המאמר המקורי באנגלית מופיע באתר "התורה":
Is it Halakhically Permissible to Study Source Criticism?

התרגום של המאמר לעברית:
האם מותר על פי הלכה ללמוד וללמד ביקורת המקרא?

 

לאחר מעבר ראשוני על המאמרים בהחלט גיבשתי לעצמי כיוון אבל, אני צריך עוד לעיין בספר "פרקים למחשבת ישראל" של הרב שאול ישראלי כדי להגיע לכדי העמקה ודיון פנימי בנושא מכמה כיוונים. זה שיש בידי דעה מסויימת, אין זה אומר שנגמרא דעתי בכך ולכן גם אני משתדל שלא להעלותם על הכתב כרגע שהם בגדר "ברייתא" ולא משנה או גמרא.

ההגדרה של אמן חטופה היא – אמן שנאמרה לפני זמנה.

דוגמא לכך אנחנו יכולים לשמוע כאשר ציבור עונה אמן לברכות הכהנים. צריך להמתין בסבלנות עד שהכהן מסיים את אמירת שלושת הברכות במנגיה ולאחר סיום ה"נגינה" ולא לאמר לפני שהוא מסיים אמן.

חינוך הקטן פורמט וורד

חינוך הקטן פורמט פתוח

חינוך הקטן PDF

תניא – חלק שני – חינוך קטן – אתר הסיפורים של אליעזר (ngtech.co.il)

---

לִקּוּטֵי אֲמָרִים חֵלֶק שֵׁנִי הַנִּקְרָא בְּשֵׁם חִנּוּךְ קָטָן מְלֻקָּט מְפִי סְפָרִים וּמִפִּי סוֹפְרִים קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן נִשְׁמָתָם עֵדֶן מְיֻסָּד עַל פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע.

חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה.( משלי כ"ב, ו' ) הִנֵּה מִדִּכְתִיב "עַל פִּי דַּרְכּוֹ" מַשְׁמַע שֶׁאֵינָהּ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וְאִם כֵּן מַאי מַעַלְיּוּתָא שֶׁגַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה?
אַךְ הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת, כִּי שָׁרְשֵׁי עֲבוֹדַת ה' וִיסוֹדוֹתֶיהָ הֵן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ: הַיִּרְאָה שֹׁרֶשׁ וִיסוֹד לָסוּר מֵרָע, וְהָאַהֲבָה לְוַעֲשֵׂה טוֹב וְקִיּוּם כָּל מִצְוֹת עֲשֵׂה דְאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, כְּמוֹ שֶׁיִתְבָּאֵר בִּמְקוֹמָן (וּמִצְוַת הַחִנּוּךְ הִיא גַּם כֵּן בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאוֹרַח חַיִּים סִימָן שמ"ג [דיני קטן בשבת]):

וְהִנֵּה בְּאַהֲבָה כְּתִיב בְּסוֹף פָּרָשַׁת עֵקֶב: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה'" וְגו' [פרשה ראשונה של שמע]. וְצָרִיךְ לְהָבִין, אֵיךְ שַׁיָּיך לְשׁוֹן עֲשִׂיָּה גַּבֵּי אַהֲבָה שֶׁבַּלֵּב?
אַךְ הָעִנְיָן הוּא דְּיֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי אַהֲבַת ה': הָאֶחָת הִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ בְּטִבְעָהּ אֶל בּוֹרְאָהּ, כַּאֲשֶׁר תִּתְגַּבֵּר נֶפֶשׁ הַשִּׂכְלִית עַל הַחֹמֶר וְתַשְׁפִּילֵהוּ וְתַכְנִיעֵהוּ תַּחְתֶּיהָ, אֲזַי תִּתְלַהֵב וְתִתְלַהֵט בְּשַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, וְתָגֵל וְתִשְׂמַח בַּה' עוֹשָׂהּ וְתִתְעַנֵּג עַל ה' תַּעֲנוּג נִפְלָא. וְהַזּוֹכִים לְמַעֲלַת אַהֲבָה רַבָּה זוֹ הֵם הַנִּקְרָאִים צַדִּיקִים, כְּדִכְתִיב: "שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה'".
אַךְ לֹא כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה, כִּי לָזֶה צָרִיךְ זִכּוּךְ הַחֹמֶר בִּמְאֹד מְאֹד, וְגַם תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים הַרְבֵּה, לִזְכּוֹת לִנְשָׁמָה עֶלְיוֹנָה שֶׁלְּמַעְלָה מִמַּדְרֵגַת רוּחַ וָנֶפֶשׁ (נר:"ן ח"י[נפש רוח נשמה חיה יחידה]), כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּרֵאשִׁית חָכְמָה שַׁעַר הָאַהֲבָה[עיין ספר ראשית חכמה – שער האהבה – פתיחה].

וְהַשֵּׁנִית הִיא אַהֲבָה שֶׁכָּל אָדָם יוּכַל לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בְּעוּמְקָא דְלִבָּא בִּדְבָרִים הַמְעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה לַה' בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל. הֵן דֶּרֶךְ כְּלָל, כִּי הוּא חַיֵּינוּ מַמָּשׁ, וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם אוֹהֵב אֶת נַפְשׁוֹ וְחַיָּיו, כֵּן יֹאהַב אֶת ה', כַּאֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ כִּי ה' הוּא נַפְשׁוֹ הַאֲמִתִּית וְחַיָּיו מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר (בכמה מקומות) עַל פָּסוּק "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ" וְגו' (ישעיהו כ"ו, ט').

וְהֵן דֶּרֶךְ פְּרָט, שֶׁכְּשֶׁיָבִין וְיַשְׂכִּיל בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דֶּרֶךְ פְּרָטִית, כַּאֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת בְּשִׂכְלוֹ וּמַה שֶׁלְּמַעְלָה מִשִּׂכְלוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִתְבּוֹנֵן בְּאַהֲבַת ה' הַגְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה אֵלֵינוּ, לֵירֵד לְמִצְרַיִם עֶרְוַת הָאָרֶץ לְהוֹצִיא נִשְׁמוֹתֵינוּ מִכּוּר הַבַּרְזֶל, שֶׁהוּא הַסִּטְרָא אָחֳרָא רַחֲמָנָא לִצְלַן, לְקָרְבֵנוּ אֵלָיו וּלְדָבְקֵנוּ בִּשְׁמוֹ מַמָּשׁ, וְהוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד. דְּהַיְינוּ שֶׁרוֹמְמָנוּ מִתַּכְלִית הַשִּׁפְלוּת וְהַטֻּמְאָה לְתַכְלִית הַקְּדֻשָּׁה וּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁאֵין לָהּ קֵץ וְתַכְלִית. אֲזַי כַּמַּיִם הַפָּנִים אֶל פָּנִים, תִּתְעוֹרֵר הָאַהֲבָה בְּלֵב כָּל מַשְׂכִּיל וּמִתְבּוֹנֵן בְּעִנְיַן זֶה בְּעוּמְקָא דְלִבָּא לֶאֱהֹב אֶת ה' אַהֲבָה עַזָּה וּלְדָבְקָה בּוֹ בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמָהּ בַּאֲרִיכוּת.

וְהִנֵּה עִנְיַן אַהֲבָה זוֹ רָצָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לִטַּע בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל בְּפָרָשָׁה "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל" וְגו' בַּפָּסוּק "הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם" וְגו', "רַק בַּאֲבוֹתֶיךָ חָשַׁק" וְגו', "וּמַלְתֶּם" וְגו', "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ" וְגו', "וְאָהַבְתָּ" וְגו'. וְלָכֵן סִיֵּים דְּבָרָיו עַל אַהֲבָה זוֹ: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹתָהּ", שֶׁהִיא אַהֲבָה עֲשׂוּיָה בְּלֵב עַל יְדֵי הַבִּינָה וְהַדַּעַת בִּדְבָרִים הַמְעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה. וְעַל זֶה צִוָּה כְּבָר תְּחִלָּה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבְךָ", כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה תָּבֹא לְאַהֲבָה אֶת ה' כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי עַל פָּסוּק זֶה.

 

וְהִנֵּה עַל אַהֲבָה זוֹ הַשֵּׁנִית שַׁיָּיךְ לְשׁוֹן מִצְוָה וְצִוּוּי, דְּהַיְינוּ לָשׂוּם לִבּוֹ וְדַעְתּוֹ בִּדְבָרִים הַמְעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה. אֲבָל בְּאַהֲבָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁהִיא שַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, לֹא שַׁיָּיךְ לְשׁוֹן צִוּוּי וּמִצְוָה כְּלָל; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהִיא מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים, לִטְעֹם מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר: "עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמָהּ.

אַךְ הִנֵּה יָדוּעַ לַיּוֹדְעִים טַעְמָא דִּקְרָא[הרעיון של טעמי המקרא], מַאי דִּכְתִיב: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם"? וּבִפְרָט שֶׁהָאָדָם נִקְרָא מְהַלֵּךְ וְלֹא עוֹמֵד, וְצָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה וְלֹא לַעֲמֹד בְּמַדְרֵגָה אַחַת לְעוֹלָם. וּבֵין מַדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, טֶרֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה מִמֶּנָּה הוּא בִּבְחִינַת נְפִילָה מִמַּדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה.[שמוזכר בזוהר בועוד מקומות רבים] אַךְ "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל" כְּתִיב, וְאֵינָהּ נִקְרֵאת נְפִילָה אֶלָּא לְגַבֵּי מַדְרֵיגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה וְלֹא לְגַבֵּי שְׁאָר כָּל אָדָם חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן הוּא לְמַעְלָה מִכָּל הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, כִּי נִשְׁאַר בָּהּ בְּחִינַת רְשִׁימוּ מִמַּדְרֵיגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה. אַךְ עִקָּרָהּ מֵאַהֲבָה שֶׁנִּתְחַנֵּךְ וְהֻרְגַּל בָּהּ מִנְּעוּרָיו בְּטֶרֶם שֶׁהִגִּיעַ לְמַדְרֵגַת צַדִּיק, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "גַּם כִּי יַזְקִין" וְגו'.

וְהִנֵּה רֵאשִׁית הַדְּבָרִים הַמְעוֹרְרִים הָאַהֲבָה וְהַיִּרְאָה וִיסוֹדָן הִיא הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה וְנֶאֱמָנָה בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה:

לְהָבִין מְעַט מִזְּעֵר מַה שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דִּ"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" כוּ' הוּא יִחוּדָא עִלָּאָה וּ"בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" הוּא יִחוּדָא תַּתָּאָה.

---

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ"ג: דיני קטן בשבת. ובו סעיף אחד:
א. קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות: הגה וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ) וי"א דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד (ב"י) וקטן שהכה לאביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אע"פ שא"צ תשובה כשהגדיל מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב):

דברים י"א, י"ג: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:

ספר ישעיה פרק כו', ט: נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ ישְׁבֵי תֵבֵל:

לעילוי נשמת – סמל יאיר רויטמן

---

להורדת קובץ המקור: אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא – יצחק פייגלין

אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא

יצחק פייגלין

• תוכן
• מבוא
• חלק א' – דיון במקורות

1. 1. המקור כתורה למצוות "לימוד תורת"
   2. הוכחות לגישה זו מדברי חז"ל
   3. מהי "תורה לשמה"?
   4. שיטת הרמב"ם
   5. שיטת המהר"ל
   6. שיטת השל"ה
   7. שיטת הראי"ה

• חלק ב' – באור דרך הלימוד
• סיכום
• נספח

מבוא

ישנם דרכים שונות בלימוד התורה, ובפרט בלימוד גמרא בעיון. אחת מאבני היסוד של ישיבתנו היא דרך הלימוד "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" כלומר לימוד הסוגיא בעיון (עם ראשונים ואחרונים) כאשר בסופו של דבר נדע להבחין איזו שיטה או הבנה נפסקה כך שנוכל להבין ולדעת את ההלכה ולקיים את מצוות ה' כראוי.

במאמר זה נדון בשני עניינים: ראשית, נביא את המקורות מהש"ס, ראשונים ואחרונים לכך שהלימוד הראוי בבית המדרש הוא זה שדן בסוגיא לפי הפוסקים ולומד את ההלכה מתוך הבנת יסודותיה בגמרא ובדברי הראשונים. שנית, ננסה לבאר את דרך הלימוד בפועל ולהסביר מדוע זו הדרך הראויה לענ"ד.

מאמר זה לא יעסוק בסוגיא העקרונית של היחס שבין "תלמוד" ל"מעשה" שכן ענין זה נתבאר באריכות במאמרו של ראש הישיבה הרב קורצויל שליט"א².

