אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה

בבא בתרא דף ט' עמוד א'

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְחַשְּׁבִין בִּצְדָקָה עִם גַּבָּאֵי צְדָקָה, וְלֹא בְּהֶקְדֵּשׁ עִם הַגִּזְבָּרִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם גִּזְבָּר נֶאֱמָן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – יָצוּר וְיִמְנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ. אָמַר רַב הוּנָא: בּוֹדְקִין לִמְזוֹנוֹת, וְאֵין בּוֹדְקִין לִכְסוּת – אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא, וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא; אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – הַאי קָא מִבַּזֵּי, וְהַאי לָא קָא מִבַּזֵּי. אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא – ״הֲלֹא פָרֹשׂ לָרָעֵב לַחְמֶךָ״; בְּשִׁין כְּתִיב – פְּרֹשׁ, וַהֲדַר הַב לֵיהּ. וְהָתָם כְּתִיב: ״כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ״; ״כִּי תִרְאֶה״ – לְאַלְתַּר. וְרַב יְהוּדָה אָמַר: בּוֹדְקִין לִכְסוּת, וְאֵין בּוֹדְקִין לִמְזוֹנוֹת – אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, וְאִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא; אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא – הַאי קָמְצַעֲרָא לֵיהּ, וְהַאי לָא קָמְצַעֲרָא לֵיהּ. אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא – הָכָא כְּתִיב: ״הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ״ – פְּרוֹס לְאַלְתַּר, וּכְדִקְרֵינַן; וְהָתָם כְּתִיב: ״כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ״ – כְּשֶׁיֵּרָאֶה לְךָ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: אָמַר ״כַּסּוּנִי״ – בּוֹדְקִין אַחֲרָיו. ״פַּרְנְסוּנִי״ – אֵין בּוֹדְקִין. תְּנַן הָתָם: אֵין פּוֹחֲתִין לְעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, מִכִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן – מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע. לָן – נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. מַאי ״פַּרְנָסַת לִינָה״? אָמַר רַב פָּפָּא: פּוּרְיָא וּבֵי סַדְיָא. שָׁבַת – נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת. תָּנָא: אִם הָיָה מְחַזֵּיר עַל הַפְּתָחִים – אֵין נִזְקָקִין לוֹ. הָהוּא עַנְיָא דַּהֲוָה מְחַזֵּיר עַל הַפְּתָחִים, דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא – לָא מִזְדְּקִיק לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא לְרַב פָּפָּא: אִי מָר לָא מִזְדְּקִיק לֵיהּ, אִינָשׁ אַחֲרִינָא לָא מִזְדְּקִיק לֵיהּ! לֵימוּת לֵיהּ?! וְהָא תַּנְיָא: אִם הָיָה עָנִי הַמְחַזֵּיר עַל הַפְּתָחִים – אֵין נִזְקָקִין לוֹ! אֲמַר לֵיהּ: אֵין נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מְרוּבָּה, אֲבָל נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מוּעֶטֶת. אָמַר רַב אַסִּי: לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ [מִלָּתֵת] שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בְּשָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ״. וְאָמַר רַב אַסִּי: שְׁקוּלָה צְדָקָה כְּנֶגֶד כׇּל הַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת וְגוֹ׳״ – ״מִצְוָה״ אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא ״מִצְוֹת״. (סִימָן: גָּדוֹל, מִקְדָּשׁ, מֹשֶׁה) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם, וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם״; זָכָה – ״הֲלֹא פָרֹשׂ לָרָעֵב לַחְמֶךָ״. לֹא זָכָה – ״וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת״. אֲמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מָחוֹזָא: בְּמָטוּתָא מָנַיְיכוּ, עוּשׂוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, כִּי הֵיכִי דְּלֶיהְוֵי לְכוּ שְׁלָמָא בְּמַלְכוּתָא. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם שׁוֹקֵל שִׁקְלוֹ – וּמִתְכַּפֵּר לוֹ; עַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אִם עוֹשִׂין צְדָקָה – מוּטָב, וְאִם לָאו – בָּאִין אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְנוֹטְלִין בִּזְרוֹעַ. וְאַף עַל פִּי כֵן נֶחְשָׁב לָהֶן לִצְדָקָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה״. אָמַר רָבָא: הַאי מִילְּתָא אִישְׁתַּעִי לִי עוּלָּא
ט׳ ב
״מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ״, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר – מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיֹן״? לוֹמַר לָךְ: מָה שִׁרְיוֹן זֶה – כׇּל קְלִיפָּה וּקְלִיפָּה מִצְטָרֶפֶת לְשִׁרְיוֹן גָּדוֹל, אַף צְדָקָה – כׇּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״וּכְבֶגֶד עִדִּים כׇּל צִדְקֹתֵינוּ״; מָה בֶּגֶד זֶה – כׇּל נִימָא וְנִימָא מִצְטָרֶפֶת לְבֶגֶד גָּדוֹל, אַף צְדָקָה – כׇּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. אַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״עוּלָּא מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ״? דִּבְעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי מֵרַב שֵׁשֶׁת: מִנַּיִן לִמְצוֹרָע בִּימֵי סְפוֹרוֹ, שֶׁמְטַמֵּא אָדָם? אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּגָדִים, מְטַמֵּא אָדָם. אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא טוּמְאָה בְּחִבּוּרִים שָׁאנֵי, דְּהָא הֵסִיט נְבֵילָה – דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם! אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא אָדָם – מְנָלַן? לָאו מִשּׁוּם דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים?! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁרֶץ בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל שֶׁרֶץ״. אֶלָּא שִׁכְבַת זֶרַע דִּמְטַמֵּא אָדָם – מְנָלַן? לָאו מִשּׁוּם דְּהוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּגָדִים, מְטַמֵּא אָדָם? אֲמַר לֵיהּ: שִׁכְבַת זֶרַע נָמֵי בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״אוֹ אִישׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַנּוֹגֵעַ. אַהְדַּר לֵיהּ בִּבְדִיחוּתָא. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, אִישְׁתִּיק רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי וְאִתְיַקַּר תַּלְמוּדֵיהּ. אָתְיָא אִימֵּיהּ וְקָא בָּכְיָא קַמֵּיהּ, צָוְוחָה צָוְוחָה וְלָא אַשְׁגַּח בָּהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: חֲזִי לְהָנֵי חַדְיֵי דִּמְצֵית מִינַּיְיהוּ. בְּעָא רַחֲמֵי עֲלֵיהּ, וְאִיתַּסִּי. וְדַאֲתָאן עֲלַהּ; מְנָא לַן? כִּדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי סְפוֹרוֹ, וְנֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי חִלּוּטוֹ, מָה לְהַלָּן מְטַמֵּא אָדָם – אַף כָּאן מְטַמֵּא אָדָם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ – דְּאִילּוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּתִיב: ״כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה״, וְאִילּוּ בְּעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּתִיב: ״מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף, [וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה]״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַף כּוֹפֶה, חֵמָה אֵינוֹ כּוֹפֶה; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה״ – אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹחַד בַּחֵיק – חֵמָה עַזָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל דַּיָּין שֶׁנּוֹטֵל שֹׁחַד – מֵבִיא חֵמָה עַזָּה לָעוֹלָם [שֶׁנֶּאֱמַר: וְשֹׁחַד בַּחֵק וְגוֹ׳]. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי – מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים – מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת – דִּכְתִיב: ״הֲלֹא פָרֹשׂ וְגוֹ׳, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת (וְגוֹ׳) כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְגוֹ׳״. וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצׇּהֳרָיִם. וְנָחֲךָ ה׳ תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְגוֹ׳, וּבָנוּ מִמְּךָ חׇרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְגוֹ׳״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד״? מִשּׁוּם דְּרוֹדֵף צְדָקָה – יִמְצָא צְדָקָה?! אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הָרוֹדֵף אַחַר צְדָקָה – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ מָעוֹת וְעוֹשֶׂה בָּהֶן צְדָקָה. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ בְּנֵי אָדָם הַמְהוּגָּנִים לַעֲשׂוֹת לָהֶן צְדָקָה, כְּדֵי לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שְׂכָרוֹ. לְאַפּוֹקֵי מַאי? לְאַפּוֹקֵי מִדְּדָרֵשׁ רַבָּה – דְּדָרֵשׁ רַבָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ, בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָּהֶם״? אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, [אֲפִילּוּ] בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹפִין אֶת יִצְרָן וּמְבַקְּשִׁין לַעֲשׂוֹת צְדָקָה לְפָנֶיךָ, הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן שָׂכָר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: כׇּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה – זוֹכֶה, הָוְיִין לוֹ בָּנִים בַּעֲלֵי חׇכְמָה, בַּעֲלֵי עוֹשֶׁר, בַּעֲלֵי אַגָּדָה. בַּעֲלֵי חׇכְמָה – דִּכְתִיב:
י׳ א
״יִמְצָא חַיִּים״. בַּעֲלֵי עוֹשֶׁר – דִּכְתִיב: ״צְדָקָה״. בַּעֲלֵי אַגָּדָה – דִּכְתִיב: ״וְכָבוֹד״ – כְּתִיב הָכָא: ״וְכָבוֹד״, וּכְתִיב הָתָם: ״כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ״.

שטיינזלץ

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה כמה הכניסו וכמה הוציאו, ולא בהקדש עם הגזברין של ההקדש. ואף על פי שאין ראיה לדבר מן הכתוב — מכל מקום יש זכר (רמז ) לדבר, שנאמר: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעשי המלאכה כי באמנה הם עשים" (מלכים ב' יב, טז). אמר ר' אלעזר: אף על פי שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו כגזברים אלה שסמכו והאמינו בהם — מכל מקום יצור (יצרור) את הכסף וימנה אותו, שנאמר באותו ענין קודם לכן: "ויעל סופר המלך והכהן הגדול ויצרו וימנו את הכסף… ונתנו את הכסף המתוכן על ידי עושי המלאכה" (מלכים ב' יב, יא –יב).

