תענית דף ז' עמוד א':
כְּדַאֲמַרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיה דְּקֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אִי חׇכְמָה מְפוֹאָרָה בִּכְלִי מְכוֹעָר! אֲמַר לַהּ: אָבִיךָ רָמֵי חַמְרָא בְּמָנֵי דְפַחְרָא? אֲמַרָה לֵיהּ: אֶלָּא בְּמַאי נִירְמֵי? אֲמַר לַהּ: אַתּוּן דַּחֲשִׁיבִיתוּ, רְמוֹ בְּמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא. אֲזַלָה וַאֲמַרָה לֵיהּ לַאֲבוּהּ רַמְיֵיהּ לְחַמְרָא בְּמָנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא, וּתְקֵיף. אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ. אֲמַר לַהּ לִבְרַתֵּיהּ: מַאן אֲמַר לָךְ הָכִי? אֲמַרָה לֵיהּ: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה. קַרְיוּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי אֲמַרְתְּ לַהּ הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דַּאֲמַרָה לִי, אֲמַרִי לַהּ. וְהָא אִיכָּא שַׁפִּירֵי דִּגְמִירִי! אִי הֲווֹ סְנוּ — טְפֵי הֲווֹ גְּמִירִי.
שטיינזלץ על תענית דף ז' עמוד א':
ובענין זה מסופר: כדאמרה ליה ברתיה [כפי שאמרה לו בתו] של הקיסר הרומי לר' יהושע בן חנניה כשהיה ברומי: אי [אוי] לחכמה מפוארה כשלך שהיא מונחת בכלי מכוער! שרבי יהושע אף שהיה חכם גדול, לא היה יפה מראה. אמר לה כאילו שלא מן העניין: אביך רמי חמרא במני דפחרא [אביך שם יין בכלי חרס]? אמרה ליה [לו]: אלא במאי נירמי [במה נשים]? אמר לה: אתון דחשביתו, רמו במאני דהבא וכספא [אתם שאתם חשובים, שימו אותם בכלי זהב וכסף]. אזלה ואמרה ליה לאבוה רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף [הלכה ואמרה לו לאביה לעשות כן ושמו את היין בכלי זהב וכסף, והחמיץ]. אתו ואמרו ליה [באו ואמרו לו] לקיסר שהחמיץ היין. אמר לה לברתיה [לבתו]: מאן [מי] אמר לך הכי [לעשות כך], מי יעץ לך עצה זו? אמרה ליה [לו]: ר' יהושע בן חנניה. קריוהו [קראו לו] לבוא. אמר ליה [לו] הקיסר: אמאי [מדוע] אמרת לה הכי [כך]? אמר ליה [לו]: כי היכי [כפי] שאמרה לי כך אמרי [אמרתי] לה, להוכיח שדברים משובחים אין משתמרים אלא בכלי פחות. אמר לו: והא איכא שפירי דגמירי [והרי יש אנשים יפים שלמדו] ומלאים חכמה! אי הוו סנו [אילו היו מכוערים] — טפי הוו גמירי [יותר היו לומדים].