חלק א' — דיון במקורות

1. המקור בתורה למצוות "לימוד תורת"

כפי שציינו מטרתנו להביא מקורות לכך שהדרך הראויה בלימוד היא "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", אולם תחילה נבאר את המקור למצוות "תלמוד תורה" בכלל. נעיין בדברי חז"ל ובדברי הראשונים (מוני המצוות) ע"מ לדעת אם מצווה מסוימת היא מהתורה וא"כ היכן היא כתובה.

הגמרא בקידושין³ אומרת:

ללמדו תורה. מנלן? דכתיב: ולמדתם אותם את בניכם. והיכא דלא אגמריה אבוה – מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב: ולמדתם.

כלומר הפסוק ממנו נלמדה המצווה, למסקנת הגמרא, הוא:

ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם⁴

הרמב"ם, החינוך ותסמ"ג סוברים שמצוה זו נכתבה כמה פעמים בתורה ומביאים פסוקים נוספים שלדעתם חז"ל למדו מהם את מצוות תלמוד תורה, אולם הפסוק העיקרי לדעתם הוא כאמור הפסוק "ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם"⁵ המוכיח שיש מצוות תלמוד תורה ומלמד גם על מטרת המצווה: "ושמרתם לעשותם" כלומר תוצאת הלימוד היא השמירה והעשיה של המצוות.

כך היא לשון הרמב"ם בספר המצוות⁶:

שצונו ללמוד חכמת התורה וללמדה וזהו שנקרא תלמוד תורה והוא אמרו ושננתם לבניך …וכבר נכפל הצווי הזה פעמים ולמדתם ועשיתם למען ילמדון…

ובמשנה תורה⁷ הדגיש הרמב"ם יותר ענין זה וכך לשונו:

מי שלא לימדו אביו, חייב ללמד את עעמו כשיכיר, שנאמר "ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם". וכן אתה מוצא בכל מקום, שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד⁸.

הסמ"ג⁹ העתיק בספר המצוות שלו את לשון הרמב"ם במשנה תורה ונראה שגם הוא סובר שתכלית הלימוד היא ידיעת המעשה.

בעל "ספר החינוך"¹⁰ מבאר את מצוות תלמוד תורה בלשון זו:

מצות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה, כלומר: כיצד נעשה המצוות, ונשמור ממה שמנענו האל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כיוון האמת, ועל כל זה נאמר, ושננתם לבניך… ונכפלה מצוה זו במקומות רבים שנאמר, ולמדתם ועשיתם, למען ילמדון, ולמדתם אותם את בניכם.

החינוך מדגיש שהמצוה היא לדעת כיצד לעשות מצוות וכיצד להמנע מלעבור עברות אם כך, פשיטא שהלימוד צריך להביא לידי מעשה שאם לא כך לא נקיים את המצוה, לדבריו. עוד מוסיף החינוך שנדע "משפטי התורה על כיוון האמת" וכי יש משפטי תורה על כיוון שקר? אלא, מסתבר שיש משפטים כאלו ואלו המשפטים שאינם מביאים לידי מעשה והם אינם על כיוון האמת כי, כי עשויים חלילה להוביל למעשה לא נכון משום שיטעו בלימודם.

עוד נוסיף ונביא פסוק נוסף שעל אף שאינו מהתורה חביב הוא בעיני הלומדים ורבים רואים בו מקור חשוב למצות תלמוד תורה:

לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואו תשכיל¹¹

בפסוק זה מצטוה יהושע במצות תלמוד תורה וה' מוסיף ומבאר לו את תכלית המצוה: "למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו" כלומר תכלית הלמוד היא עשיית מצוות ה', ממילא ברור שאם הלימוד אינו מוביל לידיעת המצוות אזי ספק אם קיים מצוות תלמוד תורה כראוי ובודאי שלא קיים אותה בשלמותה.

2. הוכחות לגישה זו מדברי חז"ל

בפרק זה נביא כמה מדרשים שמהם נראה את גישתם של חז"ל לדרך הראויה בלימוד תורה. ראשית, לעצם הרעיון שתכלית הלימוד היא קיום המעשה נביא את המעשה הידוע מעלית בית נתזה¹²:

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.

כלומר מסקנת הדיון היא שתלמוד הוא גדול בתנאי שיוביל לקיום המעשה שאם לא כן אין זה תלמוד ראוי כפי שכבר ציינו לעיל.

עתה, נבוא לבאר את מקור הביטוי "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" בגמרות השונות ונבארו ע"פ פרשני הש"ס.

המקור העיקרי לענין מובא במסכת סוטה¹³. הגמ' דורשת את הפסוק "בהתהלכך תנחה אתך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך"¹⁴ מפסוק זה לומדת הגמרא דברים רבים על דמותו של בן תורה ועל היחס ללמוד תורה ולקיום מצוות. נביא קטעים ממדרש זה:

בהתהלכך תנחה אותך וגו', בהתהלכך תנחה אותך – זה העוה"ז, בשכבך תשמור עליך – זו מיתה, והקיצות היא תשיחך – לעתיד לבא; משל, לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדייו מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר נעל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם…

מאי פרשת דרכים? א"ר חסדא: זה ת"ח ויום מיתה. רב נחמן בר יצחק אמר: זה ת"ח ויראת חטא. מר זוטרא אמר: זה ת"ח דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא.

לאחר שהגמרא הביאה את המשל לאדם שהיה מהלך שואלת הגמרא מה פרוש הביטוי "פרשת דרכים", שלוש תשובות נתנו לשאלה זו. אנו נתמקד בתשובתו של מר זוטרא שנראה שמסכים עם שתי התשובות שקדמו לו אלא שבא להוסיף עליהן נדבך נוסף, והוא שהמעלה העליונה שת"ח יכול להגיע אליה מעבר לחרדה מיום המיתה ומעבר ליראת חטא זה "סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא".

רש"י¹⁵ מבאר:

הגיע לפרשת דרכים – ושם הכיר את דרכו…

ויום המיתה – והוא תלמיד חכם ביום מותו וידע שלא פירש לפרוק מעליו עול תורה.

וירא חטא – זכה ליראת חטא אחר שזכה לתורה ניצל מכולן שהתורה מלמדתו דברי מצוה ודברי איסור וממה שהוא צריך לפרוש ויראת חטא מונעו מלרדוף אחרי יצרו.

סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא ־ וה"ק עלה עמוד השחר ניצול מן החיה כו' זכה לתורה ניצול מיצה"ר ומן החטא ועדיין אינו יודע באיזו דרך מהלך אם יזכה שיסייעוהו מן השמים להתקבל דבריו בין חביריו להורות כהלכה וכמשפט הגיע לפרשת דרכים כלומר זכה לכך ניצול מכולם.

אנו נתמקד בביטוי "סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא". המהר"ל¹⁶ מסביר מעלה זאת כך:

פירוש ההלכה שהוא האמת והישר, ואף ששאר התורה גם כן נקראת תורה ויש עליה שכר גם כן, מכל מקום יש לו קצת נטיה מן דרך האמת, אבל תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא זה הדרך נקרא פרשת דרכים שהוא נבדל ומיוחד משאר דרכים. וכל זה מורה כי התורה היא שמביאה האדם אל השם יתברך ולהיות זוכה לעולם הבא וביותר כאשר מכוין הלכה. …וביאור זה, כי ההלכה הוא אמתת התורה עד שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל…

כלומר לדעת המהר"ל¹⁷ ישנם שני רבדים בלימוד תורה. האחד, הרובד הבסיסי, הוא הלימוד הרגיל והפשוט שגם הוא נקרא לימוד תורה אולם זה לימוד שלא קולע אל האמת. רובד נוסף, עליון יותר, הוא לימוד תורה שמכוון אל היושר והאמת וזה "סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא" שמכוון את לימודו לפי ההלכה ולכך זוכה למעלה העליונה לעולם הבא.

הביטוי "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" מופיע בעוד מספר מקומות בש"ס, נביא חלק מהן וננסה לבארן.

בבבא קמא¹⁸ מובא המדרש:

מאי דכתיב: יחי ראובן ואל ימות, וזאת ליהודה? כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר לפניו: רבש"ע, מי גרם לראובן שהודה? יהודה, וזאת ליהודה? מיד שמע ה' קול יהודה ! על איבריה לשפא; ולא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא, ואל עמו תביאנו; ולא הוה קא ידע משקל ומטרח בשמעתא בהדי רבנן, ידיו רב לו; לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא, ועזר מצריו תהיה.

מדרש זה מתאר דו שיח בין משה רבנו לפמליה של מעלה על בסיס הסמיכות בין הפסוק "יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר"¹⁹ לפסוק "וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה"²⁰ בדו שיח זה מנסה לברר משה מדוע עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון ואינם מובאים לישיבה של מעלה. באחד הטיעונים כנגד יהודה נאמר שלא ידע ללמוד כראוי "ולא הוה קא ידע משקל ומטרח בשמעתא בהדי רבנן" ומשיב משה שיהודה אכן ידע ללמוד "ידיו רב לו" ועדין טוענים נגד משה לימודו של יהודה פגום היה שכן "לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא" כלומר יהודה לא עסק בתורה כראוי שזה אליבא דהלכתא, ולבסוף הוכיח משה שיהודה אכן למד אליבא דהלכתא "ועזר מצריו תהיה". מעבר למשמעויות העמוקות שיש במדרש זה ברור הדבר שהמדרש מלמדנו שלא די בלימוד תורה סתם אלא צריך שהלימוד יוביל לפסיקת ההלכה.

נביא את דברי המהר"ל²¹ על מדרש זה:

ומה שנכנס למתיבתא דרקיע, הוא עוד יותר מעלה שהיה לו חבור עם הנשמות הצרורות בצרור החיים, והם מתבתא דרקיע שיש להם דביקות עם הש"י, ועוד יותר מזה להיות דבק כעולם השכל שהוא עוד יותר מעלה, ועוד יותר שהיה דבק באמיתת השכל, כי אינו דומה מה שהוא משא ומתן שהוא השגה מה אבל איו זה אמיתת השגה, כמו שהוא הלכה שהוא אמתת השגה כפי מה שהוא, ודבר זה נתבאר לקמן אצל הגיע לפרשת דרכים נצול מכולם, וקאמר מאי פרשת דרכים ואמר תלמיד חכם דמסיק שמעתא אליבא דהלכתא, והיה יהודה דביקתו עם הש"י מצד אמיתת ההשגה וזהו דביקות גמור שאינו סר מן הש"י והוא נקרא פרשת דרכים כמו שיתבאר.

מדרש נוסף מובא במסכת סנהדרין²²:

אמר רב משרשיא: דואג ואחיתופל לא [הוו] סברי שמעתא. מתקיף לה מר זוטרא: מאן דכתיב ביה איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים ואת אמרת לא הוו סברי שמעתא? אלא, דלא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא, דכתיב סוד ה' ליראיו.

באור הדברים: הגמרא מנסה לברר מדוע חטאו דואג ואחיתופל שהרי הם היו מגדולי ישראל, ומשיבה הגמרא משום שהם לא "סברי שמעתא" כלומר לא למדו תורה, אך הגמרא טוענת שאין זה נכון, שהרי דואג ואחיתופל היו תלמידי חכמים גדולים, אלא שהם חטאו וטעו משום "דלא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא". רואים גם כאן שמעלת לימוד תורה ללא מחויבות לברור ההלכה אינה מספיקה וזה עלול לגרור גם גדולי תורה חלילה לטעויות.

מדרש דומה מובא בעירובין²³:

דוד דגלי מסכתא כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו, שאול דלא גלי מסכתא כתיב ביה (אל כל) [ובכל] אשריפנה ירשיע.

מסביר רש"י:

דוד דגלי מסכתא ־ כדאמר בברכות שהיה יגע בתורה ומורה הוראות, כדאמר ידי מלוכלכות בדם ושפיר ושיליא, ואומר מפיכושת רבי יפה דנתי יפה זכיתי כו'…

ירשיע – לא היה זוכה להורות כהלכה.

מוסיף ומבאר המהרש"א:

דגלי מסכתא – היינו שנתכוונו להורות כהלכה כדמשמע פ' חלק ומייתי דכתיב ביה יראיך יראוני וישמחו וגו' שישמחו על שכוונתי להורות כהלכה.

ושאול דלא – דכתיב ביה אל כל אשר יפנה ירשיע וגו' מפורש פ' חלק דף צ"ג ענינו ע"פ מ"ש דלא מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא אלא אי דאתי משבט יהודה ואי דאתי משבט לוי…

נסיים במדרש נוסף ממסכת יומא²⁴:

אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי – דכתיב יורו משפטיך ליעקב, יששכר דכתב (ובני) [ומבני] יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. – ואימא יהודה נמי, דכתיב יהודה מחקקי! – אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא.