אמר רב הונא: בודקין גבאי צדקה למי שבא לבקש מזונות אם באמת זקוק הוא לכך, ואין בודקין לכסות, שאם בא אדם שבגדיו קרועים נותנים לו כסות, ואין בודקים. אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור משום מקרא, ואם תרצה אמור סברה]. אי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], האי קא מבזי והאי לא קא מבזי [זה מבוזה בבגדים קרועים וזה אינו מבוזה]. אי בעית אימא קרא [אם תרצה אמור מקרא], שנאמר: "הלוא פרש לרעב לחמך" (ישעיהו נח, ז), בשי"ן כתיב [כתוב], שמרמז: פרש, כלומר, חקור ובדוק, והדר הב ליה [ואחר כך תן לו]. והתם כתיב [ושם, לענין כסות, נאמר]: "כי תראה ערם וכסיתו" (ישעיהו נח, ז), לאמור "כי תראה" — לאלתר (מיד) כסהו. ואילו רב יהודה אמר: להיפך, בודקין לכסות ואין בודקין למזונות. וגם הוא מביא ראיה לדבריו: אי בעית אימא סברא, ואי בעית אימא קרא [אם תרצה אמור סברה בדבר, ואם תרצה אמור מקרא]. אי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה [זה הרעב מצער אותו, וזה, הבגד הקרוע, אינו מצער אותו]. אי בעית אימא קרא [אם תרצה אמור מקרא], הכא כתיב [כאן נאמר]: "הלוא פרס לרעב לחמך" — כוונתו פרוס לאלתר (מיד), וכדקרינן [וכמו שאנו קוראים] פרוס, ולא לפי הכתיב בשי"ן, והתם כתיב [ושם נאמר]: "כי תראה ערם וכסיתו" — כשיראה לך, כשתבדוק את הענין ותראה שמגיע לו. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: אמר העני "כסוני בבגדים "— בודקין אחריו אם אכן הוא צריך לכך, אמר "פרנסוני" — אין בודקין.

תנן התם [שנינו שם]: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום לבקש צדקה, מלתת לו ככר אחת ששווה פונדיון (חלק ארבעים ושמונה בסלע), בזמן שמחיר החטים הוא ארבע סאין בסלע. אם לן העני במקום — נותנין לו פרנסת לינה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "פרנסת לינה"? אמר רב פפא: פוריא ובי סדיא [מיטה ומצעות]. אם שבת במקום — נותנין לו מזון שלש סעודות לשבת. תנא [שנה החכם בברייתא]: אם היה העני מחזיר (סובב) על הפתחים עובר מפתח לפתח ומבקש צדקה — אין נזקקין לו לתת לו מן הקופה של צדקה.

מסופר: ההוא עניא דהוה [עני אחד שהיה] מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה [שבא לפני] רב פפא שהיה גבאי צדקה, לא מזדקיק ליה [נזקק, נתן לו]. אמר ליה [לו] רב סמא בריה [בנו] של רב ייבא לרב פפא: אי מר [אם אדוני] לא מזדקיק ליה [יזדקק לו], כל אינש אחרינא [אדם אחר] גם כן לא מזדקיק ליה [יזדקק לו], וכי לימות ליה [שימות לו]?! ענה לו רב פפא: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אם היה עני המחזיר על הפתחים — אין נזקקין לו! אמר ליה [לו]: הכוונה היא שאין נזקקין לו למתנה מרובה, כיון שהוא מחזיר על הפתחים ומקבל מכל אדם, אבל נזקקין לו על כל פנים למתנה מועטת.

אמר רב אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת לצדקה לפחות שלישית השקל בשנה, שנאמר: "והעמדנו עלינו מצו‍ת לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבדת בית אלהינו" (נחמיה י, לג). ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצו‍ת, שנאמר: "והעמדנו עלינו מצו‍ת", "מצוה" אין כתיב [לא נאמר] כאן, אלא "מצו‍ת" לשון רבים, לומר שמצוה זו שקולה כנגד כל המצוות.

(סימן להלכות הבאות שנאמרו בשבח הצדקה: גדול מקדש משה). אמר ר' אלעזר: גדול המעשה, כלומר, הגורם לאחרים לעשות, יותר מן העושה עצמו, שנאמר: "והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם" (ישעיהו לב, יז). אם זכה — "הלוא פרש לרעב לחמך" (ישעיהו נח, ז) שיתן צדקה לעניים בלב טוב, אם לא זכה — "ועניים מרודים תביא בית" (ישעיהו נח, ז) שיצטרך להכניס לביתו אנשי צבא שהשלטונות יעמידו בביתו, ויצטרך לפרנסם בעל כרחו.

אמר להו [להם] רבא לבני מחוזא: במטותא מנייכו, עושו בהדי הדדי [בבקשה מכם, תשתדלו זה עם זה] בצדקה ובגמילות חסד, כי היכי דליהוי לכו שלמא במלכותא [כדי שיהיה לכם שלום במלכות], כפי שנאמר כאן שאם אין עושים בצדקה משלמים במקום זה קנסות למלכות. ואמר ר' אלעזר: בזמן שבית המקדש קיים, היה אדם שוקל שקלו לצורך עבודת המקדש ומתכפר לו, עכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושין צדקה — מוטב, ואם לאו — באין גויים ונוטלין את הכסף בזרוע (בכח). ומעירים: ואף על פי כן נחשב להן כסף זה שניטל מהם בכוח לצדקה, שנאמר: "ונגשיך צדקה" (שישעיהום ס, יז).

אמר רבא: האי מילתא אישתעי [דבר זה סיפר] לי עולא משגש ארחתיה דאימיה [הצעיר, עול הימים, שגרם לשבש את דרכי אימו] משמיה [משמו] של ר' אלעזר. מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וילבש צדקה כשרין" (ישעיה נט, יז)? לומר לך, מה שריון זה — כל קליפה וקליפה שממנה נעשה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה — כל פרוטה ופרוטה שנותן מצטרפת לחשבון גדול. ר' חנינא אמר: אותו רעיון נובע מהכא [מכאן], שנאמר: "וכבגד עדים כל צדקתינו" (ישעיה סד, ה). מה בגד זה — כל נימא ונימא (חוט וחוט) מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה — כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

ומעירים: אמאי קרו ליה "עולא משגש ארחתיה דאימיה" [מדוע קראו לו לחכם זה, הצעיר המשבש את דרכי אימו]? — שכך היה מעשה, דבעא מיניה [ששאל אותו] רב אחדבוי בר אמי מרב ששת: מנין למצורע בימי ספורו, בשבעת הימים שהוא סופר לאחר שמתחיל להיטהר, מזמן שמביא צפרים לטהרתו עד שמביא את קרבן הטהרה, שהוא מטמא אדם? אמר לו: הואיל ומטמא בגדים שכן נאמר שביום השביעי לטהרתו מכבס בגדיו (ויקרא יד, ט), מטמא גם אדם.

אמר ליה [לו] רב אחדבוי: דילמא [שמא] טומאה בחבורים שאני [שונה] שבגדים הוא מטמא משום שהם מחוברים לטומאה, אבל אדם שנגע בו לא יטמא. וראיה לדבר: דהא [שהרי] אם הסיט (הזיז ממקומה) נבילה (שנחשב כנושא נבילה ומיטמא, גם אם לא נגע בה) שמטמא את הבגדים ואינו מטמא אדם!

אמר ליה [לו] רב ששת: ואלא שרץ שמטמא אדם מנלן [מנין לנו] שהוא מטמא? לאו [האם לא] משום שאנו יודעים שמטמא בגדים? אמר ליה [לו]: שרץ בהדיא כתיב ביה [בפירוש נאמר בו]: "או איש אשר יגע בכל שרץ" (ויקרא כב, ה). אמר לו רב ששת: אלא שכבת זרע שמטמא אדם מנלן [מנין לנו]? לאו [האם לא] משום שהואיל ומטמא בגדים הריהו מטמא אדם? אמר ליה [לו] רב אחדבוי: שכבת זרע נמי בהדיא כתיב ביה [גם כן במפורש כתוב בו], שנאמר: "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא כב, ד) — שדרשו חכמים שהמלה "או" היא לתוספת, ובאה לרבות את הנוגע בשכבת זרע.

ומספרים: אהדר ליה בבדיחותא [ענה לו רב אחדבוי דברים אלה בבדיחות הדעת], שהיה נראה שהוא כמלגלג על שאינו יודע פסוק. חלש דעתיה [חלשה דעתו] של רב ששת, וכעונש על כך אישתיק [השתתק, נעשה אילם] רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה [ונשתכח תלמודו]. אתיא אימיה וקא בכיא קמיה [באה אימו של רב אחדבוי ובכתה לפניו], לפני רב ששת, צווחה צווחה ולא אשגח [השגיח] בה. אמרה ליה [לו]: חזי להני חדיי דמצית מינייהו [תראה את אלה השדיים שלי שאתה ינקת מהם], שהיא היתה המניקה שלו. כיון ששמע כך בעא רחמי עליה ואיתסי [ביקש רחמים עליו והתרפא]. וכיון שגרם רב אחדבוי דבר זה לאימו היו קוראים לו מאז "הצעיר המשבש אורחות אימו".

ומעירים: ודאתאן עלה [וכיון שכבר הגענו אליה לשאלה זו], מנא לן [מנין לנו] שהמצורע בימי ספורו מטמא אדם? — כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], ר' שמעון בן יוחי אומר: נאמר כבוס בגדים בימי ספורו, ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו (כשהוא מצורע מוחלט), מה להלן בהיותו מצורע מוחלט מטמא אדם כמפורש בתורה — אף כאן בימי ספורו מטמא אדם.