בן יהוידע על תענית דף ז/א
שם אמאי אמרת לה הכי. הנה הגרסא בעין יעקב היא אמר לה לברתיה מאן אמר לך הכי, אמרה ליה ר' יהושע בן חנניה, מאי אמרת ליה, הכי והכי אמרית ליה, וגרסא זו הביאה בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד והיא נכונה, דודאי שאל הקיסר מביתו תחלה מאי אמרת ליה, והשתא לפי גרסא זו נמצא ידע אביה דהיא אמרה לו תחלה הכי, והוא השיב לה הכי, ולפי זה יש לדעת למה אמר לר' יהושע בן חנניה אמאי אמרת לה הכי, מאחר דידע הסיבה, ומה שהשיב לו ר' יהושע בן חנניה כי היכי דאמרה ליה איהי וכו', מה נתחדש אצל הקיסר בדברים אלו על מה שהיה יודע תחלה מביתו. ונראה לי בס"ד ואקדים לתרץ תחלה עוד דקדוק אחר, מה טעם מצא ר' יהושע בן חנניה בדבריו שדבר עם בת הקיסר בעיצה זו לתת היין שבאוצר בכלי זהב, כי בשלמא יין ששותין על השלחן ודאי ראוי לשתותו בכלי זהב, ובודאי כך היו עושין הם, אבל יין שבאוצר מה הפרש כבוד יש בו אם מונח בכלי חרס או כלי זהב, כי מי רואה אותו, ובתו של קיסר כשאמרה לאביה שיניחו היין בכלי זהב, איך שמע וקבל דבריה, דמה טעם מצא בזה. על כן נראה לי דלאו על יין דקאים לשתיה הוא אומר, אלא הכונה הוא על יין שדרכם לנסכו בכל יום לעבודה זרה, כי מקודם היו אדוקים בניסוך היין לעבודה זרה מאד, וכל אחד יש לו יין משובח בתוך ביתו שינסך ממנו בכל יום לעבודה זרה, וכן הוא אצל הקיסר, ועל זה היין אמר לה ר' יהושע בן חנניה איך אתם שומרים אותו, והשיבה בכלים של חרס כשאר יינות שבבית, והשיב לה דאתם החשובים צריכים לשמרו בכלי זהב, והוא היה צריך לומר לה כך עבודה זרה דחשיבה צריך לשמור יין שלה בכלי זהב, אך לא רצה להזכיר בפיו חשיבות על עבודה זרה, וכינה החשיבות עליהם כיון דאתם חשובין ראוי שתשמרו יין זה לעבודה זרה בכלי זהב, והיא אמרה לאביה עיצה זו איך יין של עבודה זרה יהיה שמור בכלי חרס, וראוי שיהיה מונח בכלי זהב, ומצא אביה טעם בדבריה, וצוה שכך יעשו והחמיץ היין, ואחר ששאל מבתו מי הגיד לך עצה זו ואמרה לו ר' יהושע בן חנניה, ושאל מאי אמרת ליה, והשיבה הכי והכי אמרית ליה, חשד את ר' יהושע בן חנניה דלאו בשביל הויכוח אמר לה כן, אלא אמר כן כדי לקלקל את המוכן לעבודה זרה לשנאתו בעבודה זרה, ולכך שאל אותו אמאי אמרת לה הכי, כי אני חושדך בעבור שנאת העבודה זרה דברת כן, כי ודאי אין אתה חש על כבוד העבודה זרה כדי שתאמר דבר שהוא לכבודה, והשיב לו אם אני הייתי נכנס עמה בדבר זה תחלה היה מקום לחשד זה, אך היא אמרה לי כך, והוכרחתי להשיב לה כך, לסתור דבריה שהיתה מגנה אותי, ואמרתי לה שיש הוכחה מן שמירת היין בכלים שאינו נשמר אלא רק בכלי פחות, ולא נתכונתי בדרך עצה, כי מעולם לא חשבתי שיש אדם טועה בדבר זה לחשוב שיהיה שמירה ליין בכלי כסף וזהב, ולא היו דברי אלא בדרך הוכחה וראיה שאני מוכיח מזה על דבר שהלעיגה בו. והא דעשה לה הוכחה מן היין ולא מן המים, דהא הש"ס קאמר גם המים אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, חדא קלקול היין הוא טפי מן המים, ועוד הם אין דרכם לשמור מים בכלים, אלא מביאים מים חדשים מן המעיין, או מן הנהר, דבר יום ביומו:
לכאורה הדיון והנושא הוא הדבר הגשמי והמעשי.
אבל ברור שמערכת הייחסים שבין רבי יהושע לבת הקיסר היא דווקא בחכמה. שהרי בכמה מקומות מוזכר שהיא מאד אהבה אותו בגלל חכמתו.
אבל מה בעצם שואלת בת הקיסר את רבי יהושע? האם היא צוחקת עליו? האם היא "יורדת" עליו? האם היא "עוקצת" אותו?