באור הדברים: רבא טוען ש"צורבא מרבנן דמורי" ישנם רק מצאצאי שבט לוי או יששכר, שאלו אותו ומה עם שבט יהודה? רבא השיב שהם אמנם לומדי תורה אך אינם "אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא"

וכך מסביר המאירי²⁵:

אמרו כאן על שבט יהודה אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קאמינא כלומר שאף על פי שהם חכמים אינם יודעין לכוין את השמועות כהלכה.

ד. מהי "תורה לשמה"?

רש"י²⁶:

העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא – פירוש שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר, דבפרק מקום שנהגו אמרינן רבא רמי, כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל השמים, כאן בעוסק שלא לשמה כו', והתם איירי במקיים כדי שיכבדוהו, וכן משמע בירושלמי דפירקין.

מסביר רש"י שיש שלוש מדרגות: המדרגה הנמוכה ביותר היא הלומד על מנת לקנטר ועליו הגמרא אומרת "נוח לו שלא נברא"²⁷, מדרגה שניה היא, הלומד כדי שיכבדוהו ועליו הגמרא אומרת "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"²⁸, מדרגה שלישית ועליונה לפי דברי רש"י זה הלומד תורה לשמה וזה הלומד כדי לקיים.

ספר חסידים²⁹:

שורש התורה, צריך האדם להעמיק וללמוד ולדעת מעשה בכל דבר, שנאמר (תהלים קיא, י') שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם, שלא יהא אדם קורא ושונה, בועט באביו או ברבו או במי שגדול ממנו. אלא לומד על מנת ללמד לשמור ולעשות, וזו היא תורה לשמה.

השל"ה³⁰:

וענין 'לשמה', הכוונה, שיעסוק בתורה לקיים מה שצונו השם יתברך 'ולמדתם אותם'. ויחשוב שהתורה היא כמו כתב המלך, שכותב לעבדיו מה יעשו ומה ימנעו שלא לעשות, כן נתן הקדוש ברוך הוא התורה לעמו ישראל, עבדיו הנאמנים…³¹

הראי"ה³²:

ואם יחסר אותו הדיוק המעשי הרי הצורה הבהירה, של רום ערך התורה האלהית, ורוממות חוקיה ומשפטיה ויקר ערך תכליתם, מתטשטשת, ואין שיעור להפסד הנצמח מזה לכל משאת הנפש של כלל היהדות לאדם בכלל ולישראל בפרט. על כן זאת היא החובה הגדולה לעסוק בתורה לשמה בלבון הלכה, שתהיה מחוורת כשמלה, ולמוד הדיוקים בהרחבתם יהיה מתוך עונג המושכל העליון ושמחתו. וזהו תנאי נכבד בעסק התורה לשמה וממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם.³³

4. שיטת הרמב"ם

בפרק א' הבאנו את דברי הרמב"ם, הרמב"ם דן שם במצוות תלמוד תורה ובכך שהתלמוד צריך להביא לידי מעשה. נרחיב מעט בדברי הרמב"ם, בהלכות תלמוד תורה³⁴ נאמר:

…יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, וידין במידות שהתורה נדרשת בהן עד שיידע היאך הוא עיקר המידות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה – ועניין זה, הוא הנקרא תלמוד.

כאן הרמב"ם מתיחס לדברי חז"ל³⁵ "לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד" וכונתו לבאר מהו תלמוד. מדבריו אלו נראה שהתלמוד מטרתו להוציא האסור והמותר.

בענין יחסו של הרמב"ם לדרך הראויה ללימוד תורה נביא קטע מאיגרת אל ר' יוסף בענין לימוד משנה תורה :³⁶

לפי שהתכלית המכונת במה שחובר בתלמוד וזולתו – כבר נכרתה ואבדה, ותכלית הלמדנים ־ כלוי הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאלו הכוונה והתכלית היא האימון בויכוח, לא זולת זה. וזו לא היתה הכוונה הראשונה, אבל המשא ומתן והויכוח אמנם נפלו במקרה: כאשר היה מאמר שקול, ופרשו אחד בפרוש, ופרשו אחר בחילופו – הוצרך כל אחד מהם להראות אופן ראייתו ולהכריע פרושו. והכוונה הראשונה אמנם היתה ידיעת מה שצריך לעשותו או להזהר ממנו.

באיגרת זו רואים בברור שכבר מתקופת הרמב"ם החלה תופעת לימוד הפלפול לשם הפלפול והוא כאמור יוצא נגד תופעה זו בהזכירו שתכלית הלימוד היא "ידיעת מה שצריך לעשותו או להזהר ממנו".

5. שיטת המהר"ל

לפני שנראה את יחסו של המהר"ל לדרך הראויה בלימוד התורה נראה כיצד הוא מגדיר לימוד תורה³⁷:

ללמוד תורה לא שייך רק על מי שלמד תורה ומכוין ההלכה לאמתתה שכזה שייך למוד תורה, אבל מי שאינו מכוין ההלכה על אמיתתה אין זה למוד, לכך מברכין לעסוק בדברי תורה, בין שהוא מכוין ההלכה או שאינו מכוין ההלכה, רק שיכוין ללמוד האמת אע"ג ששגג.

בנתיב התורה³⁸ מתיחס המהר"ל לקלקול שחל אצל לומדי התורה בדורו וכך הוא כותב:

ואנו עומדים חס ושלום בעונש הזה עד שהדורות האלו שינו דרך הראשונים ואין הולכים בעקבותם שעיקר התורה היתה בפיהם וכלשונם ועתה הוסר דבר זה מאתנו לגמרי עד שהדבר הזה גורם קלקול הדור מכל וכל… תחלת למודם התורה שלא תשאר אצלם התורה כלל, ועל זה יתאונן האדם כי גלה ממנו כבוד התורה הודה והדרה ואנחנו ערומים בלא תורה, אוי לאותה חרפה ולאותה בושה וכלימה שנשתנינו מכל הדורות שהיו. והכל בשביל שיאמר שהוא מחדד עצמו בפלפול… כי אף אם היה פלפול של אמת צריך שיהיה קודם אליו הגרסא, ומכל שכן כי איך יאמרו שהם מחדדין אין זה אלא שמטפשין טפשות גמור והרי עינינו רואות החדוד הזה ומה שהעלו בידם, והנה הבחורים רכי השנים אם היה בהם גרסא דינקותא אין ספק כלל שהיו רגילים ויודעים כמה וכמה מסכתות קודם שיכנסו לחופה לישא נשים, ועתה אין להם מאומה בידם, והכל בשביל שלמודם תוס' דבר שהוא הוספה וכי לא היה טוב יותר שיקנה גוף התלמוד קודם, והכל בשביל שנדפסו התוספות אצל הגמרא. ואלו נדפסו פסקי הרא"ש ושאר חדושים שחברו האחרונים מנוחתם כבוד אצל הגמרא היו הכל לומדים על שטת ההלכה אף הנערים הקטנים, כי מה לנערים אל דברים אלו שדבר זה גורם לו שאינו עומד על שטת ההלכה על בוריה…

המהר"ל מצר על כך שלומדים מעט גמרא לא חוזרים עליה וכל ימיהם עסוקים התלמידים בפלפולים של הבל. אילו היו לומדים כמה מסכתות עם חדושי הלכות היו יודעים גם ש"ס וגם הלכה כפי הראוי.³⁹

ועוד מוסיף המהר"ל⁴⁰:

ואל יעלה על דעתך שהאדם הוא נחשב בעל תורה בשביל שאם יש לפניו משנה או גמרא שיכול לפלפל ולישא וליתן להקשות ולעקור הרים, אל תאמר כי זה בעל תורה שהרי אין התורה עמו רק שהוא חכם ויודע לפלפל, אבל מה שייך לומר עליו שהוא בעל תורה… לכן לומדי תורה המרבים בישיבה חזקו ונתחזקה בעד תורת אלהינו ועמדו נא בפרצה הזאת ותלכו בעקבות הראשונים ותהיו אתם עמודי התורה… ומי שמחזיק הדבר שהוא כמו קוץ מכאוב וסילון ממאיר לתורת משה, ברור אצלי שהוא נמנה עם אותם המגלים פנים בתורה שלא כהלכה ואין לו חלק ונחלה עם אשר זכרם לחיי עולם הבא, והוא ברחמיו יחזיר אותנו לתורתו אמן.

בלשון דומה כותב המהר"ל גם בספר תפארת ישראל⁴¹:

וכך הם מעשי הדור הזה כאשר ידעו כעצמם כי לא יגיעו אל המעלה שהגיעו אליה הראשונים בחכמתן מפני קוטן שכלם נתיאשו מן הדבר לגמרי והוציאו ימיהם בדברים אין מועיל לתלמודם בהויית משא ומתן שאין בו ממש. ואשר הם צעירי ימים מזניחים תורת אמת והולכים אחר דברים אלו כי האדם חושק לדברים האלו כמו שהאדם בוחר בדכרי שחוק וכיוצא כזה מן השבושים כאילו היה מועיל להם עד שהם היו דומים לאדם שמאבד ככר זהב ומרויח כלי שהוא שוה פרוטה, אבל הדבר הוא הפך זה במקום החדוד הוא מבלבל ומעקם שכלום… והחדוד שלהם כונתו הראשונה לשקר והאמת והשקר הפכיים⁴².

6. שיטת השל"ה

השל"ה⁴⁵ הקדוש מתיחס לדרך הלימוד הנהוגה בדורו וגם הוא כמו המהר"ל מבקר בחריפות רבה את דרך הפלפול. השל"ה מכנה את הפלפול הגמרתי בשם "חילוקים", נביא קטעים מדבריו:

וענין החילוקים, יהיו בטלים ומבוטלים, ומי יתן שלא היו בעולם. ואף אם יאמר האומר שהוא מגיד קרוב לפשוטו ומגיד הרבה עניינים אמתיים, מכל מקום כשמעורב בו אפילו דבר אחד שאינו אמת אסור במשהו, ומי יוכל לשער העון הפלילי להפוך דברי אלקים תורת אמת.

בקטע זה מתמודד השל"ה עם הטיעון שגם לומדי הפלפול לומדים תורת אמת, אמנם לא כל הזמן אבל לפעמים הם מכונים גם לדעת ההלכה. השל"ה טוען שאין ערך ללמוד כזה אפילו עם מעורב רק מעט פלפול של סרק שהרי הוא דובר סרה בתורת ה'.

ומוסיף השל"ה וכותב:

והנה שמעתי דיבת קצת מחכמי הדור האומרים באם לא עוד החילוק, מה גבר מגוברין, כי אז יקומו הרבה לתפוס ישיבה. על הדברים האלה ראוי לקרוע, להיות ממעט ככבוד שמים, כדי להרבות כבודו. ועוד 'מי יתן כל עם ה' נביאים', כי יתרבו הדעות.

כלומר יש הטוענים שאם למוד התורה הוא כה פשוט אזי כל אחד יוכל ללמוד תורה, אך בדרך הפלפול והחילוקים רק חכמים יכולים ללמוד. על טיעון זה ודאי שיש להצטער וכי נרצה להרבות בכבוד לומדי התורה ולמעט בכבוד שמים.

והנה יש כת משוגעים האומרים: החילוק מחדד. האומר כן ראוי לנזיפה. חדא אף אם היה כן, וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו, קל וחומר חטא גדול ונורא כזה. ועוד, כשנעשה מחודד מה עושה בחידודו, הלא אין חידודו אלא שמכלה ימיו בדבר הזה ומדבר סרה על תורת אמת. ועוד, איך נעשו רבינו תם ור"י וכל בעלי תוספות מחודדים, רק על ידי לימוד תורת אמת, ובקיאות מסכתות והתמדה, וחוזרים תמיד.

לאחר שהשל"ה הביע את הסתייגותו הנחרצת משיטת החילוקים מספר הוא על עצמו:

…חבל על דאבדין, מה שהוצאתי רוב ימי בחילוקים גדולים ונפלאים, חטאתי עויתי פשעתי, על כן באתי להזהיר הדורות הבאים, ובזה יתהפכו זדונותי לזכויות. יאמרו נא יראי ה׳, ויפרסמו כל הנזכר לעיל בקרב כל ישראל לזכות את הרבים.