ושוב בענייני צדקה, אמר ר' אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו, שאילו במשה רבינו כתיב [נאמר]: "כי יגרתי מפני האף והחמה" (דברים ט, יט), ואילו בעושה צדקה כתיב [נאמר]: "מתן בסתר יכפה אף ושחד בחק חמה עזה" (משלי כא, יד). ומעירים: ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על זו שאמר ר' יצחק. שאמר ר' יצחק: את האף כופה מתן בסתר, אבל חמה אינו כופה, שנאמר: "ושחד בחק חמה עזה", לומר: אף על פי ששוחד בחיק שהוא נותן כסף לצדקה בסתר ("בחיק") — בכל זאת חמה עזה יכולה להזיק לו. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר ר' יצחק: כל דיין שנוטל שחד — מביא חמה עזה לעולם, שנאמר: "ושחד בחק חמה עזה". ואמר ר' יצחק: כל הנותן פרוטה לעני — מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים, שמנחם אותו ומדבר אליו דברים טובים — מתברך באחת עשרה ברכות. ומפרטים: הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב [שנאמר]: "הלוא פרש לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם" וגו' (ישעיה נח, ז), ונאמר בהמשך "אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני" (ישעיה נח, ח–ט). והמפייסו

בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר: מי שמקיים "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" (ישעיה נח, י) עליו נאמר: "וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך" וגו' עד "ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם" (ישעיה נח, י–יב).

ואמר ר' יצחק, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי כא, כא)? וכי משום שהוא רודף צדקה לכן הוא ימצא צדקה? שלכאורה משמע שלבסוף ייעשה עני ויעשו אחרים עמו צדקה. אלא לומר לך: כל הרודף אחר צדקה שנותן וגורם לאחרים לתת — הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה.

רב נחמן בר יצחק אמר באופן אחר: הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה, כדי לקבל עליהם שכרו. ומעירים: הדבר הזה לאפוקי מאי [להוציא. למעט את מה] הוא בא? לאפוקי [להוציא] ממה שהוזכר במה שדרש רבה בענין אחר. שדרש רבה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ויהיו מכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם" (ירמיה יח, כג)? — אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אותם אנשי ענתות שרדפוהו ברשעתם אפילו בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין (רמאים), כדי שלא יקבלו עליהן שכר על שנתנו להם צדקה.

רב נחמן בר יצחק אמר באופן אחר: הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה, כדי לקבל עליהם שכרו. ומעירים: הדבר הזה לאפוקי מאי [להוציא. למעט את מה] הוא בא? לאפוקי [להוציא] ממה שהוזכר במה שדרש רבה בענין אחר. שדרש רבה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ויהיו מכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם" (ירמיה יח, כג)? — אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אותם אנשי ענתות שרדפוהו ברשעתם אפילו בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין (רמאים), כדי שלא יקבלו עליהן שכר על שנתנו להם צדקה.

ר' יהושע בן לוי אמר: כל הרגיל לעשות צדקה — זוכה, הויין [יהיו] לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה. ומפרשים: בעלי חכמה, דכתיב [שנאמר]:

"רודף צדקה וחסד ימצא חיים" (משלי כא, כא), ולענין חכמה כתוב "כי מוצאי מצא חיים" (משלי ח, לה). בעלי עושר, דכתיב [שנאמר שם]: "צדקה" שיוכלו לתת צדקה. בעלי אגדה, דכתיב [שנאמר שם]: "וכבוד", ומנין שהכוונה לבעלי אגדה? כתיב הכא [נאמר כאן] "וכבוד", וכתיב התם [ונאמר שם] "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג, לה).

ויכוח הרמב"ן

הודפס ללא ההערות

מקור באתר דעת:

• חלק א'
• חלק ב'

תוכן המאמר:

היום הראשון

• האם בא המשיח
• לא יסור שבט מיהודה
• המדרש על הערבי שאמר נולד המשיח
• פרשת "הנה ישכיל עבדי" ומדרשים

היום השני

• על האגדות
• מקום המשיח
• המשיח נכבד מהמלאכים
• משיח מתפלל על ישראל
• ראיה מדניאל
• 45 יום שהגואל נכסה

היום השלישי

• רמב"ם ספר שופטים

היום הרביעי

• המשיח אדם?
• המזמור "שב לימיני"
• המדרש "והתהלכתי בתוככם"

סיום

תקציר: ויכוח בעניין הדת בו התווכח הרמב"ן עם המשומד פראי פול לפני המלך בברצלונה.

מילות מפתח: ויכוחי דת; דת; יהדות; נצרות; רמב"ן.

גרסינן בסנהדרין

ת"ר ה' תלמידים היו לו לישו מתאי נקאי נצר ובוני ותודה.
אתיוה למתי אמרי ליה מתי יהרג, דכתיב מתי אבא ואראה פני א-להים.
אמר להו: אין מתי יהרג, דכתיב מתי ימות ואבד שמו.
אתיוה לנקאי אמרי ליה נקאי יהרג, דכתיב ונקי וצדיק אל תהרג,
אמר להו: אין נקאי יהרג, דכתיב במסתרים יהרוג נקי.
אתיוה לנצר אמרי ליה נצר יהרג, דכתיב ונצר משרשיו יפרה.
אמר להו: אין נצר יהרג, דכתיב ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב.
אתיוה לבוני אמרי ליה בוני יהרג, דכתיב בני בכורי ישראל.
אמר להו: אין בוני יהרג, דכתיב הנה אנכי הרג את בנך בכורך.
אתיוה לתודה אמרי ליה תודה יהרג, דכתיב מזמור לתודה.
אמר להו: אין תודה יהרג, דכתיב זובח תודה יכבדנני.

וכתב ר"ש קרובים למלכות היו, והיו צריכין להשיב לכל ראיות הבל שלהן.

ועל הדרך הזה אני כותב בדברים שהשבתי על תעתוע פראי פול, שהקדיח תבשילו ברבים בפני אדוננו המלך וחכמיו ויועציו, ירום הודו ותינשא מלכותו.

היום הראשון

צווה אותי אדוננו המלך להתווכח עם פראי פול בהיכלו בפניו (ובפני יועציו) בברצלונה. ואען ואומר:
אעשה כמצוות אדוני המלך אם תתנו לי רשות לדבר כרצוני. ואני מבקש (בזה) רשות המלך ורשות פראי רמון דפינא פורט (דפינייא פואירטי) וחביריו אשר בכאן.

ענה פראי רמון (די פינייא פואירטי):
ובלבד שלא תדבר ביזיונות.

אמרתי להם:
איני רוצה להיות בדינכם על זה, אבל שאומר כל רצוני בעניין הויכוח כאשר אתם אומרים כל רצונכם, ואני יש לי דעת לדבר בדרך מוסר (בעניין הויכוח כאשר אתם אומרים) אבל ברצון נפשי יהיה.
ונתנו לי רשות כולם לדבר כרצוני.

ובכן עניתי ואמרתי:
ויכוח הגויים והיהודים בדברים רבים ממנהגי התורות (אשר) אין עיקר האמונה תלויה בהם. אבל איני רוצה להתווכח בחצר הנכבד הזה אלא בדברים שכל הדין תלוי בהם.

האם בא המשיח

וענו כולם ואמרו:
יפה אמרת. ובכן הסכמנו לדבר תחילה בעניין המשיח אם כבר בא כפי אמונת הנוצרים או אם הוא עתיד לבוא כאמונת היהודים. ואחרי כן נדבר אם המשיח הוא האלוה ממש או אם הוא איש גמור נולד מאיש ואישה. ואחר כך נדבר אם היהודים מחזיקים בתורה האמיתית או הנוצרים עושים אותה.

ואז פתח פראי פול ואמר שהוא יוכיח מן התלמוד שלנו שכבר בא המשיח אשר הנביאים מעידים עליו.

עניתי ואמרתי:
אבל קודם שנתווכח בזה אני מבקש שיורני ויאמר לי היאך זה באפשר. כי מאז שהמלך בפרבינצה ובמקומות רבים שמעתי שאמר כדבר הזה ליהודים רבים, ואני תמה בו מאוד. ויענני בזה הירצה לומר כי חכמי התלמוד מאמינים בישו שהוא המשיח והאמינו שהוא איש גמור ואלוה באמת כפי מחשבת הנוצרים.
והלא דבר ידוע הוא באמת, כי עניין ישו היה בבית שני וקודם חורבן הבית נולד ונהרג. וחכמי התלמוד היו אחר החורבן, כגון ר' עקיבא וחביריו. ואותם ששנו המשנה רבי ור' נתן, היו ימים רבים אחר החורבן, וכל שכן רב אשי שחבר התלמוד וכתבו, שהיה אחר החורבן כד' מאות שנה. ואם היו החכמים האלה מאמינים במשיחות ישו ושהוא אמת ואמונתו ודתו אמת, ואם היו הם כותבים הדברים האלה אשר פראי פול אומר שיוכיח מהם כך, אם כן היאך עמדו בדת היהודים ומנהגם הראשון, כי הם היו יהודים ועמדו בדת היהודים כל ימיהם ומתו יהודים, הם ובניהם ותלמידיהם השומעים כל דבריהם מפיהם (ולמה לא נשתמדו וחזרו לדת ישו כאשר עשה פראי פול והבין מדבריהם כי אמונת הנוצרים היא האמיתית חלילה, והלך ונשתמד על פי דבריהם. והם ותלמידיהם הלוקחים תורה מפיהם) חיו ומתו יהודים כמונו היום.
והם אשר למדו אותנו דת משה ויהודית, כי כל מעשינו היום על פי התלמוד ועל פי מה שראינו לחכמי התלמוד שהיו נוהגים ועושים מן היום אשר חובר ועד הנה. כי כל התלמוד אינו אלא ללמדנו מנהגי התורה והמצווה, והיאך נהגו בה האבות במקדש מפי הנביאים ומפי משה רבינו ע"ה.
ואם האמינו בישו ודתו היאך לא עשו הם כאשר עשה פראי פול המבין דבריהם יותר מהם עצמם.

ענה פראי פול (ואמר):
אלו דברי אריכות לבטל הויכוח, אבל על כל פנים תשמע מה שאומר.

ואומר אליהם:
אבל זה [לי] ראיה (גמורה) ברורה, שלא יאמר דברים שיהיה בהם ממש. ואשמע אותם מפני שרצון אדוננו המלך בכך.

לא יסור שבט מיהודה

התחיל ואמר:
הנה הכתוב אומר לא יסור שבט מיהודה וגו' עד כי יבוא שילה, שהוא המשיח. הרי שהנביא אומר כי לעולם יהיה ליהודה כוח עד המשיח היוצא ממנו. ואם כן היום שאין לכם לא שבט אחד ולא מחוקק (אחד), כבר בא המשיח שהוא מזרעו, ולו הממשלה.