צריך להבין את מהות היחס שבין בת הקיסר לרבי יהושע. שהרי אם כל עניינה בו הוא החכמה אז השאלה קצת יותר ברורה. זאת אומרת, כאשר בת הקיסר שואלת את רבי יהושע שהוא בעצם נציג החכמה והתורה מולה אז הטענה שלה כלפיו היא לא אישית אלא קצת יותר מקיפה ורחבה.
בת הקיסר היא בעצם בת של "מלך" ומנהיג אימפריה בעולם המעשי. זאת אומרת, יכול לבוא יהודי ולטעון: הקב"ה הוא מלך מלכי המלכים ועוד כל מיני שבחים בגדולתו של בורא העולם. בפועל, בת הקיסר שואלת שאלה מעשית בעולם האמיתי שאותו היא רואה מזווית של מלך בעולם המעשי ולא מצידו של בורא העולם. זאת אומרת שהיא מדברת מהכרות עמוקה ונסיון רחב עם המציאות (שבה היא חיה ואותה היא מנהלת).
אז אם ננסה לרגע לתרגם את המציאות נבין את דבריה:
חכמה צריכה להראות יפה! זה לא בסדר שחכמה נמצאת ומבוטאת בכלים גסים (לא עדינים) ומחוספסים (שמרמזים בצורה גסה על חוסר ההגיון). חכמתו של הקב"ה צריכה להתגלות דווקא בחכמה גדולה שבונה את העולם ולא אחת שנרמסת כמו היהודים. ועוד, אני (בת הקיסר) רואה את הגדולה של החכמה שבתורה וזה פשוט לא מובן לי איך יכול להיות שהקב"ה בחר לו את העם הכי בזוי והכי פחות מצליח בעולם לבטא את החכמה של בריאת העולם?
או אם נתרגם: רבי יהושע, אהובי החכם, למה התורה משתמשת בסיפור כל כך עלוב של חטא אדם וחווה כדי לבטא בעולם דבר כל כך חשוב ועצום שהוא בריאת העולם? הרי בריאת עולם הוא דבר שצריך להאריך בו ולפרט בו ובגדולותו כדי שילמדו ממעשה הקב"ה. ובפועל מה קורה? הקב"ה מעביר את התורה על ידי עם ישראל ובצורה כזאת לא יפה ביחסית לכלים שאנחנו יכולים להשתמש בהם לביטוי גדולתו של הקב"ה.
הסביר לה רבי יהושע גם בפן המעשי איך הדרך שאליה היא מכוונת והייתה מייחלת שיהיו לפי חכמתה האישית (שהיא חכמת בית המלך) היא דרך של טעות. זאת אומרת אמר לה בעצם רבי יהושע: קחי משהו שקיים כבר ותשני אותו לאיך שנראה לך. הלכה הנסיכה ועשתה כדברי רבי יהושע ושינתה את ביטוי הדברים לפי השקפתה. בפועל, היא נווכחה להבין ולהשכיל שיש חשיבות גדולה לשים את החכמה בכלים מסויימים מאד שמתאימים לחכמה בצורה מעשית ולא לפי הדמיון שראשה מדמה (באותו הזמן). ולא רק זאת אלא שגם הביא לכך שבת הקיסר תקבל על הראש על כך מאביה הקיסר ושאביה הקיסר יסביר לה את הליקוי שבדבריה ושבמסקנותיה.
בפועל כאשר הגיעה בפועל התוצאה של מעשיה אלו או אחרים שאין אנחנו יודעים מה הם בדיוק מלבד על ידי תיאור שהוא פשוט וברור, אביה משתתף בתהליך וכאשר היין מחמיץ הוא גם מחמיץ את פניו ומנסה לברר מי לימד אותה לעשות מעשה כזה גרוע, שהיא אמורה להבין שהוא מעשה גרוע?
הבת, לכאורה, במקום להבין שהיא עשתה דבר לא טוב אומרת לאביה שהאשם במעשה הוא רבי יהושע (החכם…).
זאת אומרת, שהיא מטילה את האחריות על ה"ניסוי", שכמובן לא צלח על חכמתו של רבי יהושע, לעומת זאת שהיא הייתה יכולה לקחת אחריות על רצונה והשקפתה.
למה היא בחרה להשליך את האחריות על רבי יהושע? למה היא לא לקחה על עצמה את האחריות למעשיה ותפיסותיה?