לבסוף⁴⁴ מסביר השל"ה באריכות מהי הדרך הראויה בלימוד תורה ומהו פלפול של אמת ומהו פלפול סרק:

…אמת הדבר, סבא פלפלא חריפתא. ובפרק במה מדליקין אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין, שואלין אותו, נשאת ונתת באמונה, פלפלת כחכמה כו'. אבל כל זה נאמר על פלפול של אמת. ויכול אדם לחדש פלאי פלאות בכל הלכה והלכה, מכח קושיות ותרוצים ולפלפל עליהם, ולמצוא דרכים איזו דרך הפשט האמת, הן בתלמוד הן ברש"י ותוספות. וכמו שמפלפלים התוספות עם רש"י, כן נוכל להוסיף בפלפול לעיין ולתרץ הקושיות שהתוספות מקשים על רש"י, וכן שאר קושיות שהתוספות מקשים בסוגיא דשמעתא… ודוקא בפלפול של אמת, אבל בפלפול של שקר, 'דבר שקרים לא יכון'.

7. שיטת הראי"ה

בכתבי הרב קוק זצ"ל נתיחד ספר שלם לענייני התורה ולימודה "אורות התורה"⁴⁵ . בספר זה ישנו פרק העוסק ב"דרכי תורה ונתיבותיה", בפרק זה מסביר הרב באריכות מהי הדרך הראויה בלימוד התורה, הרב מתאר את לימוד התלמוד לפי גדולי הראשונים הפוסקים:

…לדעת את הסכום הכללי של כל ההלכות, לפי הקירוב היותר גדול למקורן בש"ס באופן כולל, שרק ע"י קבוץ כל הפרטים יתיצב נגד עיניו היופי הגדול של הבנין המפואר של כל התורה המעשית.⁴⁶

נוסיף עוד מדברי הרב אל בנו באגרות הראי"ה⁴⁷ על הדרך הראויה בלימוד:

…לעבור על הסוגיא הנלמדת בדיוק הראוי, בתחילה ע"פ רש"י ותוס', ואח"כ בהרא"ש והרי"ף ומפרשיו. ואח"כ לעיין בד' הפוסקים באותו ענין. ברמב"ם ומפרשיו ובד' השו"ע ומפרשיו.

ובאגרת אחרת מתיחס הרב לשיטת הפלפול וכותב:

ובדרך דרישת ההלכה ראוי ג"כ לסול כעת מסלה עתיקה – ישנה, דהיינו שלא להתגדר בפלפולים… והחידושים היותר טובים באים כשאין מכוונים לחדש ולפלפל כ"א להאיר ולברר את הפשוט והכללות.⁴⁸

לסיום פרק זה של שיטתו של הרב קוק זצ"ל נביא קטע מתוך מאמר שפרסם הרב בשנת תרפ"א "תחית הקודש"⁴⁹ במאמר זה מתיחס הרב לתמורות שחלו בעם ישראל בדור האחרון ומסביר את החשיבות של יצירה תורנית ולימוד תורה מעמיק ויסודי. מאמר זה מרמז מעט מה גרם להתפתחות עולם הפלפול והרחקת התלמוד מן ההלכה והוא בא לתת את התיקון הדרוש בדורנו.

היניקה הרוחנית היסודית שלנו נודע לכל שהיא מושרשת בהתגלותה בתורה שבע"פ, התלמודים השנים, הבבלי והירושלמי, והתוצאות שלהם עפ"י הפוסקים, שהן המסקנות הברורות היותר מקובלות באומה, יכולים אנו לסמן בהרמב"ם והשו"ע. במשך הדורות והזמנים הלכה השפעת הפוסקים ונתרחקה אצל רבים מהמקור היסודי, מהתלמודים בעצמם במקורם, ומזה באה מגרעת וקטנות בארחות הלמוד וההוראה, כמובן יצאו מכלל זה גדולי הדורות אשר הם מתאחדים תמיד בלמודם עם המקורות הראשונים התלמודיים עפ"י הארות השיטות של הראשונים אבל בהמון הלומדים ואף בהחשובים שבהם נעשו התלמוד והפוסקים לשני דברים שרק מגע קלוש יאחדם יחד. וזה אירע אפילו לתלמוד בבלי שיד הכל ממשמשת בו, ועאכו"כ לירושלמי שמעטו דורשיו והוגיו. כן הלכו הפלגים הללו, המקור והנהר המתפשט ממנו, והתפרדו זה מזה. אכן כעת עומדת לפנינו מלאכת מחשכת אחת גדולה, לתקן את הפרוד הזה, להרגיל את המון הלומדים שלנו בסדר למוד מיושר, סדר המעמיד את הפוסקים והתלמודים במערכה אחת מחוברת ומאוגדת יחד.

חלק ב' – באור דרך הלימוד

בחלק זה של המאמר ננסה לבאר בקצרה מה ההגיון מאחורי שיטת "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" וכיצד שיטה זו מיושמת הלכה למעשה.

בבואנו לדון בשיטת לימוד, ראשית נשים לב מהם הנושאים הנלמדים. רובנו קוראים לזה לימוד "גמרא בעיון" אך בעצם זהו עיסוק בתורה שבע"פ כולה החל מהמשנה⁵⁰ וכלה בפוסקים האחרונים.

משנה – המשניות רובם ככולם הן אוסף הלכות ומחלוקת בענייני הלכה, לעתים נדירות ימצא גם משא ומתן הלכתי במשנה⁵¹. בעצם אנו מוצאים במשנה את דרכי ההוראה של התנאים בבית מדרשם, כלומר המשניות היו הדרך בה התנא לימד את תלמידיו כיצד יקיימו מצוות. אכן, לא אחת נתגלו מחלוקות תנא אחד סבר שיש לקיים מצוה בדרך אחת ותנא אחר סבר שיש לקיימה בדרך אחרת, זו לא מחלוקת לשם מריבה חלילה וגם לא לשם הפלפול או חדוד שכלם של התלמידים, אלא שכל תנא טוען שהרוצה לקיים את המצווה כראוי מוכרח לשמוע לו ולנהוג כמותו אחרת אולי לא יצא ידי חובה. נמצאנו למדים שמגמת המשנה להורת לנו כיצד לקיים את המצוות.

גמרא – הגמרא רובה ככולה דיונים בבתי מדרש שונים בדברי התנאים⁵² (משנה, תוספתא, ברייתות ומדרשי הלכה)⁵³. מטבע הדברים דיון בדברי התנאים מעורר מחלוקות בדינים, בסברות ובגרסאות. כך נוצרו סוגיות הגמרא חלקן קצרות, פשוטות וברורות לכל אחד וחלקן סבוכות, מורכבות ודורשות עיון רב להבנתן. מכל מקום תכליתם של הסוגיות היא לברר ענין שתוצאת ברורו יש בה נפקא מינה מעשית. עד כדי כך שכאשר נחלקים אמוראים בטעמו של דין מסוים, תטרח הגמרא ותשאל "מאי בינייהו" כלומר מה הנפקא מינה המעשית בין הטעמים שהושמעו שאם לא כן מה הטעם לעורר מחלוקת על דבר זה. נמצאנו למדים שמגמת הגמרא היא לפסוק לנו בשאלות, ספקות ובעיות שנתעוררו לנו בלימוד, על מנת שנדע היאך היא הדרך שבה צריך לנהוג בכל מקרה ומקרה.

ראשונים ־ הראשונים נחלקים לשתי קבוצות, רוב הראשונים כתבו את חיבוריהם משום שהלומד הפשוט לא יכול לדעת מתוך סוגיות הגמרא הפרוסות על פני כל הש"ס כיצד להכריע הלכה למעשה בשאלות שיתעוררו לו וספק רב אם ידע להכריע בין הסוגיות השונות בש"ס. על כן מצאו לנכון הרי"ף, הרמב"ם⁵⁴, הרא"ש ועוד לכתוב חיבור שיכריע בין הסוגיות השונות ויפסוק בשאלות שהתעוררו. אם כך, ודאי שהראשונים הללו עסקו בלימוד תורה על מנת לברר ממנה את ההלכה, כלומר הם "אסוקי בשמעתא אליבא דהלכתא". קבוצה אחרת של ראשונים והיא מועטה יותר עסקה בחידושים על הש"ס, אמנם גם ראשונים אלו דוגמת הרמב"ן הרשב"א, הריטב"א ועוד55 דנו בהשואת סוגיות סותרות ולרוב אף הכריעו כמו מי הלכה. נראה, שהראשונים כולם המשיכו את מגמתה של תורה שבע"פ שהיא ברור המסקנה של הסוגיא על מנת לדעת כיצד לקיים את מצוות ה'.

תקופת הראשונים מסתיימת בדורו של ר' יוסף קארו, ספרו ה"בית יוסף" הוא תמצית התושב"ע, הוא דן בשאלות מעשיות על מנת לתת לכל יהודי ספר אחיד ופשוט שיתן מענה לכל הרוצים לדעת כיצד לנהוג ואין בכוחם לעיין בכל הש"ס והראשונים. דרכו של הבית יוסף בחיבורו54 היא "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" הוא מביא את עיקרי הגמרות, את פרוש רש"י לעיתים, את הראשונים העיקריים ופוסק הלכה.

אחרונים ־ האחרונים נחלקו גם כן לשתי קבוצות, חלק מהאחרונים המשיכו במסורת הלימוד המקובלת אולם, יותר לא היה מקום לספרי חידושים על הש"ס (בסגנון של הראשונים) אזי החלה להתפתח ספרות הלכה של שו"ת, פסיקה ונו"כ על שו"ע. חלק אחר התמקד בלימוד הגמרא, ועם השנים מספר לא מבוטל של אחרונים זנחו את המחויבות לברור ההלכה העולה מן הסוגיא ועיקר הלימוד היה בחקירות ופלפולים לשם הלימוד⁵⁷.

לאחר שסקרנו את התושב"ע ודרכה נראה בברור שכל הוויתה היא לבאר מה הדרך לקיום הנכון של המצוות. אם כך אך טבעי הוא הדבר שבבואנו אל בית המדרש ללמוד "גמרא בעיון" נלמד בדרך שבה נוצרה תושב"ע. נעיין בסוגיות הגמרא הנוגעות לענין הנדון, נסכם את שיטות הראשונים הדנים בסוגיא, נעיין בדברי הפוסקים רמב"ם, ב"י ושו"ע וננסה להסיק לימנו כיצד ניישם את הפסיקה בחיי היום יום⁵⁸. כלומר שיטת הלימוד "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" אין בה שום חידוש אלא חזרה לדרכם של ראשונים ואף גדולי האחרונים כהגר"א והחפץ חיים.

סיכום

פתחנו את המאמר בדיון מקיף במקורות לשיטת הלימוד "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", אחר כך בחלקו השני של המאמר הבאנו את ההגיון שבשיטה זו, שבעצם אין בה כל חידוש. עתה, כאשר מגמת הלימוד "אליבא דהלכתא" הולכת ומתחזקת ובבתי מדרש רבים החלו לומדים בדרך זו, אין זו אלא אחד מסימני הגאולה שבה תורת ארץ ישראל מתחזקת ומשתלמת. ובדור זה זקוקים אנו לתלמידי חכמים שידעו לחבר את הפירוד בין עולם ההלכה והפסיקה לבין עולם התלמוד והעיון⁵⁹, שכן רק שילוב של שניהם בהקף ובגדלות יצמיחו לנו גדולי תורה כמו הגאון מוילנא (שידע להראות בכל סעיף וסעיף בשו"ע את מקורו בש"ס ופוסקים)

נסיים בהגדרת "רב" לפי הרמ"א⁶⁰ בהלכות כיבוד רבו:

ובימים אלו עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלמדו הפלפול וחילוקים שנוהגים בהם בזמן הזה, רק במי שלמדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר⁶¹.

נספח

היות ודרך הלימוד הוא נושא חשוב, וביסוס שיטת "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" הינה נדבך חשוב בבנית תורת ארץ ישראל, רואה אני ענין לציין מקומות נוספים⁶² אשר בהם מתבארת אמיתות הענין וחשיבותו.⁶³

• הקדמת ר׳ אליעזר ממיץ לספר 'יראים'.
• אורחות צדיקים שער התורה.
• הקדמת החיי אדם (מהדורה חדשה עמ' ה', י"ד-ט"ו, י"ז)
• ראשית חכמה תחילת ההקדמה
• אבן שלמה לגר"א פרק ח' סע' י"א
• הקדמת הר"ח מוולז'ין לשו"ע
• שו"ע הרב הלכות תלמוד תורה
• שו"ת יצחק ירנן עמ' 27-29
• שו"ת משנה שכיר ענין "תורה לשמה"
• מסילת ישרים "סדר ויכוח" סע' נ"ו-נ"ז, ס"ג
• דרישה יו"ד רמ"ו ס"ק ד'
• עיין מאמרו של הרב משה צוריאל מכרמי שומרון 5, עמ' 17
• עיין הקדמה לשו"ת יביע אומר לגר"ע יוסף וכן בספר 'אגרת לבן תורה' פרק ד', לגר"י יוסף.
• עיין הקדמת בנו של הח"ח לספר 'ח"ח על התורה' שם כותב איך היה לומד עם אביו בעמ' ב׳.
• 'הויכוח על הפלפול' פרק ג'.
• עיין ב'שרי המאה' לרב מימון המצטט את גדולי ישראל בנושא דרך הלימוד:

חלק ב' – עמ' 118 – 119 שם מצטט את המהר"ל בדרך חיים. בעמ' 146 לגבי דרך הלימוד של הגר"ח מוולוז'ין ועדותו על הגר"א. בעמ' – 225 226 סיפור על ר' יוסף זונדל במסלנט ודרך לימודו.