עניתי ואמרתי:
אין כוונת הנביא לומר שלא תהיה ממלכת יהודה בטלה כלל בשום זמן, אלא אמר שלא תסור ותפסיק לגמרי ממנו. והכוונה שכל זמן שתהיה המלוכה לישראל, ליהודה היא ראויה. ואם תתבטל מלכותם מפני חטא, ליהודה תשוב.
והראיה לדברי שכבר היו ימים רבים קודם ישו שבטלה המלכות מיהודה ולא מישראל, וימים רבים בטלה המלכות גם מישראל וגם מיהודה. שהרי בשבעים שנה שגלו לבבל לא היה ליהודה ולא לישראל מלכות כלל. ובבית שני לא מלך ביהודה רק זרובבל ובניו ימים במספר, ועמדו אחרי כן ש"פ שנה עד החורבן שמלכו הכוהנים מבני חשמונאי ועבדיהם. וכ"ש כשהעם בגלות, שאם אין עם אין מלך.

ענה פראי פול:
באותן הזמנים כולם אע"פ שלא היו (להם) מלכים היה להם ממשלה. שכך פירשו בתלמוד, לא יסור שבט מיהודה, אלו ראשי הגליות שבבבל שרודין את העם בשבט, ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. והיום אין לכם הסמיכה הידועה בתלמוד, ונתבטלה גם הממשלה ההיא, ואין בכם היום ראוי להיקרא רבי. ומה שקורין אותך [היום] מאישטרי הוא טעות, ובשקר אתה נוהג באותו השם.

עניתי כמהתל בו:
אין זה מן הויכוח, אבל אינך אומר אמת. שאין רבי מאישטרי, כי רב הוא מאישטרי, ובלא סמיכה נקראים רב בתלמוד, אבל אני מודה כי איני מאישטרי ולא תלמיד טוב.
אמרתי זה בדרך מוסר.

חזרתי ואמרתי לו:
אני אודיעך שאין הכוונה לרבותינו ז"ל לפרש הפסוק אלא במלכות ממש, אלא שאינך מבין דין והלכה, אלא מעט בהגדות אשר הרגלת עצמך בהן. והעניין הזה שהזכירו החכמים הוא כי משורת הדין אין אדם דן יחידי ויפטר מלשלם אלא אם כן נטל רשות מן הנשיא והוא המלך. ואמרו כי בזמן הגלות כיון שיש מזרע המלוכה מי שיהיה לו קצת ממשלה ממלכי הגויים, כגון ראשי גליות שבבבל ונשיאי ארץ ישראל, יש להם נתינת רשות וסמיכה. וזה נהג בחכמי התלמוד לאחר ישו יותר מד' מאות שנה. כי אין דעת חכמי התלמוד שיהיה [הוא] מזרע (יהודה) שבט ומחוקק אשר ליהודה, אבל הנביא הבטיחו ליהודה שיהיה מלכות ישראל שלו. ועל מלכות גמורה הבטיחו. ואעפ"כ נתבטלה ימים רבים כמו שהזכרתי, כי בזמן גלות בבל לא היה בהם שבט ומחוקק כלל.
ובבית שני כשהיה המלכות לכוהנים ולעבדיהם, לא היה לשבט יהודה שום ממשלה, לא ראש גלות ולא נשיא, כי הנשיאות והראשות למלכי הכוהנים ולשופטיהם ולשוטריהם, ולאשר ישרו בעיניהם.

אז ענה פראי פירי די גינובא:
זה אמת הוא, שאין הכתוב אומר אלא שלא יפסק לגמרי, אבל יכול להיות בו שביתה באגר בלע"ז.

אמרתי למלך:
הנה פראי פירי פסק הדין כדברי.

אמר פראי פירי:
אני לא פסקתי דין, כי שבעים שנה של בבל זמן מועט הוא. ורבים אשר זכרו הבית הראשון, כמו שכתוב בספר עזרא, וזה יקרא בטול, הוא באגר בלע"ז. אבל (עתה) שעמדתם אלף שנה ויותר הסרה גמורה היא.

אמרתי:
עתה אתה מתנחם כי אין הסרה בדבר החוזר, ואין הפרש בדברי הנביא בין רב למעט.
ועוד כי הזמנים שהזכרתי זמנים רבים הם.
ועוד כי יעקב (אבינו) ע"ה לא הבטיח ליהודה שיהיה לו שבט ומחוקק על שבטו בלבד אבל מלכות כל ישראל נתן לו, כדכתיב יהודה אתה יודוך אחיך. וכתיב כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו. והנה נתבטל מלכות כל [שבטי] ישראל (ממנו) משמת שלמה, כדכתיב לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו.
אם כן דבר ברור הוא שלא אמר הנביא אלא שלא תסור לגמרי.
והאמת הוא כי בזמן הגלות אינו נקרא לא הסרה ולא ביטול כלל, לפי שאינו מצד יהודה אלא מצד העם, כי לא הבטיח הנביא את יהודה שלא ילכו ישראל בגלות לעולם בעבור שיהיה הוא מלך עליהם בכל זמן.

המדרש על הערבי שאמר נולד המשיח

חזר פראי פול וטען כי בתלמוד אמרו שכבר בא המשיח, והביא אותה הגדה שבמדרש איכה בההוא גברא דהוא (רדי) וגעת תורתיה.
עבר חד ערבי ואמר ליה, בר יהודאי בר יהודאי, שרי תורתך שרי פדנך שרי קנקנך, דאיתחרב בית המקדש.
שרא תורתיה שרא פדניה שרא קנקניה.
געת זמן תנינית.
אמר ליה, אסור תורתך אסור פדנך אסור קנקנך, דאיתיליד משיחכון.

ואען ואומר:
איני מאמין בהגדה זו [כלל] אבל ראיה היא לדברי.

אז זעק אותו האיש (ואמר):
ראו שהוא מכחיש בספרים שלהם.

אמרתי:
באמת שאיני מאמין שנולד המשיח ביום החורבן, וההגדה הזאת או שאינה אמת או שיש לה פירוש אחר מסתרי החכמים. אבל אקבל אותה כפשטה כאשר אמרת, כי ראיה היא לי. הנה היא אומרת כי ביום החורבן אחרי שנחרב (הבית) בו ביום נולד המשיח. אם כן אין ישו משיח כאשר אמרתם, שהוא קודם החורבן נולד ונהרג, ולידתו קרוב למאתיים שנה קודם החורבן לפי האמת, ולפי חשבוניכם ע"ג שנה. אז נשתתק האיש.

ענה מאישטרי גילים, השופט אשר למלך, (ואמר):
אין עתה הויכוח בישו, אבל השאלה היא אם בא המשיח אם לא. ואתה אמרת שלא בא, והספר הזה שלכם אומר שבא.

אמרתי לו:
אתה בוחר כמנהגכם לענות במרמה בדינין, ועל כל פנים אענה אתכם בכאן, לא אמרו חכמים שבא, אבל [אמרו] שנולד, כי היום שנולד משה רבינו ע"ה לא בא ולא היה גואל, אבל כשבא לפרעה במצוותו של הקב"ה ואמר לו כה אמר ה' שלח עמי וכו', אז בא. וכן המשיח כשיבוא לאפיפיור ויאמר לו במצוות הא-לוהים שלח עמי, אז יהיה בא. ועד היום לא בא, וגם איננו משיח כלל. כי דוד המלך ביום שנולד לא היה [מלך ולא] משיח, אבל כשמשחו שמואל היה משיח. וביום שימשח אליהו למשיח במצוות הא-ל, יקרא משיח. וביום שיבוא אחרי כן לאפיפיור לגאול אותנו אז יקרא [גואל] בא.

פרשת "הנה ישכיל עבדי" ומדרשים

טען אותו האיש:
הנה פרשת הנה ישכיל עבדי מספרת עניין מיתת המשיח ובואו ביד ונתנו אותו עם הרשעים כאשר היה בישו. אתה מאמין שתדבר אותה פרשה במשיח?

אמרתי לו: כפי המשמעות האמיתי אינה מדברת אלא בעם ישראל בכללם, שכך קורין אותם הנביאים תדיר, ישראל עבדי, יעקב עבדי.

אמר פראי פול:
ואני אראה מדברי החכמים שלכם שהיא מדברת במשיח.

אמרתי לו:
ואמת הוא כי רבותינו ז"ל בספרי ההגדות דורשים אותו על משיח, אבל לא אמרו מעולם שיהרג ביד שונאיו. כי לא תמצא לעולם בשום ספר מספרי ישראל לא בתלמוד ולא בהגדות שיהרג משיח בן דוד לעולם, ולא שימסר ביד שונאיו ולא שיקבר בין הרשעים, כי אפילו המשיח שעשיתם לכם לא נקבר.
ואני אפרש (לכם) הפרשה אם תירצו בפירוש טוב ומבואר ואין שם כלל שיהרג כאשר היה במשיחכם.
ולא רצו לשמוע.

חזר אותו האיש ואמר כי בתלמוד מפורש שרבי יהושע בן לוי שאל לאליהו מתי יבוא המשיח, והוא ענה אותו: שאל למשיח עצמו.
(אמר) והיכן הוא.
(אמר) בפתח דרומה בין החולים.
הלך שם ומצאו. ושאל לו כו'.
אם כן כבר בא, והוא ברומה, (והוא ישו המושל ברומה).

עניתי לו:
והלא מפורש מכאן שלא בא, שהרי שאל לאליהו מתי יבוא. וכן שאל אליו בעצמו מתי אתי מר. אם כן לא בא עדיין. אבל נולד כפי פשוטי אלו ההגדות, ואיני מאמין בכך.

אז ענה אדוננו המלך:
שאם נולד ביום חורבן בית המקדש שיש יותר מאלף שנים ולא בא עדיין, איך יבוא, (כי) אין בטבע האדם שיחיה אלף שנים.

אמרתי לו:
כבר היו התנאים שלא אתווכח עמך ולא תענה בויכוח. אבל כבר היו בראשונים אדם ומתושלח קרוב לאלף שנים, ואליהו וחנוך יותר מכאן, כי החיים לא-ל.

אמר:
ואנה הוא היום?