ברור שהיא ידעה על חכמתו וגדולתו לפני המעשה והיא רצתה להסתמך על חכמתו וגדולתו של רבי יהושע. היה ברור לה מבלי לקרוא את דברי הגמרא בירושלמי ובעוד מקומות שאמרו "על שמאל שהוא ימין":
ואם בטועה לומר התורה אמרה אחריהם אחריהם אין זה שמעון בן עזאי כהדא דתני יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם ת"ל ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל. מאי כדון רבי יוסי בשם רבי הילא לפי שבכל מקום שוגג פטור ומזיד חייב וכא אפילו מזיד פטור מפני שתלה בב"ד. (ירושלמי).
ולמה נהגה כך? שהרי ידעה את חכמתו וגדולתו של רבי יהושע ואין היא זלזלה בו אלא להיפך, היא ידעה שכל מה שיגיד לה הוא דבר שיש בו בסיס של קדושה וחכמה ורוח הקודש שורה עליו ולכן אין סיכוי שבדבריו הוא יביא עליה תקלה. ואנחנו רואים שאביה באמת חוקר ומברר מאיפה הגיע לה הרעיון והיא גם מתביישת מעט להגיד לאביה שהרעיון היה שלה ומטילה על רבי יהושע את האחריות ל"מעשה הקונדס", היא באמת לא יודעת שיין מחמיץ בכלי זהב? האם בביתו של הקיסר גדלה גברת בעלת חוסר בקיאות כזאת?
שהרי אם באמת בביתו של הקיסר גדלה בת ללא שכל והבנה בעולם המעשי, הרי מדובר על כשל חינוכי של כל המלמדים והמחנכים בבית המלך.
מיותר לציין כמה גדולה האמירה הזאת של בת הקיסר לאביה, אבי היקר, רבי יהושע יותר חכם מכל אנשי ההוראה בבית הקיסר, אותו אני רוצה בתור בן זוג (ולו רק בתור בן זוג לבית המדרש של הקב"ה).
רוב מחנכי הקיסר רוצים להביא את בית הקיסר לתוצאה ללא "טעויות" ואילו ר' יהושע מלמד אותם שיעור חשוב: תנו לילדים לטעות כדי שילמדו. אם לא תתנו להם לטעות (בטווח מסויים) הם לא ילמדו ולא יבינו.
בנוסף לזה גם התורה מלמדת בכלים שאפשר באמצעותם להגיע לטעות ואפילו רוב הסיכויים שלומד התורה יגיע לטעות אלא אם כן יקבל במסורת דברים אלו או אחרים. במסורת של אחד לאחד ולאו דווקא בכתב. ומה שראיתי במקומות רבים הוא שחכמי הכתב היינו מחברי ספרי ההלכה ולהלימוד למעט הרמב"ם ועוד מספר בודדים אחרים, מאמינים בכך שצריך הילד ללמוד מהכתב ממש ולא רק כנספח ללימוד שבעל פה מאת חכם.
אישית הדבר מאוד כואב לי שרבים מגיעים לתפיסה והבנה שיש ללמוד את הדברים מהכתב כאידאל. אין זה אידאל של עם ישראל אלא של חכמים אחרים, מקצועיים יותר.
הכתב הוא רק אסמכת בעלמא לדבר שהוא בעל פה ושהוא ברור מאליו ברגע שלומדים מחכם גדול או מתלמיד חכם את מהות החכמה.
רציתי להוסיף עוד כמה דברים אבל רק חשוב לי להדגיש שחכמים מנסים להשתמש בכלים שכבר קיימים ומבוססים בתורה כדי לא לחרוג לתוך עולמם הפרטי. יש כלל ב"בהצפנה" אסימטרית, תשמש בכלים ציבוריים ככל האפשר ללא לחשוף את הכלים הפרטיים, כך הדברים יגיעו למי שיש לו את המפתח המתאים ויישמרו מפגעי הזמן. זהו כלל אחד שלימד אותה רבי יהושע וברוך המקום שזיכנו להיות מתלמידי התנאים והאמוראים.