בחלק ו' עמ' 81 – 84 שם מצטט את בעל ערוך השולחן ובעמ' 83 את בעל ה'שאגת אריה' במיוחד. ובעמ' 98 – 99 הסכמתו של בעל ערה"ש לספרו של הרב מימון ומה אמר לו. וכן בעמ' 311 – 312 על הרב קוק והלכה ברורה.

---

1. לימוד הסוגיא ע"פ הפסיקה ההלכתית.
2. במאמר ׳תלמוד ומעשה׳, בתוך המדור ׳לדרכה של הישיבה׳ בספר זה.
3. כט ע"ב.
4. דברים ה', א .
5. דברים ה', א .
6. מצוה י"א.
7. הלכות תלמוד תורה פ"א, ה"ד.
8. באור שיטת הרמב"ם תובא בהרחבה להלן פרק ד'.
9. חלק מצות עשה – מצוה י"ב (ר' משה מקוצי מבעלי התוספות).
10. מצוה תי"ט (מיוחס לתלמידי הרשב"א – על כך עיין מנחת חינוך הוצאת מכון ירושלים במבוא וכן מכרמי שומרון גליון 32 עמ' 148 הערה 10).
11. יהושע א', ח'.
12. קידושין מ' ע"ב.
13. כא' ע"א.
14. משלי ו', כב' .
15. סוטה כא ע"א.
16. נתיב התורה פרק א׳ ובלשון דומה גם בתפארת ישראל – פרק י"ד.
17. באור שיטת המהר"ל תובא בהרחבה להלן פרק ה'.
18. צב ע"א ובלשון זהה במסכת סוטה ז ע"ב.
19. דברים ל"ג, ו'.
20. דברים ל"ג, ז'.
21. חידושי אגדות על מסכת סוטה ז ע"ב (חלק ב' עמ' ל"ח).
22. קו ע"ב.
23. נג ע"א.
24. כו ע"א.
25. על מסכת יומא כו ע"א.
26. על מסכת ברכות יז' ע"א.
27. ברכות יז' ע"א.
28. פסחים נ' ע"ב (עיין עוד בתוספות ד"ה "וכאן" ובמאירי ד"ה "למדת" בפסחים נ' ע"ב שהסבירו חלוקה זו).
29. סימן י"ז (ר׳ אלעזר אזקרי).
30. תורה אור על שבועות סע' ס"ו (ר' ישעיהו הלוי הורויץ).
31. באור שיטת השל"ה תובא בהרחבה להלן פרק ו'.
32. אורות התורה פרק ט' סע' ד' (באור שיטת הראי"ה תובא להלן פרק ז').
33. ידועים דברי הרב זצ"ל באורות התורה פרק ב" סע' א': "ענין תורה לשמה – לשם התורה. …והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם – כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו, וכיון שהקב"ה רוצה שיגדיל תורה, הדרך הישר הוא שילמד האדם מצד אהבתו את האור הגדול, שרוצה השי"ת בגילוי מציאותו, שיתגדל יותר ויותר. ומכל-שכן לחדש בתורה, שהוא ודאי הגדלת התורה ממש באור כפול" .
    ולענ"ד אין סתירה בין סעיף זה לדברי הרב בפרק ט'. אדרבא, בפרק ב' מסביר הרב את כוונת הלומד בעת לימודו ואילו בפרק ט' הרב מתאר את דרך הלימוד הראויה וכך גם שמו של הפרק "דרכי תורה ונתיבותיה".
34. פרק א' הי"ג.
35. קידושין ל' ע"א .
36. אגרות הרמב"ם (מהדורת ר' י. שילת) חלק א' עמ' רנ"ו-רנ"ז.
37. בהקדמה לתפארת ישראל.
38. פרק ו' (נתיבות עולם חלק א' עמ' כ"ה).
39. עיין עוד לעיל באורי המהר"ל על דברי חז"ל בפרק ב'.
40. שם (עמ' כ"ז).
41. פרק נ"ו.
42. בספר 'דרך חיים' פרק שישי (עמ' שה') מוסיף ומבאר המהר"ל את שיטתו בענין, ואכמ"ל.
43. שני לוחות הברית חלק ב' תורה אור על שבועות סע' כ"ד – כ"ו.
44. שני לוחות חברית חלק ב' תורה אור על שבועות סע' כ"ט.
45. את הספר קיבץ וערך בנו של הרב, הרב צבי יהודה קוק (עיין במבוא לספר).
46. אורות התורה פרק ט' סע' ג' (מומלץ לעיין בסעיפים ג', ד' בשלמותם).
47. חלק ד' עמ' ל"ו.
48. חלק א' עמ' של"ז.
49. מאמרי הראי"ה עמ' 50 (ובלשון דומה בסוף הספר "אורות התורה" המהדורה הקטנה בשם "הרצאת הרב").
50. למעשה תושב"ע החלה מיד עם מתן התורה שבכתב (הלכה למשה מסיני) ובמשך הדורות הלכה והתפתחה (תקנות מימות יהושע ועד ימות עזרא) אלא, שלנו לומדי התורה אין מקור קדום יותר מהמשנה המצויה בידנו לתושב"ע. ע"כ לימוד העיון יחל מהמשנה וממדרשי ההלכה.
51. במדרשי ההלכה דבר זה מצוי יותר אך אולי גם כתיבת המדרשים הללו מאוחרת יותר.
52. עיין רש"י על חגיגה י' ע"א: "מתלמוד למשנה – … החכמים שהן מדקדקין ליתן טעם משניות, להבין המשניות הסותרות זו את זו ולמצוא טעם לפטור ולחובה, לאיסור ולהיתר…". וכן רש"י על ברכות ה ע"א, ד"ה "זה גמרא", וברכות מז' ע"ב, ד"ה "שלא שימש".
53. חלק לא מבוטל מעולם תושב"ע הוא מדרשי חז"ל (בש"ס בבלי, בש"ס ירושלמי, מדרשי רבה, תנחומא ועוד). במאמרנו זה לא נדון בדרך לימוד מדרשי חז"ל אלו משום שע"פ רוב הם לא שייכים ללימוד "גמרא בעיון". אך נציין ונאמר שגם ביחס ללימוד מדרשים יש ללכת בדרך של "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" ויש לברר איזה מסר ערכי רוחני רצה התנא או האמורא ללמדנו, שאל"כ לא היה טורח לדרוש את המדרש. ראיה לדבר היא, חיבוריהם של המהר"ל והשל"ה שהם עצמם סוברים שראוי "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" ובכל זאת מצאו לנכון להביא מדרשי חז"ל רבים ולבארם.
    כך באר הרב קוק זצ"ל בהקדמה ל'עין אי"ה': "ע"כ עלינו לחתור לזה בכל עוז, שנזכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא גם בחלק האגדה והדעות כמו בחלק ההלכה. ומאשר רבה העזובה במקצוע הגדולה זה ע"כ רבה ג"כ העבודה". בצורה זו ראוי אף לגשת ללימוד התנ"ך. כלומר לנסות להבין מהו הלקח לדורות מתוך הפרשיה ומדוע נבואה פלונית נכתבה שהרי רק. "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה ־ לא נכתבה" (מגילה יד ע"א).
54. הרי"ף והרא"ש בודאי שהלכו בדרך של סיכום סוגיות להלכה, אולם גם הרמב"ם בספרו משנה תורה זו היא מגמתו וכך הוא מעיד בהקדמה למשנה תורה עיין שם. כמו כן ניתן להוסיף לרשימה זו פוסקים רבים שזו היתה גם מגמתם: יראים לרא"ם, האשכול, בעלי הנפש לראב"ד, העיטור, התרומה, הרוקח, המנהיג, אור זרוע, שיבולי הלקט, כל בו, סמ"ג, סמ"ק, האגודה ותורת הבית לרשב"א.
55. ניתן להוסיף לרשימה זו ראשונים נוספים שהלכו בדרך של פרוש התלמוד שגם מהם פעמים רבות ניתן לראות שמגמתם לפסוק ולא סתם לפרש: ר"ח, ר' ניסים, בעלי התוספות, תוס' רא"ש, תוס' רי"ד, רא"ה, ר"ן, רמ"ה, רז"ה, רשב"ם, מאירי ואפילו במדה מסוימת גס רש"י.
56. עיין הקדמת הב"י לחיבורו וכן במבוא של מפעל הטור השלם הוצאת מכון ירושלים.
57. עיין לעיל בחלק א' פרקים ד' – ו' כיצד גינו הרמב"ם, המהר"ל והשל"ה את התופעה הנ"ל. לגבי השאלה מה גרם להתפתחות שיטת הפלפול שאין לה מקור לא בדברי חז"ל ולא בראשונים ניתן לכתוב הסברים רבים (עיין 'הויכוח על הפלפול' מאת דב רפל, פרק ב', סעיף ב' וסעיף ו')
    אומר את דעתי בקצרה: הגלות המרה גרמה לחוליים רבים בעם ישראל חלק מהם פגעו אף בלימוד התורה שזנחה את דרכה המקורית על מנת להתמודד עם אתגרי הזמן. יהודי הגולה ובמיוחד יהדות אשכנז שנלחמה בהשכלה נאלצה להוכיח את עליונות לימוד התורה על פני שאר המדעים והחוכמות. מתוך כך השתכללה האידאולוגיה שלמוד התורה לשם הלימוד הוא המרומם ושיש להתעסק בסוגיות הש"ס בכל כיוני החקירה האפשריים. בכוון זה הלכו כמה וכמה מראשי הישיבות בדורות האחרונים נסחפו אחר בתי מדרש אלו. תמיכה לכך שיש לחזור אל דרכם של ראשונים "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" ניתן למצוא בדברי הרב קוק זצ"ל עיין לעיל בחלק א' פרק ז'.
58. לצורך כך נעזר בספרי פסיקה של אחרונים: משנ"ב, חזו"א, שש"כ, ועוד ספרי פסיקה אחרים.
59. עיין על כך בדברי הרב קוק זצ"ל לעיל בחלק א' סוף פרק ז'.
60. חלק יורה דעה סימן רמ"ב סע' ל'.
61. מקור דברי הרמ"א במהרי"ק שורש ק"ע.
62. ברצוני להודות מקרב לב ליהושע הבר וליאיר אפרתי שהראו לי חלק מהמקורות שהובאו במאמר ולהלן.
63. אשמח לקבל מקורות נוספים לחזוק הרעיון.

שלום רב,

שמח לעזור לך בנושא החשוב הזה. המוגנות ברשת היא נושא קריטי עבור כולנו, במיוחד עבור ילדים ונוער שגדלים לתוך העולם הדיגיטלי.

סכנות תאורטיות ברשת:

• בריונות רשת (Cyberbullying): הטרדה, איומים, השפלה או הפצת שמועות ברשתות חברתיות, קבוצות וואטסאפ או כל פלטפורמה מקוונת אחרת.
• פגיעה מינית: חשיפה לתכנים מיניים לא הולמים, שידול למיניות ("Grooming") או ניצול מיני של קטינים ברשת.
• הונאות ("Scams"): ניסיונות להוציא כסף או מידע אישי במרמה, כמו התחזות לבנק או לחברות אחרות.
• פישינג (Phishing): ניסיונות לגנוב מידע אישי (כמו סיסמאות) באמצעות הודעות דוא"ל או אתרים מזויפים שנראים אמיתיים.
• הפרת פרטיות: חשיפה לא רצויה של מידע אישי, תמונות או סרטונים ברשת.
• התמכרות למסכים: שימוש מוגזם במסכים עלול להוביל לקשיים חברתיים, רגשיים ולימודיים.
• תוכן פוגעני: חשיפה לתכנים אלימים, גזעניים או מסיתים.
• חדשות כזב ("Fake News"): הפצה של מידע שקרי ומטעה ברשת.