אמרתי:
אין זה מצרכי הויכוח ולא אענה לך. ואולי תמצאנו בשערי טוליטולה, אם תשלח שם איש אחד מהרצים שלך, אמרתי כמהתל (בו).

אז עמדו משם, ונתן המלך זמן לחזור לויכוח ביום השני הבא.

היום השני

ביום ההוא הלך המלך לקלישטרויש אשר בעיר ונתקבצו שם כל אנשי העיר, גויים ויהודים. והיו שם ההגמון וכל הגלחים וחכמי הצעירים והדורשים, וקם אותו האיש לדבר.

אמרתי לאדוננו המלך:
אדוני, שמעני.

ויאמר לי:
ידבר הוא תחילה כי הוא התובע.

אמרתי:
הניחוני לברר דעתי בעניין המשיח, ואז יוכל להשיב על ברור.

על האגדות

קמתי ואומר:
שמעו עמים כולם. פראי פול שאלני אם כבר בא המשיח שדברו בו הנביאים, ואמרתי שלא בא. והביא ספר אגדה שאמר בו כי ביום שחרב בית המקדש בו ביום נולד. ואמרתי אני שאיני מאמין בזה.
(דעו כי) אנחנו יש לנו שלושה מינין של ספרים,
האחד הוא הבב"ליה, וכולנו מאמינים בו אמונה שלמה.
והשני הוא נקרא תלמוד, והוא פירוש למצוות התורה, כי בתורה יש תרי"ג מצוות ואין בה אחת שלא נתפרשה בתלמוד, ואנחנו מאמינים בו בפירוש המצות.
עוד יש לנו ספר שלישי הנקרא מדרש, רוצה לומר שרמ"וניש. כמו שאם יעמוד ההגמון ויעשה שרמון (אחד), ואחד מן השומעים היה טוב בעיניו וכתבו. וזה הספר מי שיאמין בו טוב, ומי שלא יאמין בו לא יזיק.
ויש לנו חכמים שכתבו שהמשיח לא יולד עד קרוב לזמן הקץ שיבוא להוציאנו מן הגלות. על כן איני מאמין בזה הספר במה שאמר שנולד מיום החורבן. ועוד אנו קורין אותו ספר הגדה, רוצה לומר ראסיונאמינטו, רוצה לומר שאינן אלא דברים שאדם מגיד לחבירו. אבל אני מקבל אותה הגדה כפשוטה כמו שאתם חפצים בה, מפני שהיא ראיה מפורשת שאין ישו שלכם משיח כאשר אמרתי לכם, שהוא לא נולד באותו היום. אבל כבר עבר כל עניינו מזמן מרובה.
ואתה אדוננו המלך שאלת והקשית לי יפה מהם, שאין במנהג האדם לחיות אלף שנה. ועכשיו אברר לך תשובה לשאלתך. הנה אדם הראשון חיה אלף שנה פחות ע' שנה. (והנה מפורש בכתוב כי בעוונו מת, ואילו לא חטא חיה) יותר ויותר או לעולם. והגויים והיהודים כולנו מודים שחטאו ועונשו של אדם הראשון יתבטל לימות המשיח. אם כן (אחר שיבוא המשיח יהיה בטל מכולנו, אבל במשיח עצמו בטל הוא לגמרי, אם כן) ראוי הוא המשיח לחיות אלף ואלפים (שנה) או לעולם. וכן המזמור אומר חיים שאל ממך וגו', וזה מבואר.

מקום המשיח

עוד שאלת אדוננו המלך, אנה הוא עומד, מפורש הוא בכתוב, כי אדם הראשון מעמדו היה בגן עדן שבארץ, ובחטאו נאמר וישלחהו ה' א-להים מגן עדן. אם כן זה שהוא פטור מעונשו של אדם עומד שם בגן עדן, וכן אמרו חכמים בספר ההגדות שהזכרתי.

אמר המלך:
והלא אמרתם באותה הגדה כי הוא ברומה.

אמרתי לו:
לא (אמרתי שמעמדו ברומה) אלא שנראה ברומה אי זה יום, כי הגיד אליהו לאותו חכם שימצאנו שם באותו היום, ונראה שם, והיה ראותו שם מפני טעם מוזכר בהגדות, ואיני רוצה להגידו בפני עמים רבים כאלה. והיה העניין שלא רציתי לומר להם מה שאומר בהגדה שהמשיח יעמוד ברומה עד שיחריב אותה, כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה שנתגדל בביתו של פרעה עד שנפרע ממנו והטביע כל עמו בים. וכמו שנאמר בחירם מלך צור, ואוציא אש מתוכך היא אכלתך. וזהו שאמר ישעיה, שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה ספיחיה. ובפרקי היכלות אמר, עד שיאמר אדם לחברו הילך רומי וכל מה שבתוכה בפרוטה ויאמר אינה מתבקשת לי. וכל זה אמרתי למלך בינו לביני.

שאלתי (ואמרתי עוד):
האתם מודים לדברי שחטאו של אדם בטל בזמן המשיח.

ענה אדוננו המלך וגם פראי פול:
כן. אבל לא כאשר אתה סבור, כי העניין הוא שהיו כולם נכנסים בגיהנום בעבור אותו העונש, ובימי המשיח ישו נתבטל שהוציאם משם.

ואען ואומר:
אומרים בארצנו, הרוצה לכזב ירחיק עדיו. והרבה עונשים כתובים באדם וחוה, ארורה האדמה בעבורך, וקוץ ודרדר תצמיח לך, בזיעת אפיך, כי עפר אתה, וכן באישה, בעצב תלדי בנים. והכל קיים גם היום, וכל הנראה ונרגש לא נתכפר בזמן משיחכם. אבל גיהנום שאינו כתוב בו אתם אומרים שנתכפר, בעבור שאין אדם יכול להכחיש אתכם. שלחו מכם אחד ויבוא ויגיד.
ועוד, חלילה לאל, שאין עונש גיהנם לצדיקים בשביל חטא אדם הראשון אביהם, כי נפשי קרובה לנפש אבי כמו לנפש פרעה בשווה, ומפני חטאו של פרעה לא תכנס נפשי בגיהנום. אבל העונשים היו בגוף לפי שגופי מאבי ומאמי, וכאשר נגזר על שניהם והיו בני מות, היו תולדותיהם לעולם בני מות בטבע.

עמד אותו האיש ואמר:
עוד אביא ראיה שכבר עבר זמן המשיח.

אמרתי אני:
אדוני המלך, שמעני [מעט]. אין הדין והאמת והמשפט שלנו עיקרו במשיח, כי אתה שווה לי יותר ממשיח. אתה מלך והוא מלך. אתה מלך גוי, והוא מלך ישראל, כי משיח אינו אלא מלך בשר ודם כמוך. וכשאני עובד את בוראי ברשותך בגלות ובעינוי ושעבוד, חרפת העמים, אשר יחרפונו תמיד, שכרי מרובה, (כי) אני עושה עולה לא-להים מגופי, ובזה אזכה לחיי העולם הבא יותר ויותר. אבל כשיהיה מלך ישראל מתורתי מושל בכל העמים, ועל כורחי יש לי לעמוד בתורת היהודים, אין שכרי מרובה כל כך.
אבל עיקר הדין והמחלוקת שבין היהודים ובין הנוצרים הוא במה שאתם אומרים בעיקר הא-לוהות דבר מר מאוד. ואתה אדוננו המלך נוצרי בן נוצרי [ובן נוצרית] ושמעת כל ימיך גלחים [צעירים ודורשים מדברים מלידת ישו] ומלאו מוחך ומוח עצמותיך מדבר הזה ושב אצלך מתוך אותו הרגילות.
אבל הדבר אשר את מאמינים, והוא עיקר אמונתכם, לא יקבל אותו השכל, והטבע אינו נותן, והנביאים מעולם לא אמרו כן, גם הפלא אינו יכול להתפשט בדבר ההוא, כאשר אבאר בראיות גמורות במקומו ובשעתו, שיהיה בורא השמים והארץ [וכל אשר בם] חוזר [עובר] בבטן יהודית אחת ויגדל בו ז' חודשים ויולד קטן, ואחר כך יגדל ואחר כך יימסר ביד שונאיו וישפטוהו משפט מות וימיתוהו, ואחר כך תאמרו שחיה וחזר למקומו הראשון. לא יסבול דעת יהודי ושום אדם.
ולחינם והבל תדברו דבריכם, כי זה הוא עיקר מחלוקתנו. אבל נדבר גם מן המשיח כאשר הוא רצונכם.

אמר פראי פול:
ותאמין שבא?

אמרתי:
לא. אבל אני מאמין ויודע שלא בא, ולא היה אדם מעולם שאמר ולא שיאמרו עליו שהוא משיח זולתי ישו, ואי אפשר לי (להאמין) במשיחותו.. שהנביא אומר במשיח ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, והוא לא היה לו ממשלה, אבל בחייו היה נרדף מאויביו ומתחבא מפניהם, ולבסוף נפל בידם ולא היה יכול להציל עצמו, איך יושיע כל ישראל, ואף (כי) אחרי מותו לא היה לו ממשלה, כי ממשלת רומה אינה בעבורו. אבל קודם שהאמינו בו הייתה עיר רומא מושלת ברוב העולם, ולאחר שבאו באמונתו הפסידו ממשלות רבות. ועתה עובדי מוחמד יש להם ממשלה יותר מהם.
וכן הנביא אומר שבזמן המשיח לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי וכו'. ואומר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ואומר וכתתו חרבותם וכו' ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
ומימי ישו ועד הנה כל העולם מלא חמס ושוד, והנוצרים שופכים דמים יותר משאר האומות, והם גם כן מגלי עריות, וכמה יהיה קשה לך, אדוני המלך, ולפרשיך [אלה] אם לא ילמדו עוד מלחמה.
ועוד אמר הנביא במשיח והכה ארץ בשבט פיו. ופרשו בספר ההגדה אשר ביד פראי פול:

אומרים למלך המשיח מדינה פלונית מרדה בכך, אומר יבוא הגובאי ויחריב אותה, אמרו לו אפרכיה (פלונית) מרדה בך, אומר יבוא עורב ויכלה אותה.

