוק בתורה ובמצוות. והטעם לכך הוא, שהתכלית הסופית והעיקר שבעיקר — הגאולה חסרה ולפי הנסיון הכל הולך לאיבוד.
כללו של דבר ; אחת התוצאות הנשגבות של תקופת "עת קץ ותרבה הדעת" שהזכיר הרמב"ם תהא, שאז "כשתרבה זכותם ותשוקתם לשם ית׳ ולתורתו" יבואו לידי המסקנה, שתלמיד חכם כזה שאינו משתדל לעסוק בתורה לשמה "משום כאשר צווני ה' אלקי" כמו שכותב רש"י במסכת תענית דף ז', ולשם התכלית הסופית "לעשות כן בקרב הארץ… כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", שתתחולל רק אחרי שנזכה לגאולה שלימה. תלמיד חכם כזה שאינו עוסק בתורה לשם התכלית הכתובה בתורה, שנהא ראויים לגאולה, אינו מקיים את המצוה של תלמוד תורה כראוי ואינו מקיים את המצוה של "ללכת בכל דרכיו" ; גדולה מזו, תלמיד חכם כזה לא דרכה אפילו כף רגלו על המסילה העולה בית א־ל.
ודאי אם עוסק אדם בתורה ובהתמדה אפילו לפי הרגלו כמצוות אנשים מלומדה, מדרגה יפה כשלעצמה, אבל רק בתור התחלה, כי בור ועם הארץ לא ידע לעולם מה לעשות לתכלית הסופית, אבל תלמיד חכם, אם רק יפסע עוד פסיעה אחת קדימה וישתדל לעסוק בתורה לשמה "משום כאשר צווני ה' אלקי" ולשם התכלית שיהי' ראוי לגאולה יעמוד מיד על המסילה הנכונה. אבל אם לא יבוא לעולם לידי מסקנה זו, אז חסר אצלו העיקר שבעיקר, והקב"ה אומר "דין לית הניין לי" והתוצאה היא אריכות הגלות והמשך חילול ה' הגורם להריגות ולהשמדות.
ושוב יוצא מן האמור, כי בגולה מן הנמנע לעמוד בבחינת "עושין רצונו של מקום", שהרי רצונו המיוחד של הקב"ה הוא, שנזרז עצמנו להיות ראויים לגאולה בהקדם האפשרי, כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה פרק ל"א "מעיד אני עלי שמים וארץ, שהקב"ה יושב ומצפה לתשובת ישראל, יותר ממה שמצפה האב לבנו והאשה לבעלה, כדי שיגאל את ישראל". ואם אנו עושים באמת רצונו של מקום, הרי אנו עומדים מיד על סף הגאולה.
הנביא אומר "נחמו נחמו עמי… כי נרצה עונה פנו דרך ה' ישרו בערבה מסילה לאלוקינו" (ישעי' מ"א); הנביא גילה בזה לבני דורו, שכבר בדורו הגיע הזמן לגאולה, אבל הנביא הבין, שבני ישראל אינם עומדים על המסילה הנכונה המובילה לקראה הגאולה השלימה לכן הוא מזרז אותנו "ישרו בערבה מסילה לאלקינו" וזאת באופן כזה שהתוצאה תהא הגאולה השלימה "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר" (שם). עד כאן מחיבורנו הלכות מצוות הגאולה, שער ההתבוננות.
נחזור לעניננו. כבר הזכרנו שכל מה שאמר משה בפרשה זו, רק לנו ולאנשי דורנו אמר, שהרי רק אנו עומדים בתקופת "אחרית הימים" ולא הדורות שקדמו; הנה משה אמר לנו "וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם". הדבר דורש הסבר. שהרי אין להטיל ספק בדבר כי משה ראה ברוח קדשו, כי בדורנו יעסקו רבבות מבני ישראל בתורה ובמצוות יומם ולילה, וכיצד יש להבין את דברי המוסר "וסרתם מן הדרך…" אלא כבר הגיד לנו הנביא "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי (ישעי' נ"ה). ובכן ודאי לפי מחשבותינו המצב הרוחני, על כל פנים אצל החרדים ותופשי התורה טוב הוא מאד, אבל באמת דרכינו אינן מתאימות כלל לדרכי השם, כמו שמדגיש הנביא "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם" (שם) שכל זמן שאינה קיימת השתדלות גדולה שנהי' ראויים לגאולה, אז אין אנו עומדים בגדר "והלכת בדרכיו" וזה שהדגיש משה "וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם" והבן זאת היטב.
משה רבנו מדגיש "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" ונשאלת השאלה : מדוע הוצרך משה להעמיד עדים על דבריו, שהרי מסתבר, כי משה ידבר כאן אל החרדים ושומרי תורה ולא אל החופשיים, והחרדים הלא יאמינו לדברי משה גם בלי עדים ? אלא היות שמשה הגיד לנו כאן, שאין אנו הולכים בכלל בדרכי השם, דברים שהם נגד מחשבותינו והשערותינו, לכן הוצרך להעמיד עדים על דבריו.
מן האמור יוצא, שאם אין אנו רוצים לרמות את עצמנו, עלינו להודות שלא דרכו כפות רגלינו מעולם על המסילה הנכונה, שאלמלי כן כבר היינו זוכים לגאולה.
כזכור עמדנו על השאלה, מה טיבה של קבלה על קיום תנאי הגאולה, המביאה בחיקה תוצאות גדולות ונפלאות עד אין חקר, כגון "והיטבך והרבך מאבותיך" וזכותנו תגדל מזכותם של הדורות הקודמים, הלא למעשה לא עשינו עדיין מאומה ? על פי האמור נבין את הענין בפשטות, כי דבר אחד ברור מאד שאבותינו לא היו ראויים מעולם לגאולה שלימה, שאלמלי כן כבר היו זוכים לגאולה, אבל מכיוון שעל ידי הקבלה על מצוות הגאולה אנו נעשים מיד ראויים לגאולה שלימה לפי הדגשת התורה, דבר שלא זכו לו אבותינו מעולם. לכן בצדק הבטיחה התורה עקב הצעד המכריע הזה "והיטבך והרבך מאבותיך" וכן "ונתן ה' אלוקיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך", שהרי אנו מבטלים בזה את חילול ה' ומסבבים קידוש ה' גדול ונפלא שיתקיים "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר".
על פי האמור נבין היטב גם את דברי הרמב"ם הכותב "ותרבה זכותם לפני בא המשיח כמבואר בהרבה מקראות". לכאורה אין אנו יודעים את המקור לרעיון הנועז הזה, אבל באמת מפורש הדבר בתורה. אם התורה נותנת לדור האחרון את ההבטחה
"והיטבך והרבך מאבותיך", אז מסתבר מזה שתרבה גם זכותנו יותר מזכותם של הדורות הראשונים. דהיינו על ידי שנהי' ראויים לגאולה שלימה. אודות השאלה, כיצד נעשים אנו ראויים לגאולה על ידי קבלה זו, נדבר בפרק הסמוך.