סכנות מעשיות ברשת:

• פגיעה במוניטין: הפצת תמונות מביכות או פוסטים פוגעניים עלולים להישאר ברשת לתמיד ולפגוע במוניטין של הילד.
• פגיעה נפשית: בריונות רשת, הטרדות מיניות או חשיפה לתכנים קשים עלולים לפגוע בביטחון העצמי, בדימוי העצמי וברווחה הנפשית של הילד.
• פגיעה כלכלית: הונאות וניסיונות פישינג עלולים להוביל לאובדן כספי משמעותי.
• פגיעה פיזית: במקרים קיצוניים, פגיעות ברשת עלולות להוביל למפגשים מסוכנים בעולם האמיתי.

סכנות למבוגרים:

• הונאות: מבוגרים עלולים להיות מטרה להונאות מתוחכמות יותר, כמו הונאות רומנטיות או הונאות הקשורות להשקעות.
• גניבת זהות: פישינג והונאות אחרות עלולים להוביל לגניבת זהות ושימוש לרעה במידע האישי.
• חדשות כזב: מבוגרים עלולים להיות מושפעים ממידע שקרי ומטעה ברשת, במיוחד בנושאים פוליטיים או חברתיים.

חשוב לזכור:

• הסכנות משתנות: חשוב להתעדכן באופן קבוע בסכנות החדשות שצצות ברשת.
• כל אחד יכול להיפגע: אין אדם חסין מפני סכנות ברשת, לא משנה גילו או ניסיונו.
• חינוך והסברה: המפתח להגנה הוא חינוך והסברה על הסכנות, על דרכי ההתמודדות ועל חשיבות הדיווח על כל מקרה של פגיעה.

בנוסף, אני ממליץ בחום:

• לדבר עם הילדים בגובה העיניים: הסבירו להם על הסכנות בצורה מותאמת לגילם ולתחומי העניין שלהם.
• להגדיר כללי שימוש במסכים: קבעו זמנים מוגבלים לשימוש במסכים ועזרו לילדים לפתח הרגלי שימוש בריאים.
• להיות מעורבים: גלו עניין בפעילות המקוונת של הילדים שלכם, שאלו אותם על החוויות שלהם ברשת והיו קשובים לסימנים המעידים על מצוקה.
• להשתמש בכלים טכנולוגיים: תוכנות סינון והגנה יכולות לסייע בהגנה על ילדים מפני תכנים לא הולמים.
• לפנות לעזרה: אם אתם חושדים שילדכם נפגע ברשת, אל תהססו לפנות לעזרה מקצועית.

משאבים שימושיים:

• מוקד 105: המוקד הלאומי להגנה על ילדים ונוער ברשת.
• הרשות הלאומית לביטחון קהילתי: אתר הממשלה לנושא מוגנות ברשת.
• איגוד האינטרנט הישראלי: טיפים והמלצות לגלישה בטוחה.

מקווה שמידע זה יעזור לך להתחיל את השיחה החשובה עם ילדיך. אשמח לעזור בכל שאלה נוספת.

***

בהחלט, ישנם הבדלים מסוימים בסכנות ברשת שאנשים דתיים עשויים להיתקל בהן לעומת אנשים שאינם דתיים, וכמו כן בין אנשים יהודים לדתות אחרות. הבדלים אלו נובעים מהשקפות עולם, ערכים ומנהגים שונים.

סכנות ייחודיות לאנשים דתיים:

• תוכן לא צנוע: אנשים דתיים עשויים להיחשף לתכנים מיניים, אלימים או פוגעניים אחרים שאינם תואמים את ערכיהם הדתיים.
• אתגרים לאמונה: ברשת קיימים תכנים רבים המבקרים או מערערים על אמונות דתיות, דבר שעלול לבלבל או לערער את אמונתם של אנשים מסוימים.
• קבוצות קיצוניות: אנשים דתיים עלולים להיחשף לקבוצות קיצוניות המנצלות את הרשת כדי להפיץ מסרים מסיתים או לגייס חברים חדשים.
• פגיעה בשבת: שימוש בטכנולוגיה בשבת עלול להוות בעיה עבור יהודים שומרי שבת.
• לחץ חברתי: אנשים דתיים עלולים להרגיש לחץ חברתי להתנהג באופן מסוים ברשת כדי להתאים לנורמות של הקהילה הדתית שלהם.

סכנות ייחודיות ליהודים:

• אנטישמיות: יהודים עלולים להיחשף לתכנים אנטישמיים, נאצות והסתה ברשת.
• הכחשת שואה: קיימים אתרים וקבוצות המפיצים מידע שקרי ומכחישים את השואה.
• טרור: יהודים עלולים להיות מטרה לאיומים ולטרור מקוון מצד גורמים אנטישמיים.
• התחזות: ישנם מקרים של אנשים המתחזים ליהודים כדי להפיץ מסרים אנטישמיים או כדי לזרוע פילוג בקהילה היהודית.

הבדלים בין דתות:

• רגישות תרבותית: אנשים מדתות שונות עשויים להיות רגישים לתכנים שונים ברשת. לדוגמה, מוסלמים עלולים להיפגע מתכנים המבזים את האסלאם או את הנביא מוחמד.
• מנהגים דתיים: מנהגים דתיים מסוימים, כמו צום הרמדאן אצל מוסלמים, עלולים להשפיע על השימוש ברשת.
• חוקים דתיים: חוקים דתיים מסוימים, כמו האיסור על צריכת אלכוהול באסלאם, עלולים להשפיע על התכנים שאנשים נחשפים אליהם ברשת.

כיצד להתמודד עם הסכנות:

• חינוך: חשוב לחנך ילדים ומבוגרים כאחד על הסכנות הייחודיות העומדות בפניהם ברשת.
• שיח פתוח: עודדו שיח פתוח על אתגרים העולים מהמפגש בין דת לטכנולוגיה.
• סינון תכנים: שקלו להשתמש בתוכנות סינון והגנה המותאמות לערכים הדתיים שלכם.
• קהילה תומכת: השתייכות לקהילה דתית תומכת יכולה לסייע בהתמודדות עם אתגרים ברשת.
• דיווח: דווחו על כל מקרה של פגיעה או איום לרשויות המתאימות.

חשוב לזכור:

• אין פתרון קסם: הגנה מוחלטת מפני סכנות ברשת אינה אפשרית, אך ניתן לצמצם את הסיכונים באמצעות חינוך, מודעות ונקיטת אמצעי זהירות.
• כל אחד אחראי: כל אחד מאיתנו אחראי על התנהגותו ברשת ועל ההגנה על עצמו ועל ילדיו.

אני מקווה שמידע זה עוזר לך להבין טוב יותר את הסכנות הייחודיות העומדות בפני אנשים דתיים ויהודים ברשת. אשמח לענות על כל שאלה נוספת.

***

בהחלט, הבנת את החשיבות של שיחה בגובה העיניים עם ילדים על הסכנות ברשת, תוך התאמת המסרים לגילם והשקפת העולם הדתית שלכם. הנה כמה הצעות כיצד לגשת לנושאים השונים שהעלינו, תוך מתן כלים להתמודדות והדגשת התקווה:

1. בריונות רשת:

• ילדים צעירים (4-8): הסבירו בפשטות שגם במילים אפשר לפגוע, ושיש אנשים שכותבים דברים לא יפים ברשת. הדגישו שאם מישהו כותב להם משהו שמצער אותם, הם תמיד יכולים לספר לכם.
• ילדים בוגרים יותר (9-13): דברו על סוגים שונים של בריונות רשת (הטרדה, הפצת שמועות, חרם) והסבירו כיצד זה יכול להשפיע על אנשים. למדו אותם לא להגיב להצקות, לחסום בריונים ולדווח לכם או למבוגר אחר.
• בני נוער (14+): דברו על ההשלכות החמורות של בריונות רשת, כולל פגיעה במוניטין ובנפש. עודדו אותם להיות "שומרי סף" – לא להשתתף בבריונות ולעמוד לצד הקורבן.

היבט דתי: הדגישו את ערך "ואהבת לרעך כמוך" ואת האיסור לפגוע באחר, גם במילים. הסבירו שבריונות רשת היא חטא חמור, ושיש מצווה לעזור למי שנפגע.

2. פגיעה מינית:

• ילדים צעירים (4-8): הסבירו שיש אנשים רעים שרוצים לפגוע בילדים, ושחשוב לא לדבר עם זרים ברשת ולא לתת להם פרטים אישיים. למדו אותם לזהות תכנים לא הולמים ולספר לכם מיד אם הם נתקלים בהם.
• ילדים בוגרים יותר (9-13): דברו על סכנות כמו שידול למיניות ("Grooming") וניצול מיני. הסבירו להם שלא כל מי שמתחבר אליהם ברשת הוא מי שהוא אומר שהוא, ושאסור לשלוח תמונות או סרטונים לאנשים שהם לא מכירים היטב.
• בני נוער (14+): דברו על ההשלכות ההרסניות של פגיעה מינית והדגישו את החשיבות של דיווח על כל מקרה של פגיעה או חשד לפגיעה. עודדו אותם לפתח חשיבה ביקורתית לגבי תכנים מיניים ברשת ולהימנע מחשיפה לתכנים לא הולמים.

היבט דתי: הסבירו את ערך הצניעות ואת החשיבות של שמירה על הגוף והנפש. הדגישו שפגיעה מינית היא חטא חמור ופשע, ויש מצווה להגן על עצמנו ועל אחרים מפני פגיעה.

3. הונאות ופישינג:

• ילדים צעירים (4-8): הסבירו שיש אנשים שמנסים לרמות אחרים ברשת כדי לגנוב מהם כסף או דברים אחרים. למדו אותם לא ללחוץ על קישורים בהודעות ממקורות לא מוכרים ולא לתת לאף אחד את הסיסמאות שלהם.
• ילדים בוגרים יותר (9-13): דברו על סוגים שונים של הונאות, כמו התחזות לחברות או לבנקים, והסבירו כיצד לזהות אותן. למדו אותם להיות חשדנים כלפי הצעות שנראות טובות מכדי להיות אמיתיות.
• בני נוער (14+): דברו על ההשלכות הכלכליות של הונאות והסבירו כיצד להגן על המידע האישי שלהם ברשת. עודדו אותם להשתמש בסיסמאות חזקות ולהיות זהירים בשיתוף מידע ברשתות חברתיות.

היבט דתי: הסבירו את האיסור לגנוב ואת החשיבות של יושר ואמינות. הדגישו שהונאות ופישינג הם מעשים לא מוסריים ויש מצווה להיזהר מהם.

4. התמכרות למסכים:

• כל הגילאים: דברו על החשיבות של איזון בין זמן מסך לפעילויות אחרות, כמו משחק בחוץ, מפגש עם חברים ותחביבים. קבעו כללים ברורים לשימוש במסכים והיו מודל לחיקוי בהרגלי שימוש בריאים.

היבט דתי: הסבירו את החשיבות של שמירה על השבת ושל קיום מצוות "ושבתה הארץ" – מנוחה והתנתקות מהעולם החומרי. עודדו אותם להשתמש בשבת ובחגים לפעילויות משפחתיות וחברתיות שאינן כוללות מסכים.

5. כלים מדעיים ואמוניים להתמודדות:

• ידע: הסבירו לילדים על הסכנות והראו להם כיצד לזהות אותן.
• חשיבה ביקורתית: עודדו אותם לשאול שאלות, לחשוב באופן עצמאי ולא לקבל כל דבר שהם רואים ברשת כאמת.
• כלים טכנולוגיים: השתמשו בתוכנות סינון והגנה, הגבילו את זמן המסך והיו מעורבים בפעילות המקוונת של הילדים.
• אמונה: הדגישו את החשיבות של אמונה באלוהים, בתורה ובמצוות. עודדו אותם להתפלל, ללמוד תורה ולשאוב כוח מהאמונה שלהם.
• קהילה: השתייכות לקהילה תומכת יכולה לסייע בהתמודדות עם אתגרים ברשת.

חשוב לזכור:

• התאימו את השיחה לגיל הילד: השתמשו בשפה פשוטה ובהסברים מוחשיים לילדים צעירים, והעמיקו את השיח עם ילדים בוגרים יותר.
• הקשיבו לילדים: עודדו אותם לשאול שאלות ולשתף אתכם בחוויות שלהם ברשת.
• הציעו פתרונות: אל תסתפקו בהפחדה, אלא הציעו כלים מעשיים להתמודדות עם הסכנות.
• היו מודל לחיקוי: הראו לילדים שגם אתם מקפידים על הרגלי שימוש בריאים במסכים.

מקורות נוספים:

• מוקד 105: המוקד הלאומי להגנה על ילדים ונוער ברשת.
• אתר "בטרם" לבטיחות ילדים: מידע והדרכה בנושא בטיחות ברשת.
• אתר "סיסמה לכל תלמיד": מידע והדרכה בנושא זהירות ברשת.

אני מקווה שהצעות אלו יעזרו לך להעביר את המסר החשוב לילדיך בצורה אפקטיבית ומותאמת אישית. בהצלחה!