ולא היה זה בישו. ואתם עבדיו, טוב לכם סוסים מזוינין, ולפעמים כל זה איננו שווה לכם.
ועוד אביא לכם ראיות הרבה מדברי הנביאים.

צעק אותו האיש ואמר:
כן דרכו לעולם לעשות אריכות דברים, ואני יש לי לשאול.

אמר לי המלך:
שתוק, כי הוא השואל, (ושתקתי).

סוף חלק א'

המשיח נכבד מהמלאכים

אמר:
הנה החכמים שלהם אמרו במשיח שהוא נכבד מהמלאכים, ואי אפשר להיות אלא בישו [שלהם] שהוא (המשיח ו)הא-לוה בעצמו.
והביא מה שאמרו בהגדה: ירום ונשא וגבה מאוד, ירום מאברהם, ונשא ממשה, וגבה ממלאכי השרת.

אמרתי לו:
וחכמינו אומרים זה תדיר בכל הצדיקים, גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. ואמר משה רבינו למלאך במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד. ובכלל ישראל אמרו, חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת וכו'.
אבל הכוונה לבעל ההגדה הזאת במשיח לומר, כי אברהם (אבינו ע"ה) גייר גויים והיה דורש לאומות אמונתו של הב"ה, וחלק על נמרוד ולא פחד ממנו.
ומשה עשה יותר ממנו, שעמד בשפלותו כנגד פרעה המלך הגדול והרשע, ולא נשא לו פנים במכות גדולות שהכהו, והוציא ישראל מידו. ומלאכי השרת מזדרזים (מאוד) בעניין הגאולה כמו שאמר, ואין עמי מתחזק בכל אלה כי אם מיכאל שרכם, ואומר ועתה אשוב להלחם עם שר פרס.
והמשיח יעשה יותר מכולם, ויגבה לבו בדרכי ה'. ויבוא ויצווה לאפיפיור ולכל מלכי העמים בשם הא-ל שלח עמי ויעבדוני. ויעשה בהם אותות ומופתים גדולים ורבים ולא יירא מהם כלל, והוא יעמוד בעירם רומא עד שיחריב אותה. ואפרש הפרשה כולה אם תרצה. ולא רצה.

משיח מתפלל על ישראל

עוד הביא הגדה שאומרת על המשיח שהוא מתפלל על ישראל שימחול להם הב"ה (עונותיהם) וקבל עליו ייסורין, אבל אמר לפניו: על מנת כן אני מקבל ייסורין שתחיית המתים תהיה בימי. ולא (על) המתים בדורי בלבד אלא (על) כל המתים שמתו מאדם הראשון ועד הנה. ולא המתים בלבד אלא אפילו אותן שהשליכו בים ונטבעו, או שאכלו אותם הזאבים והחיות. והנה ייסורין שקבל עליו משיח הוא הריגתו של ישו, שקבל עליו מדעת עצמו.

אמרתי:
אוי למי שאינו מתבייש. שכל זה לא עשה ישו. ולא החיה מתים שמאדם עד הנה, ולא עשה דבר מכל זה. ועוד שתפילה זו מורה שהוא אדם ולא א-ל, ואין בידו להחיות.
אבל ייסורין הללו אינם אלא צערו שהוא מצטער על שהוא מתאחר מאוד ורואה עמו בגלות, ואין לאל ידו, ורואה עובדים ללא א-לוהים, והכופרים בו ועושים משיח אחר נכבדים מעמו.

חזר ואמר:
הנה דניאל אמר שבועים שבעה נחתך על עמך ועל עיר קודשך לכלה הפשע ולהתם חטאת ולכפר עוון ולהביא צדק עולמים ולחתום חזון ונביא ולמשוח קודש קודשים. ושבועים שבעים, הם של שנים, והוא ת"כ שנה שעמד בית שני עם ע' שנה של גלות בבל, וקודש קדשים הוא ישו.

אמרתי לו:
והלא ישו קודם הזמן הזה היה יותר משלושים שבועים לחשבוננו, שהוא האמת שהעידו עליו יודעיו ומכיריו בני דורו. ואפילו לחשבון שלכם היה קודם יותר מעשרה שבועים.

ראיה מדניאל

אמר:
כן היה. אבל בכתוב האחד שאמר ותדע ותשכיל מן מוצא דבר להשיב ולבנות ירושלים עם משיח נגיד, הוא משיח הוא נגיד, והוא ישו.

אמרתי:
גם זאת טעות מפורסמת. כי הכתוב מחלק השבועים שבעים אשר הזכיר ומונה מהם עד משיח נגיד שבועים שבעה, ואחרי כן מונה שבועים ששים ושנים לבנין רחוב וחרוץ, ואחרי כן מונה שבוע אחד [וחצי השבוע] שיגביר ברית לרבים, ונשלמו השבועים שבעים. וישו שאתה קורא משיח נגיד לא בא לשבועים שבעה, אבל לאחר ששים שבועים ויותר לחשבונך.
ופרש לי הפרשה כולה לפי שיטתך ואשוב מענה, כי לא תוכל לפרשה בשום עניין בעולם. אבל אינך בוש לדבר במה שלא ידעת. אבל אני אודיעך כי משיח נגיד, זרובבל, ובא לזמן שבועים שבעה, כי כן מבואר בכתוב.

אמר:
ואיך יקרא משיח.

אמרתי:
גם כורש נקרא משיח. ואברהם ויצחק ויעקב אמר בהם אל תגעו במשיחי. ולכך אמר בו נגיד, שלא תינשא מלכותו, אבל הוא נכבד ונשא (בעמו), כמו נדיבי עמים נאספו עם א-לוהי אברהם. והנה אודיע לך כל הפרשה בפרוש מבואר אם תרצה אתה וחבריך אלה ללמוד, או יש לך לב להבין. ואני אומר לפני אדוננו המלך והעמים כולם שאין בפרשה הזאת ולא בכל דברי דניאל קץ לביאת המשיח אלא בסוף הספר. כי כן מבואר בכתוב שאמר כל הנאמר לו בפרשה זו ובפרשיות אחרות היה מתפלל תמיד לדעת הקץ, ובסוף אמרו לו הקץ בפסוק שאמר, ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף ומאתים ותשעים.
ועתה אפרש לעיני העמים פירוש זה הפסוק, אעפ"י שיקשה ליהודי אשר בכאן. הוא אומר כי מעת שהוסר עולת התמיד עד שיתן משומם השקוץ שהסיר אותה, והוא עם רומה המחריב הבית, יהיו שנים אלף ומאתים ותשעים, כי ימים הנזכרים בכאן הם שנים, כמו ימים תהיה גאולתו, וכן מימים ימימה, וכן מימים או עשור. ואח"כ אמר דניאל אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלושים וחמישה. הוסיף חמישה וארבעים שנה.
והעניין כי לזמן הראשון יבא המשיח ויתן השקוץ העובד ללא א-להים, משומם וכלה מן העולם. ואחרי כן יקבץ נידחי ישראל אל מדבר העמים, כמו שנאמר והולכתיה המדברה ודברתי על לבה, ויביא ישראל לאדמתם כעניין שעשה משה רבינו ע"ה הגואל הראשון, ויהיו מ"ה שנים. ואחר כן ינוחו ישראל על אדמתם, וישמחו בה' א-לוהיהם ובדוד מלכם, ואשרי המחכה (ויגיע) לימים הטובים ההם.
והנה יש עתה מזמן החורבן אלף ומאה ותשעים וחמישה שנים. אם כן יחסרו מן המספר שאמר דניאל צ"ה שנים. ואנו מקווים שיבוא הגואל לזמן ההוא, כי הפירוש הזה נכון והגון הוא. וקרוב להאמין בו.

45 יום שהגואל נכסה

ענה פראי פול:
הנה אמרו החכמים בהגדה, אילין יומיא יתיריא מה אינון, אלו ארבעים וחמישה יום שהגואל נגלה ונכסה מהם, מה משה הגואל הראשון נגלה ונכסה מהם, אף הגואל האחרון יתגלה ונכסה מהם. וכיון שהזכירו יום, הם ימים ממש ולא שנים.

אמרתי:
המדרש תפס לשון הכתוב, והזכיר ארבעים וחמישה ימים שהם שנים, כדאמרי רבנן לישנא דקרא נקט.

אמר פראי פול שאין יהודי בעולם שלא יודה כי פירוש יום יום ממש, אלא שהוא משנה דברים כרצונו.
וצעק למלך והביאו יהודי אחר שמצאו ראשון, ושאלוהו: מהו יום בלשונכם. אמר: דיאה.

אמרתי אני:
אדוני המלך, היהודי הזה ראוי להיות שופט מן פראי פול אבל לא ממני, כי יום נאמר בלשון הכתוב על הזמן, כגון ביום הכותי כל בכור. ובקבוץ ימים אמר על השנים. ובכאן אמר הכתוב על השנים. והיה זה לצורך כי בקש לסתום העניין כאשר אמר לו המלאך פעמים, סתום הדברים וחתום הספר עד עת הקץ ישוטטו רבים ותרבה הדעת. אבל אני מדבר בדברי חכמה עם מי שאינו יודע ואינו מבין, וראוי שישפטו לו הכסילים.

ענה פראי ארנאל די שיגורה:
ראו כי גירונימוש פי' ימים בכאן הם ימי העם.

שמחתי בדבריו. אמרתי:
יכולים אתם להכיר מדבריו כי אין הימים בכאן כפשוטן בשאר המקומות, ולכן הוצרך לעשות בהם פירוש. ואני סבור כי ימי העם שאמר הם שנים, כי העם אומר ימים רבים יש מן המעשה, והוא על השנים הרבים.

חזר אותו האיש ואמר:
הנה חכמיהם אמרו שהמשיח נכנס בג"ע, ואומר שם בהגדה: משיח למה, מפני שראה אבותיו עובדי ע"ז ופרש מדרכם ועבד להקב"ה וגנזו לגן עדן.

ולעגתי עליו ואמרתי:
זו ראיה שלי שהוא בן עובדי ע"ז איש גמור. והחזיק לו הקב"ה טובה כשפרש מדרכי אבותיו ולא עבד ע"ז כמותם. הזה יאמר על א-לוה עצמו. ולקחתי הספר שלו וקראתי לפניהם ההגדה מתחילה. והיא אומרת כי י"ד הם שנכנסו בגן עדן בחיים, ומונה בהם סרח בת אשר ובתיה בת פרעה. ואלו היה ישו והוא הא-לוה כדעתכם, אינו עם הנשים בגן עדן, אבל בשמים כיסאו והארץ הדום רגליו, חלילה וחס. אבל שהוא כדברי, שהוא עומד בגן עדן, בביתו של אדם הראשון קודם שחטא, כי זה דעת החכמים בספר הגדה, וזה מבואר.

ואז עמד אדוננו המלך והלכו להם.

היום השלישי

ביום החמישי (?) אחר כך ערך אדוננו המלך מקום הויכוח בהיכלו ואמר שיעשה בצנעה. וישבנו על פתח ההיכל. ופתח פראי פול בדברי הבל לא היה להם עניין ואחר כן (אמר):
אני אביא ראיה מחכם גדול שלהם לא היה להם כמותו היום ד' מאות שנה, ושמו מאישטרי משה די גיפטי, והוא אומר כי המשיח ימות וימלוך בנו (ובן בנו) אחריו. ואינו כאשר אמרת שלא ימות כדרך בני אדם. ושאל שיביאו לו ספר שופטים.

רמב"ם ספר שופטים

אמרתי לפניהם:
אין בספר ההוא כן. אבל אני מודה שיש מחכמינו אומרים כן, כאשר הזכרתי תחילה, שדעת ספרי הגדה כי נולד ביום החורבן ויחיה לעולם. ודעת בעלי הפשט שיולד קרוב לקץ הגאולה, ויחיה שנים רבות במספר, וימות בכבוד וינחיל כתרו לבנו. וכבר אמרתי כי בזה אני מאמין, ואין בין העולם הזה לימות המשיח בעניין זה אלא שעבוד מלכיות בלבד.

והביאו הספר אשר שאל ובקש ולא מצא.
ולקחתי הספר מידו ואמרתי שמעו דברי הספר שהוא מביא. וקראתי להם מתחילת הפרק: המלך המשיח עתיד לעמוד להם לישראל ובונה בית המקדש ומקבץ נידחי ישראל.

אמר פראי ארנל די שיגורה:
הוא מכזב מפיו.

אמרתי:
עד הנה היה חכם גדול שאין כמותו ועתה הוא מכזב?

וגער בו המלך ואמר:
אין ראוי לבזות החכמים.

ואומר למלך:
איננו מכזב, כי אני אוכיח מן התורה ומן הנביאים שכל מה שאמר הוא אמת, כי המשיח עליו לקבץ נידחי ישראל ונפצות יהודה שנים עשר שבטים. ומשיחכם ישו לא קבץ מהם איש, ולא היה בזמן הגלות, והמשיח יש לו לבנות בית המקדש בירושלים, וישו לא עשה בו לא בנין ולא הריסה, והמשיח ימשול בכל העמים, והוא לא משל אפי' על עצמו. וקראתי להם פרשת והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, וגמר הפרשה עד ונתן ה' א-לוהיך את האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. ופרשתי להם כי אויביך, הנוצרים, ושונאיך הישמעאלים, שתי האומות אשר רדפונו. ולא ענה דבר. ועמדו להם.

היום הרביעי

למחר ביום השישי (?) ערכו מערכות בהיכל וישב המלך במושבו כפעם בפעם אל מושב הקיר בכיסאו. ושם היה ההגמון ושרים רבים ג'ילס דיסרגון (?) ופירי ברגה ופרשים רבים וכל מגרשי העיר ומדלת העם.

המשיח אדם?

ואומר למלך:
אין רצוני להתווכח עוד.

אמר המלך: ולמה.

אמרתי:
הנה רוב הקהל בכאן, וכולם מנעוני וחלו פני על זה, כי הם יראים מאוד מהאנשים האלה הדורשים, שמטילין אימה על העולם, וגם כי גדולי הגלחים והנכבדים בהם שלחו לי אמר שלא אעשה כן עוד. וגם פרשים רבים מבני ביתך, אדוני המלך, אמרו לי כי אני עושה רעה לדבר בפניהם כנגד אמונתם. גם פראי פירא די גינובא, חכם הצעירים, אמר לי שאין הדבר טוב. גם מגרשי העיר אמרו לקצת היהודים שלא אעשה כן. ואמנם כי כן היה. אבל בראותם רצון המלך גמגמו כולם ואמרו שאעשה כן. וארכו הדברים בינינו על זה.
וסוף דבר אמרתי שאתווכח. אבל הדין נותן שאשאל אני יום אחד ופראי פול יענה אותי, הואיל ושאל לי ואני עניתי ג' ימים.

אמר המלך:
על כל פנים ענה אתה אותו. והודיתי.

עמד ושאל:
המשיח שדברו בו הנביאים אתה מאמין שיהיה איש גמור ואלו-ה ממש?

אמרתי:
הנה מתחילה התנינו שנדבר תחילה על המשיח אם בא כמו שאתם אומרים, ואחר כך נדבר אם הוא האלו-ה עצמו. והנה לא הוכחת שבא, לפי שסתרתי כל הראיות של הבל שהבאת. ובזה זכיתי בדיני, כי עליך להביא הראיה, וכן קבלתם עליכם. ואם לא תודו שזכיתי בדין זה, אני מקבל עלי להביא ראיות גמורות בדבר אם תשמעוני. ואחר שיתבאר שאין ישו שלכם משיח, אין לכם להתווכח במשיח שעתיד לבוא עלינו אם הוא אדם גמור או מה יהיה.

ואמרו חכמי השופטים אשר שם כי הדין עמי בזה.

אמר לי המלך:
ענה על כל פנים.

אמרתי:
באמת כי המשיח יבוא יהיה איש גמור, בן איש ואישה מזיווג שניהם כמוני, ויהיה מיחס דוד וזרעו כמו שכתוב, ויצא חוטר מגזע ישי וגו', ואומר עד כי יבוא שילה, והוא בנו מלשון שליה, כי נולד כשאר בני אדם בשליה.
ואילו היה רוח א-לוהים כדבריכם, לא יהיה מגזע ישי, ואפי' נתלונן בבטן אישה שהיא מזרעו, ולא היה יורש מלכותו, שאין הבנות וזרען יורשות בתורה במקום שיש זכר, ודוד בנים זכרים היו לו לעולם.

המזמור "שב לימיני"

אמר:
הנה המזמור אומר מזמור לדוד נאום ה' לאדוני שב לימיני וגו'.
ומי הוא זה שיאמר לו דוד המלך אדוני, מלבד הא-לוה, והיאך ישב אדם על ימין הא-ל.

אמר המלך:
יפה הוא שואל, שאילו היה המשיח איש גמור מזרע דוד ממש, לא יאמר לו דוד אדוני. ואלו היה לי בן או נכד מזרעי אפי' ימשול בכל העולם לא אומר לו אדוני. אבל ארצה שיאמר לי הוא אדוני וגם שינשק את ידי.

הפכתי פני לפראי פול ואמרתי:
האתה היהודי החכם שמצאת החידוש הזה ונשתמדת בעבורו, ואתה הוא האומר למלך לאסוף לך חכמי היהודים להתווכח עימהם על החידושים שמצאת. וכי לא שמענו דבר זה עד הנה? הלא אין גלח ותינוק שלא יקשה ליהודים זאת הקושיא. והשאלה הזאת מיושנת מאוד.

אמר המלך:
אבל ענה עליה.

אמרתי:
ועתה שמעוני. הנה דוד המלך הוא היה המשורר שעשה המזמורים ברוח הקודש, ועשה אותם כדי שיזמרו בהם לפני מזבח ה', והוא עצמו לא היה משורר אותם ולא רשאי לעשות כן שאסור לו בדין התורה, אבל היה נותן המזמורים ללוויים שישוררו בהם. וכן כתוב מפורש בדברי הימים. אם כן על כורחו היה עושה המזמור בלשון שהיה ראוי ללווי שיאמר (לאמר). ואלו אמר נאום ה' לי, היה אומר הלוי שקר, אבל ראוי ללוי שיאמר בהיכל: נאום ה' לאדוני, לדוד, שב לימיני. וטעם הישיבה לומר שהב"ה יגן עליו בימיו ויצילהו ויגביר אותו על אויביו. וכן היה, כי הוא עורר חניתו על שמונה מאות חלל בפעם אחת. היש בפרשים האלה אשר לפניך שיעשה כן בגבורתו. וזה הוא ימין הא-ל. וכן כתוב בדוד, וימינך תסעדני. וכן ימין ה' עושה חיל ימין ה' רוממה. וכתוב במשה רבינו ע"ה, מוליך לימין משה זרוע תפארתו. והוא אמר במפלת פרעה, ימינך ה' תרעץ אויב. ועוד כי הכתובים ידברו כן במקומות, ואת יפתח ואת שמואל, נשי למך, וכן הם על כל דברי משה רבינו בתורה. אבל בכאן עכ"פ בהכרח אמר כמו שזכרת.

ודעו כי המזמורים נעשו ברוח הקודש, והם נאמרים על דוד ועל בנו היושב על כיסאו, והוא המשיח, (כי) כאשר העניין היה בדוד במקצת יהיה במשיח בנו בכללו, כי ימינו של הקב"ה יסעדנו לדוד עד שיגבר על אויביו סביביו, ויסיענו למשיח עד שישים כל האומות הדום רגליו, שכולם אויביו, כי שעבדו בעמו וכפרו בביאתו ובמלכותו, ומקצתם עשו משיח אחר. והנה ראוי לשורר במזמור הזה במקדש בימי דוד ובימי המשיח בנו, כי הוא נאמר על כסא דוד ועל ממלכתו.

ענה פראי פולו:
היאך הוא יכול לומר דבר זה, שהחכמים שלהם אומרים שמן המשיח מדבר, שהדברים כפשוטן שיושב לימין האל, והביא הגדה שאומרת לעתיד לבוא הקב"ה מושיב משיח לימינו ואברהם לשמאלו.

אמרתי:
גם זו כדברי, שכבר אמרתי כי הכוונה קצתה על דוד ועיקרה בשלמות על המשיח. ובקשתי הספר ונתנו לי.