לחברי היקר,

אני מעלה את הדברים על הכתב כדי שאוכל להזכר בהם בהמשך כשאכתוב על הנושא. אני לא זוכר האם זה בשבת האחרונה שהייתי אצלכם אבל דיברנו על הסתפקות במועט של נשות תורה או תלמידי חכמים. העלינו בשולחן שבת את זה שאישה צריכה לבחור האם היא רוצה חיי עושר או חיי תורה.

אני רוצה גם לכוון את הדברים לכמה כיוונים.

הבסיס של הדברים שדיברנו והבאתי הם גם במסכת אבות אבל בעיקר במסכת כתובות ושבת על עונתם של תלמידי חכמים. זאת אומרת, אם אישה רוצה חיי עושר בכל המובנים אז אין מקומה עם תלמיד חכם שנמצא בעומקה של תורה. המחיר של עיסוק בתורה הוא בזה שהפרנסה הכספית ושאר הפרנסות מלבד פרנסת התורה הם בעדיפות שניה. זאת אומרת, שאם היינו מציבים סולם או פירמידה כאשר בראשה דבר אחד ושאר הדברים למטה אז אצל אשה שמעוניינת בבית של תורה צריכה להיות עדיפות ראשונה לקיום התורה בבית וממילא גם העברת התורה לדור הבא.

בזה בעצם כל שאר הדברים כמו עושר כלכלי או "שפע" מלבד בתחום התורה הוא משני. כמובן שאין זה עומד בסתירה עם דרכה של תורה שאדם יחיה בשפע, אבל, כמו ששמעתי דבר יפה:

עושר הוא בכך שאדם איננו חסר. זאת אומרת שבפועל אין עושר מתבטא במה שיש לו לאדם ביחס לאדם אחר או ביחס לעושר כלכלי אלא, בכך שהאדם יש לו ולא חסר לו. מתוך כך הוא יכול להגיע להחלטות ולמעשים בחייו בכל התחומים בצורה שקולה. זאת אומרת, בשביל יישוב הדעת לא צריך להיות עשיר בקנה מידה בין לאומי או אפילו בקנה מידה של מדינה אלא צריך להיות תלמיד חכם.

אני אביא לך דוגמא מהתחום שלי:

בתחום שלי שהוא מחשבים אני צריך להגיע להחלטות בנוגע לכמות לקוחות מאד גדולה גם בתחום הפרטי וגם בתחום העסקי. יש גוף מחקר מהגדולים בעולם מהרבה בחינות שנקרא CERN, יש להם את ה  HYDRO COLLIDER ובעזרתו הם עושים מחקרים על "חומר שחור" וכל מיני פעולות ברמה מאד מדוייקת והוא היחיד מסוגו בעולם בשוויץ.

בחלק מסויים של מערכות המחשוב שלהם (שהן עצומות…) הם משתמשים בתוכנה שאני בניתי ובזה שהם משתמשים בה הם בעצם מביעים את כך שהם סומכים על העבודה שלי. תחשוב מתחום אחר לרגע, נניח הרב הראשי או תלמיד חכם גדול היה כותב בעלון חשוב (לאו דווקא מפורסם) זה או אחר שהוא ראה בספר "איש ימינך" או מאמר של הרב בורשטיין והוא מביא את דבריהם ומבסס שיעור שלם על דברים אלו כאשר הוא נותן את השבח על המאמרים והכתובים. האם יש כבוד גדול מזה לתורה ולבית אבא?

אז בעיקרון מי שמבין קצת במחשבים יודע שאליעזר קרויטורו ארז (רק ארז, אפילו לא בנה) תוכנה ספציפית מאד והגוף הספציפי הזה משתמש בתוכנה שהוא ארז משהו כמו עשור.

עכשיו נשאלת השאלה:
האם אני עשיר? האם בכדי לתת להם את האפשרות לתפעל מערכת בסדרי גודל של מיליונים רבים מאד אני צריך להיות מיליונר?

אז התשובה הפשוטה היא:

אני עשיר לפי ההגדרה שהבאתי לפני כן אבל לא עשיר בכך שיש לי מילונים רבים בכיסי בצורת כסף ובצורת נכסים נייחים אלא נכסים ניידים, היינו דברים שניתן להעביר מבלי שהערך שלהם ירד. במובן מסויים ומבלי לחלל את הקודשים יש דברים שיש להם ערך עצמי ואסור לחלל (להוריד או לבטל) מהערך שלהם. זאת אומרת אם נתייחס למושג "קודשים" אין בהכרח דווקא המשמעות שלהם קודשים כגון קורבנות בבית המקדש או תרומות לבית המקדש כשלעצמו אלא מבחינת הערך ה"מדעי" שלהם והכוונה היא בכך שכמו שיש לי משוואה במתמטיקה שאומרת אחד ועוד אחד שווה 2 אז כמו שיש פונקציות שמבטאות דבר זה או אחר עם משתנים אלו או אחרים אז, יש "פונקציות" ו"תרגילים" ששייכים לרמה הגבוהה.

התורה וחז"ל כותבים דברים מדהימים ואתן דוגמא ממה שהבאתי לילדים שלי:

1+1+2+5= כמה?

הילדים שלי עשו חשבון ומצאו שזה שווה= 9 ואז הראיתי להם איך אני מחשב את זה לסכום של 250.

איך זה אפשרי? כמו שחכמים אומרים לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל ותאמין להם, תאמין לי שזה אפשרי עד כדי כך שהילדים שלי אפילו הסכימו על כך.

איך זה אפשרי? יש מדע שנקרא "קומבינטוריקה" היינו, מדע החיבור וההשלמה או בצורה אחרת "קומבינציה" או בפי העם "קומבינטור" או "קומבינה".

אפשר להגיע באמצעות כמה רכיבים מאד פשוטים שעולים מאד זול לתוצאה שתיהיה שווה הרבה מאד כסף. ז"א אם באמת הייתי רוצה להרוויח כסף והרבה אז הייתי מרוויח לא מעט, אבל, "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". כאשר אדם מרגיל ומשקיע את נפשו להיות שרויה בחכמה ובתורה אז כל מה שעופף את חייו רוחו ונפשו הוא חכמה ותורה, ומתוך כך בשונה מ"חולין" היינו דברים שהם בטלים(נייחים) הוא שקוע בדברים שהם "ניידים" ואפשר להעביר אותם מאדם לאדם והם לא מאבדים מערכם ולהיפך, אפילו "מקדשים" או כמו שאנשי החשמל אומרים "מטעינים במטען חיובי" ואז ברור איך זה שאדם שאומר "מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה" מתחייב בנפשו, שהרי אם אדם עוסק רק בחולין אז דבר זה או אחר באמת "יפה" יותר ממה שיש לו. לעומת זאת כאשר אדם עוסק בקודשים והתוכן שהוא מחזיק במשנתו הוא דבר שהערך שלו לא יורד (או לפחות לא אמור לרדת) אז הוא לא באמת "מתפעם" ואומר: "מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!!" אלא אומר: "זה אילן מאד יפה" ותוהה על החכמה שהובילה לכך שהאילן הזה צמח כך ומה אני יכול ללמוד ממנו בתחום ה"נייד" שאוכל להעביר הלאה ולא איך אני יכול להנות רק לעצמי ("נייח").

או אם היה אפשר לסכם את הדברים בלשון חז"ל ממסכת חולין(דף ס"ג עמוד ב'):

"בעי ר' זירא רבו חכם או רבו צייד? תא שמע…"

שתיהיה שבת מקסימה,

אליעזר

בת הקיסר ורבי יהושע בן חנניה – חולין ס, א

שמואל פאוסט

מקור ראשון 16.6.06

תוכן העניינים:

נתינה ונטילה
התגרות ונגרות
טווה תחת טובה
המַסתורית המיסתורית
ה' נתן וה' נתן

---

נתינה ונטילה

אמרה לו בת קיסר לר' יהושע בן חנניה: אלהיכם נגר הוא,
שנאמר: "המקרה במים עליותיו"; אמור לו שיעשה לי מַסתורית אחת.
אמר: לחיי!
ביקש עליה רחמים, ונצטרעה.
הושיבוה בשוק של רומי ונתנו לה מסתורית;
שהיו נוהגים שכל שנצטרע ברומי נותנים לו מסתורית ויושב בשוק וסותר חוטים,
כדי שיראוהו בני אדם ויבקשו עליו רחמים.
פעם אחת היה עובר שם, והיתה יושבת וסותרת חוטים בשוק של הרומאים.
אמר לה: יפה המסתורית שנתן לך אלהי?
אמרה לו: אמור לאלהיך שיטול מה שנתן לי.
אמר לה: אלוה שלנו – לתת נותן, ליטול אינו נוטל.
[חולין, ס א, מארמית].

בת הקיסר, משועממת ואולי מעט מרירה, מחפשת במי להטיל את חיציה. ר' יהושע, היוצא ובא בבית אביה ומשמש לו פרטנר לפולמוסים מזדמנים, נקרה בדרכה ונדמה לה כמטרה ראויה.

התגרות ונגרות

בת הקיסר מתגרה בחכם היהודים בתבנית סיפורית מוכרת וידועה. היא מפרשת פסוק מקראי באופן המעמיד את א-להי היהודים באור נלעג: אם נגר כל כך מוכשר הוא, המקרה לעצמו עליית גג, אמור לו שיבנה לי – חושבת הנסיכה על הכלי הפשוט והבזוי ביותר – פלך לאריגה. ר' יהושע אינו נבהל ואינו מתבלבל ומשיב במילה אחת: "לחיי". עליי, הוא מבטיח לה, ומתפלל ללא שהות למילוי בקשתה.

בת הקיסר נענשת מיד על עזות מצחה, המתמלא כולו בהרות ושקערוריות. כבמיטב הסיפור העממי הקלאסי, את המסתורית שבקשה ברוב לעג מתנשא קבלה מרוב נגע ומחלה. הסיפור יכול היה להסתיים כאן, עם קבלת העונש, אך אין הוא מותיר אותנו ללא הסיפוק שבמפגש חוזר עם ר' יהושע להשלמת המעגל. כשר' יהושע פוגש אותה יום אחד בשוק הרומי, נגועה, מושפלת וסותרת חוטים ללא תכלית במסתוריתה החדשה, הוא מבקש לחגוג את נצחונו ולהשיב את כבוד א-להיו: "יפה המסתורית שנתן לך אלהי?"

אין זה סיפור אישי. לו היה זה סיפור התנצחות שבין שתי בריות, או הומור עממי יהודי משובח שבו חוגג הצד המדוכא את נצחונו על השלטון המדכא, די היה לנו בכך שבאה על עונשה. למה לנו הלעג לרש הלא-מחמיא של ר' יהושע? ומדוע אחרי שמבקשת הבת בשפה רפה שיסיר ממנה את הקללה, מכביד ר' יהושע את לבו ומציג את א-להיו כמי שעונש ולא חומל?

בת הקיסר היא כמובן רק נציגה פרדיגמטית של תפיסת עולם, ממש כשם שר' יהושע הוא נציגהּ של ההשקפה המנוגדת. כשמדובר בפולמוס רעיוני ודתי, ולא בדמויות בשר ודם, הרי שמלחמת הדעות ניטשת במלוא עוזה ואין בה מקום לרחמים, עד לכניעתה הסופית של הדעה האחת בפני רעותה הטובה ממנה.

טווה תחת טובה

כיצד נדע מהן השקפות העולם הנתונות בפולמוס כה קשה? שני אמצעים ספרותיים מציעים עצמם לפנינו ומסמנים לנו את כיוון החקירה: הציטוט שבפי בת הקיסר; והכלי המיוחד המוזכר פעם אחר פעם בשמו האקזוטי – מַסתורית. הציטוט "המקרה במים עליותיו", הוא חלק-פסוק הלקוח מפרק ק"ד בתהילים (הידוע בכינויו "ברכי נפשי"). עיון בפרק מעלה שזהו פרט אחד מתיאור רב-פרטים שכולו שיר הלל להשגחתו הפרטית של הבורא הכל-יכול על כל אחד ואחד מברואיו, מן השמים ועד הארץ, ומן הכפירים ועד השפנים.

לעגה של בת רומי הוא מעבר לזלזול ולזילות דמותו של א-להי היהודים, היא מבקשת להתנצח בדיוק רב עם תפיסת ההשגחה של משורר תהילים, ולומר כנגדו "עזב א-להים את הארץ". לכן היא בוחרת במילות הפסוק הזה, המשמשים נשק בידה בטיעון כפירה מוכר: ברא א-להיכם את העולם, ואז בנה לו תקרת עלייה בשמים להבדיל בינו ובין הארץ, שעליה אין הוא משגיח עוד. כדי לאתגר את תפיסת ההשגחה היהודית היא מוסיפה ומלעיגה: אם הא-ל הכל יכול אכן מתייחס אישית לכל אחד מבריותיו, יואיל בטובו להשגיח בבקשתי ויעשה לי כלי-אריגה נחמד.