ואמרתי:
ראו שהיה גונב הדבר, שההגדה הזאת אומרת לעתיד לבוא הב"ה מושיב משיח לימינו ואברהם לשמאלו, ופניו של אברהם מתכרכמות, ואומר בן בני יושב לימינו של הב"ה ואני לשמאלו, והב"ה מפייסו וגו'.
הנה בכאן מפורש שאין המשיח א-לוה נכבד ממנו, ולא היו פניו מתכרכמות (ולא מוריקות) כלל. וכן אומר בן בני, לא בן בתי. וישו כפי דבריכם לא היה בן בנו של אברהם כלל. והישיבה לימינו במשיח כמו הישיבה לשמאלו באברהם, שניהם אנשים גמורים. וכן מוכרח שאין ישו משיח, לפי שאומר לעתיד לבוא, וחכמים האומרים כן היו אחריו כחמש מאות שנה. אבל פראי פול אוכל ראשו וסופו ואינו בוש.

המדרש "והתהלכתי בתוככם"

חזר והביא ראיה ממדרש שאמרו:
(כתיב) והתהלכתי בתוככם, משלו (משל) למה הדבר דומה, למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדסו והיה אותו אריס מיטמר מלפניו. אמר לו המלך מה לך ליטמר הריני כיוצא בך. כך עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים לעתיד לבא בגן עדן וצדיקים רואין אותו ומזדעזעין מלפניו. והב"ה אומר להם [לצדיקים] מה לכם מזדעדזעין מלפני, הריני כיוצא בכם. יכול לא יהא מוראי עליכם, ת"ל והייתי לכם לא-לוהים ואתם תהיו לי לעם. כיוון שאמר והריני כיוצא בכם א"כ חזר איש כמותם.

אמרתי:
כל מה שמביא, כנגדו הוא מביא [אם היה מבין], כי זה (המעשה) העתיד להיות היה בגן עדן. וישו לא טייל עם הצדיקים בגן עדן בהיותו איש, אבל בורח כל ימיו מפני (אויביו ו)רודפיו.

אבל המדרש הזה הוא משל. כמו שמתחיל: (משלו) משל למה הדבר דומה. ועניינו כי הצדיקים בעולם הזה אינם יכולים להשיג אמיתת הנבואה, ואינם יכולים לראות בזיו הנקרא גלוריא"ה, כמו שאר במראה אליו אתוודע. ואפילו משה רבינו בתחילת נבואתו מזדעזע, שנאמר ויסתר משה פניו כי ירא וגו'.
אבל לעתיד (לבוא) תהיה נפשם נקיה מכל חטא ומכל כיעור, ויהיה להם רשות להסתכל באספקלריא המאירה, כמו משה רבינו ע"ה שאמר בו, ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו וגו'. ואמרו הריני כיוצא בכם, על דרך משל, שלא יהיו מזדעזעין ויראים, כמו שאינם יראים זה מזה.
והוא לשון שאמר הכתוב, כאשר ידבר איש אל רעהו, כי לא חזר הא-לוהים איש בהיותו מדבר עם משה. ולשון חכמים הוא, כמו שאמרו בילמדנו, אם תעשה מצוותי הרי אתה כיוצא בי. וכן לשון הכתוב והייתם כא-לוהים יודעי. וכן הן האדם היה כאחד ממנו. וכן והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד ובית דוד כא-לוהים. ולא שיהיו שווין בדמיון.

חזר אותו האיש וטען כי אמרו בבראשית רבה, ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים, זהו רוחו של משיח. א"כ אינו איש אלא רוח א-לוהים.

אמרתי:
אוי למי שאינו יודע כלום וסבור שהוא חכם ובקי. הנה שם אמרו עוד, ורוח א-לוהים מרחפת, זה רוחו של אדם הראשון. האמור אמרו שיהיה א-לוה. ומי שאינו יודע מה למעלה ומה למטה בספרים, הופך דברי א-לוהים חיים.
אבל הדורש שדרש זהו רוחו של משיח, פתר קריא במלכיות, ואמר לשון הכתוב בכאן ירמוז בעתידות.
ואמר והארץ הייתה תוהו, זו בבל, שנאמר ראיתי את הארץ והנה תוהו.
ובוהו, זה מדי, שנאמר ויבהילו להביא את המן.
וחושך, זו יוון, שהחשיכו עיניהן של ישראל בגזירות.
על פני תהום, זו מלכות הרשעה.
ורוח א-להים, זה רוחו של משיח.
באיזה זכות, מרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה למים.

הנה המדרש מעביר ד' מלכיות ומלכות הרביעית שהוא רומא, ואחרי כן מביא רוח א-לוהים שהוא המשיח, אדם גמור מלא חכמה מלא רוח א-לוהים, כמו בצלאל שנאמר בו ואמלא אותו רוח א-לוהים וגו', ויהושע נאמר בו ויהושע בן נון מלא רוח חכמה. וזה מבואר שעל המשיח העתיד לבוא אחר מלכות רביעית אמרו כן.
ולא יכולתי להגיד לו עניין המדרש, כי הוא רמיזות, ידרשו אותם מסמך הלשון, לא שיהיה עיקר הכתוב בזה (וכיוצא בזה) ברוב מקומות של בראשית רבה, כמו שאמרו ויצא יעקב. אמרתי זה להראות לכולם שאינו יודע לקרות בספר שהביא, כי טעה בקריאת הלשון.

ועמד המלך ועמדו כולם.

סיום

זה עניין הויכוחים כולם. לא שיניתי בהם דבר לדעתי. אחרי כן בו ביום עמדתי לפני אדוננו המלך ואמר יישאר הויכוח, כי לא ראיתי אדם שאין הדין עמו שטען אותו יפה כאשר עשיתי. ושמעתי בחצר כי רצון המלך והדורשים לבוא בבית הכנסת ביום השבת. ונתעכבתי בעיר ח' ימים. ובבואם שמה לשבת הבאה עניתי לאדוננו המלך כהוגן כראוי, כי דרש מאוד לאמר: כי הוא ישו המשיח.

ועמדתי על רגלי ואמרתי:
דברי אדוננו המלך בעיני נגידים ומעולים ונכבדים, שיוצאים מפי נגיד ונעלה ומכובד אין כמוהו בעולם, אבל לא אשבח אותם שהם אמת. כי יש לי ראיות ברורות ודברים מאירים כשמש שאין האמת כדבריו. אבל אינו ראוי לחלוק עמו.
אבל דבר אחד אומר שאני תמה מאוד עליו, כי הדברים שהוא אומר באוזנינו להאמין בישו שהוא משיח, ישו עצמו הוא המביא הדבר לאבותינו, והוא אשר נשתדל לומר אותו להם, ובפניו הכחשוהו הכחשה גמורה וחזקה, והוא היודע והיכול לאמר דברים יותר מן המלך כפי סברתכם שהוא א-לוה. ואם אליו לא שמעו לו אבותינו הרואים אותו ויודעים בו, איך נאמין אנחנו ונשמע בקול המלך שאין לו ידיעה בדבר אלא (מפי) שמועה רחוקה ששמע מבני אדם שלא ידעו בו ולא היו מארצו כאבותינו היודעים ועדים [שראו כמותם].

אחרי כן קם פראי רמון דיפנייא פורטי ודרש בעניין השילוש ואמר שהוא חכמה וחפץ ויכולת. ואמר בבית הכנסת: וגם המאישטרי הודה בזה בגירונא לדברי פראי פול.

עמדתי על רגלי ואמרתי:
האזינו ושמעו קולי, יהודים וגויים.
שאלני פראי פול גירונא: אם אני מאמין בשילוש.
אמרתי לו מהו השלוש, שיהיו שלושה גופים גסים כבני אדם הא-לוהות.
אמר: לא.
– ושיהיו שלושה (דברים) דקים כגון נשמות או שלושה מלאכים.
אמר: לא.
– או שיהיה דבר אחד נמזג משלושה, כגון הגופים הנמזגים מד' יסודות.
אמר: לא.
– אם כן מהו השלוש.
אמר: החכמה והחפץ והיכולת.
ואמרתי שאני מודה שהא-לוה חכם ולא טיפש, וחפץ בלא הרגשה, ויכול ולא חלש. אבל לשון שילוש טעות גמורה, שאין החכמה בבורא מקרה, אבל הוא וחכמתו אחד והוא וחפצו אחד והוא ויכולתו אחד. אם כן החכמה והחפץ והיכולת הכל אחד. וגם אם היה מקרים בו, אין הדבר שהוא א-לוהות שלושה אבל הוא אחד נושא מקרים שלושה.
ואדוננו המלך אמר בכאן משל שלמדוהו הטועים. אמר: כי ביין ג' דברים, גוון וטעם וריח, והוא דבר אחד.
וזה טעות גמורה כי האודם והטעם והריח ביין דברים חלוקים ימצא זה בלא זה, כי יש אודם ולבן וגוונים אחרים, כן בטעם ובריח. ועוד כי האודם אינו היין ולא הטעם ולא הריח, אבל עצם היין הוא הדבר הממלא את הכלי. והנה הוא גוף נושא שלושה מקרים חלוקים שאין בו שום אחדות.
ואם נמנה כן בטעות, על כורחנו נאמר רבוע, (כי) הדבר שהוא א-לוה וחכמתו וחפצו ויכולתו ימנו, והנה הם ארבעה.
ועוד יש לכם לומר חמוש, כי הוא חי, והחיות בו כמו החכמה. ויהיה גדרו: חי חכם חפץ יכול ועצם הא-לוהות חמישה. כל זה טעות מבואר.

אז עמד פראי פול ואמר כי הוא מאמין בייחוד גמורה, ועם כל זה יש בו שלוש, והוא דבר עמוק מאוד שאין המלאכים ושרי מעלה מבינים אותו.

עמדתי ואמרתי:
דבר ברור הוא שאין אדם מאמין מה שאינו יודע, אם כן המלאכים אינם מאמינים בשלוש. ושתקוהו חבריו.

ועמד אדוננו המלך וירדו מן התיבה והלכו להם.
ולמחר עמדתי לפני אדוננו המלך ואמר לי: שוב לעירך לחיים לשלום. ונתן לי שלוש מאות דינרים, ונפטרתי ממנו באהבה רבה. הא-ל יזכני לחיי העולם הבא אמן.