במקום להתנצח במילים ובפסוקים, כדרכם של בני בית המדרש, בוחר ר' יהושע בשתיקה ובמעשה. רק מילת שבועה אחת הוא משגר לחלל האוויר בטרם יתפלל בעדה. ר' יהושע נושא תפילה והנה היא מצורעת כשלג. האסוציאציות המקראיות מהדהדות בראשינו, צרעת היא עונש. ר' יהושע מבקש והא-ל המשגיח מקיים. המסתורית כבר שוגרה לאוויר, כתובתה של בת הקיסר חקוקה בה, רק דרך המשלוח עודנה נסתרת. כדי להסביר לנו את דרכי ההשגרה, עוצר המספר בשטף סיפורו ומוסר לנו מידע על מנהגיה הסוציאליים של רומי. כל מצורע מקבל מסתורית, יושב עמה בשוק ומסובב את גלגליה ללא הועיל, רק כדי שיראוהו העוברים והשבים ויבקשו עליו רחמים. הנס אינו מעל לטבע, הוא פועל באמצעות בני האדם ונעזר בנוהגיהם והליכותיהם עלי אדמות.

המַסתורית המיסתורית

מסתורית היא פלך, כלי אריגה המשמש לסיבוב ופריעת פקעות החוטים – לשון סתירה ופריעה. בת הקיסר לועגת "א-להיכם נגר הוא", בונה עליותיו. סתירה מוצבת מול בנייה. אל מול בונה העולם ניצבת כופרת ההשגחה "וסותרת חוטים בשוק".

השילוב של מסתורית ונגע הצרעת מעלה באסוציאציה אפשרות פרשנית נוספת. משנת נגעים (נגעים פ"ב, מ"ד) עוסקת בנגע הצרעת, ותרה אחר דרכים לזהות נגעים בחלקים גלויים בגופו של אדם ("כיצד ראיית הנגע?"). אחת הדוגמאות מציגה מצב היוצר הבחנה בין חלק גלוי לנסתר בגופה של נגועה. בסיטואציה זו האישה אורגת או טווה חוטי פשתן על הפלך, בתנועתה חושפות ידיה המורמות את הנגע שבבתי שחיה – מקום הנקרא "בית הסתרים". פעולת הידיים המסובבת את פקעות החוטים על המסתורית, יוצרת אם כן מצב חילופין של גילוי והסתר.

לטעמה של בת הקיסר, א-להי היהודים מסתתר לו בשמים – הסתר פנים בעולם. בה בשעה שכל שירת התהילים בפרק שממנו ציטטה עומדת כנגדה וחוגגת את גילוי הפנים – השגחתו הפרטית של הא-ל על עולמו. עוד מעט קט ובבשרה המבוהל תיצרב התגובה ללעגה, המצויה באותו פרק עצמו: "תסתיר פניך – יבהלון".

נציגת רומי, המבקשת לסתור אמונתו של רבי יהושע, לחדור מבעד למסתורין ולהסתיר את בורא עולם מעולמו, נענית בהסתר פנים מיידי מידה כנגד מידה. המסתורית המיוחלת ניתנת בידה, אך לא לשם שעשוע אלא כדי לנסות ולעורר בסתירתה חסרת התוחלת את רחמי הבריות, כדי שיישאו עליה תפילה לא-ל המשגיח על כל בריותיו.

ה' נתן וה' נתן

מעל הניגודים שהוזכרו, בנייה-סתירה וגילוי-הסתרה, נפרש בסיפור הניגוד העיקרי והעקרוני שבין הא-לוהי לאנושי. תיאור נתינת המסתורית לבת הקיסר וההסבר ההיסטורי שלצדו, מדברים על נתינה אנושית, "הושיבוה בשוק… ונתנו לה מסתורית"; "כל שנצטרע ברומי נותנים לו מסתורית". מי הם הנותנים הללו? על כך עונה ר' יהושע: "המסתורית שנתן לך א-להי"; "א-לוה שלנו – לתת נותן". בתפיסת ה"שוק של רומי", מקור הנתינה הוא אנושי, נתון לרחמי הבריות. ר' יהושע מלמד את בת הקיסר מיהו מקור הנתינה, הנותן בחסדו והנותן בעברתו.

על התרסתה בראשונה, "א-להיכם", חוזר ר' יהושע בפגישתם השנייה: "א-להי". הוא מעניק לה הזדמנות להבנה תיאולוגית נכונה של המציאות. מתוך מצבה האיום היא נכונה להכרה כלשהי ומתחננת בהשלמה רפה "שיטול מה שנתן לי". אלא שלמען חידוד הויכוח התיאולוגי, זו נשארת הכרה חלקית בלבד, ללא קבלת מלכות שמים: "אמור לא-להיך". אם כך, מסכם ר' יהושע בהטעמה, "א-לוה שלנו – לתת נותן, ליטול אינו נוטל".

חוקיות העולם, המגולמת בכל הניסים המפורטים בפרק ק"ד בתהילים, דורשת הכרה ונטילת אחריות. רק אז נפתחת הדלת לבקשת רחמים. האדם הבטוח בתפילתו – "יערב עליו שיחי" – הוא זה השמח במעשי הבורא, "אנכי אשמח בה'". לולא שמחת ההכרה הרי ש"יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם". ר' יהושע, שבמילת שבועתו הבודדת מוכיח את הכרתו ובטחונו המלא בהשגחת הא-ל, מקיים "אשירה לה' בחיי". עליו מן הסתם קרא המשורר: "ישמח ה' במעשיו".

הקדמה

אמר הצעיר חיים בן כבוד הרב יוסף ויטאל זלה"ה:

ראיתי בני עלייה והם מועטים, משתוקקים לעלות, והסולם נתעלם מעיניהם, ויתבוננו בספרים הקדמונים, לחפש ולמצוא אורחות חיים, את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, להעלות נפשם אל שרשה העליון, ולדבקה בו יתברך, כי הוא השלימות הנצחי כענין הנביאים, שכל ימיהם נדבקו בקונם, ובאמצעות הדביקות ההוא שרתה עליהם רוח הקודש, להורותם איזה הדרך ישכון אור, להאיר עיניהם ברזי תורה, כמו שהתפלל דוד המלך ע"ה, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", ולהדריכם בדרך ישרה, ללכת אל עיר מושב המזומן להם עם בני עליה, ואחריהם באו החסידים הראשונים, הנקראים "פרושים", ובקשו לצאת בעקבותיהם של נביאים ובמעגלותיהם, ולהתדמות להם, במערות צורים ובמדברות, ופירשו מדרכי בני אדם, ומהם, פרושים בבתיהם, כדמיון הולכי מדברות, וכל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, להלל את בוראם בעסק תורה, ובשירי דוד המלך ע"ה, המשמחים את הלב, עד אשר תדבק מחשבתם בכח וחשק נמרץ באורות העליונים. והתמידו בכך כל ימיהם, עד אשר עלו למדרגת רוח הקודש, ויתנבאו ולא יספו, כמו שתרגם אונקלוס, "ולא פסקו". ועם היותם כי לא ראי זה כראי זה, לא נמצאו אופני דרכיהם ושימושיהם, איכה יעבדו הקדושים האלה את השי"ת, ונעשה כן גם אנחנו:

ועל כן נתמעטו הלבבות, גם הידיעות של הדורות הבאים אחריהם, ופסקו בעלי רוח הקודש, סעו המה למנוחות, עזבו אותנו לאנחות, צמאים גם רעבים, עד אשר צמח ייאוש בלבות בני האדם לתור בחכמה נפלאה הלזו, ואם ימצאו שנים שלשה גרגירים בראש אמיר, אחד מעיר ושנים ממשפחה, מבקשים מים, ואין, כי נסתם כל חזון, לסיבת אשר לא כתוב בספר אופן מעשהו, להתקרב לגשת אל הקודש פנימה:

ויש מהם אשר היו משביעים בכח שמות הקודש אל המלאכים, ויקוו לאור, והנה חושך, כי היו מלאכים תחתונים מאוד, ממונים על עבודת העולם הזה, והם מורכבים מטוב ורע, והן עצמן לא ישיגו האמת והאורות העליונים, ומגלין להם דברי תערובות, טוב ורע, אמת ושקר, ודברים בטלים דעניני רפואות, וחכמת הכימי"א, ופעולות קמיעין והשבעות, וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו. מי יתן והיה לבבם זה לעסוק בתורה ובמצוות, וישאו קל וחומר מאותן ארבעה גדולי ישראל, שנכנסו לפרדס ולא נמלט מהם איש, כי אם ההוא סבא חסידא, רבי עקיבא (ואף הוא, בקשו מלאכי השרת לדחפו, לולא ה' עזרתה לו), נכנס בשלום ויצא בשלום:

והאמת, כי הם בקשו מדרגות גדולות, קרובות אל הנבואה, ועל כן נסתכנו קצתם, אכן, אנחנו, הלואי שנזכה אל רוח הקודש מועט, כענין גילוי אליהו ז"ל, אשר רבים זכו אליו, כמפורסם, וכענין גילוי נשמות הצדיקים, כנזכר הרבה פעמים בספר התיקונים. ולא עוד, כי גם בזמנינו זה ראיתי אנשים קדושים זכו לכל זה. ויש אשר נפשו עצמתו, בהזדככה במאוד מאוד, תתגלה לאדם ותנהיגהו בכל דרכיו. וכל אלה, דרכים קרובים, יושגו אף בזמנינו זה אל הראויים אליהם. אך, אמנה, צריך הבחנה גדולה ונסיונות רבות לעמוד על האמת, אולי רוח אחרת היתה עמו, בלתי טהור. וכל זה יתבאר בחלק השלישי בשער השמיני:

לכן הציקתני רוח בטני להתיר לפרושים, ולתמוך בימינם, להורות להם הדרך ילכו בה. ועל כן חיברתי חיבור זה, קטן הכמות ורב האיכות, למשכילים יזהירו, וקראתיו שערי קדושה, ובו אבאר סתרים, לא שערום הראשונים אשר היו לפנינו, כי אני קבלתים מפה איש קדוש, מלאך ה' צבאות, מורי האר"י לוריא ז"ל. ולהיותם רזי עולם ותעלומות סתרים, אגלה טפח ואכסה אלפים אמה, ואפתח בדוחק שערי הקדושה כמחט סדקית, ומי שיהיה ראוי יזכה להכנס לפני לפנים. וה' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים:

וחילקתיו לארבעה חלקים:

החלק הראשון, בהנהגת דרך החסידות והפרישות, המביאה לידי רוח הקודש, ויתחלק גם הוא לששה שערים,

החלק השני, בתוכחות, ובביאור העונש והשכר של מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ונחלק לשבעה שערים,

והחלק השלישי, בהנהגת השגת רוח הקודש עצמו, ויתחלק לשמונה שערים,

והחלק הרביעי, באופני היחודים עצמם, אשר על ידם יושג רוח הקודש, כאשר בחנתי ונסיתי, ונתאמתו על ידי:

ואכתוב פרטן דרך חשבון סימנים. וזהו החלי בעז"ה.

החלק הראשון:
יתחלק לששה שערים, הראשון, להודיע גודל הפגם על ידי חטאת האדם בענין המצוות. השני, בפגם הנמשך על ידי מדות המגונות. השלישי, בביאור שם צדיק או חסיד. הרביעי, בביאור מדריגת הצדיק בפרטות. החמישי, בביאור מדריגת החסיד בפרטות. הששי, בביאור הנהגת החסידים בדרך קצרה מאוד, כוללת כל השערים אשר בחלק הזה:

החלק השני:
החלק השני יתחלק לשמונה שערים, הראשון, בתוכחות, השני, במוסרי רז"ל, השלישי, בשכר מקיימי התורה והמצוה הרביעי, בעונש מדות הרעות החמישי, בעונש מדות האסורות, הששי, בעונש מצוות לא תעשה, השביעי, בשכר מצוות עשה, השמיני, התשובה.

החלק השלישי:
בהנהגת השגת רוח הקודש, ויתחלק לשמונה שערים, הראשון, במהות העולמות, השני, במהות האדם, השלישי, במעכבי הנבואה, הרביעי, בתנאי הנבואה. החמישי, באיכות הנבואה ועניניה, הששי, במדריגות הנבואה, השביעי, במדרגת רוח הקודש בזמנינו זה, השמיני, הנהגה קצרה:

החלק הרביעי:
עיין בסוף הספר: