רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כח'

[כח] הבטחת הש"י ליעקב אבינו ע"ה הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך,[1] לא היתה הבטחת שעה רק הבטחה לעולמי עד לכל אשר בשם יעקב וישראל יכונה, שהם נקראו על שם ישראל סבא לא דרך כינוי השם לבד רק הם באמת כעצם מעצמו ובשר מבשרו, כי שורש נפש יעקב אבינו ע"ה כולל כל הנפשות מישראל מכל הדורות. ורק בנפשות הגרים נאמר שבשם ישראל יכנו לשון כינוי ולא שם העצם. אבל בבני ישראל הוא שם העצם ממש דיעקב אבינו ע"ה לא מת ואמרו ז"ל (תענית ה, ב) מקיש הוא לזרעו כו',[2] פירוש דזהו חיותו על ידי זרעו וזהו התירוץ על וכי בכדי חנטו חנטייא כו' (שם) דלכאורה לא משני כלום, רק הכוונה דמה שלא מת היינו על ידי חיות זרעו שהוא ממש שורש חיותו המתפשט בהם, והרי על ידי זה הוא עצמו לא מת ושורש נפשו חי וקיים בעולם הזה בגוף בכללות הנפשות דישראל שבאותו דור, שכללותם אינו אלא נפש יעקב אבינו ע"ה לבד המתחלקת לשישים רבוא ניצוצות דאין דור פחות משישים רבוא (זח"ג רעג, א), והם מכלל קומת יעקב אבינו ע"ה יש ראשי ישראל ועיני ישראל ושאר איברים.

וצורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד (מ"ר במדבר ר"פ ד') היינו כפי צורתו בכל דור כך הוא חקוקה, כידוע דנשמתין אתגזרון מכרסיא, כי הש"י רצה לפרסם כבודו ופרסום כבוד אינו אלא כשיש העלם. וזהו בברואי מטה ולכך ברא הש"י בני אדם בגופות מלאים מכל מיני תאות וחמדות שבהיפך מרצון הש"י וכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב, א), וההיקש בהיפך שכל שיצרו גדול כאשר הוא עושה רצון שמים הוא הגדול, כי כאשר מי שהוא משוקע בתכלית תוקף עניני עולם הזה ותאותיו המשכיחים לגמרי מהש"י, והוא מתחזק ונזכר להכיר את בוראו הרי זה קילוס עצום יותר. וזה תכלית כל הבריאה כל פעל ה' למענהו לקילוסו (שוח"ט ריש מז' י"ט). ונפשות בני ישראל הם משוקעים ביותר מנפשות אומות העולם, כמו שאמרו בסוכה (שם) דיצר רע הניח כל אומות העולם ונטפל בישראל, וכאומרם ז"ל (מכילתא ריש פרשת בא) אומות העולם קרובי תשובה מה שאין כן ישראל, וכיוצא מה שאמרו (יבמות סג, א) אין פורעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, וידוע דפורענות הוא עצמו החטא כטעם (ב"ב טז, א) הוא יצר רע כו'[3] שמתהפך בגווניו, ושורש השיקוע מתגבר בישראל, כי העכו"ם שעיקרם רק בעולם הזה דבאמת הם קוצים כסוחים אין שייך התגברות דכל התגברות הוא נגד ההיפך וכפי תוקף ההיפך כך הוא תוקף ההתגברות, וזה כל מעלת ישראל שגם בכל תוקף התגברות שיקועם וגם פושעי ישראל מלאים חרטה והרהורים שהם לשם שמים באמת לאמיתו כפי שורש נפשם, ועל ידי פתח קטן זה כחודה של מחט הם מתעלים לגמרי. ולפיכך הם קרויים כסא כבודו והוא עולם שלמעלה ממלאכים, כי הכבוד שמים נשען דוקא על אלו שמהם עולה הכבוד.

וזהו צורת יעקב אבינו ע"ה שנקרא מדת אמת, ועולם הזה נקרא עלמא דשיקרא מה שאין כן עולם הבא עלמא דקשוט. וזהו שבת אות ביני ובין בני ישראל דשבת רומז ליום שכולו שבת ועולם הבא, והכרת נקודת אמת בעולם הזה אינו אלא בנפשות מישראל לבד ונקרא הקב"ה השומר אמת לעולם וכן שומר ישראל על שם הבטחתו ושמרתיך וגו' היינו נקודת האמת הנקרא ישראל זה ישמור לעולם שלא יארע בה קלקול כטעם (סנהדרין מד, א) אע"פ שחטא ישראל. וזהו בכל אשר תלך מלת בכל יש לדרוש כדרך שאמרו בהרואה (סג, א) על בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה דגם כשחוטא הקב"ה שומרו שלא יוכל לחטוא כל כך עד שיאבד שם ישראל ח"ו ונקודת האמת ממנו להיות נשקע בעולם הזה לגמרי זה אי אפשר כלל. וידע אדם שאפילו הגדיל עבירות עד אין קץ מכל מקום לא ניתק מנקודת האמת ושורש ישראל אף זיז כל שהוא. ולפיכך אין לך דבר שעומד בפני התשובה. וזה שאמר תיכף אחר הבטחת ושמרתיך וגו' והשיבותיך אל וגו' הוא רזא דתשובה שיזכה על ידי זה לתשובה באמת כי סוף הכל אין ישראל נגאלים אלא בתשובה והם ינצחו בבקשתם השיבנו אליך וגו'[4] שיהיה גם האתערותא לתשובה מהש"י (מ"ר סוף איכה). וכן לכל נפש ישראל בפרט, הקב"ה עוזרו לזכות לשלימותו, ולהשיג לטעום מברכותיו של יעקב אבינו ע"ה ושמרתיך וגו' והשיבותיך וגו', והם הרהורי תשובה שנופלים בלב מעצמם. ופעמים הש"י מזמין איזה סבות המעוררים לתשובה וכיוצא באופן שסוף כל סוף דידן נצח להיות הש"י מצידו הפותח גם כן הפתח כחודו של מחט בלב לתשובה גמורה באמת ובלב שלם.

והם שבע ברכות שם בכתוב66 נגד שבע מדות. נתינת הארץ הוא ברכת אברהם אבינו ע"ה והיינו דיהיה ארץ נקרא ארץ ישראל, פירוש שהגוף קדוש ובידו, וזהו התחלת הכניסה דשם יהודי להיות ארבע אמות שלו מקום משכן להש"י. ואח"כ והיה זרעך, ההתפשטות והוא ממדת הגבורה כנודע ממזמור אשרי כל ירא ה' וגו'[5] והללויה אשרי איש ירא את ה' וגו'. וברכת ופרצת הוא נחלת יעקב אבינו ע"ה נחלה בלי מצרים שיפרוץ המיצר והגבול, וזהו על ידי הקדושות וההבדלה מעולם הזה שהוא עולם הגבול, ונדבק במה שלמעלה מהגבול. ונברכו וגו' הוא ניצוח העכו"ם, דמלאך רע יענה אמן בעל כורחו, זהו נגד הנצח (כמ"ש ברכות נח, א). ואנכי אהיה עמך הוא נגד ההוד, דשם היחוד קוב"ה ושכינתיה כנודע, איהו בנצח ואיהי בהוד, וכמו שנאמר נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תהילים עז, כא), ובדרגא דאהרן יבוא אל הקודש לפני ולפנים, דהיינו אנכי עמך ממש. ושמרתיך וגו' הוא נגד היסוד בה דנקרא הילוך, כמו שדרשו רז"ל ביומא (עד, סע"ב) על פסוק מהלך נפש, ובברכות (יא, א) על פסוק ובלכתך בדרך,[6] ושם צריך שימור כנודע דברי רז"ל (מ"ר ר"פ תזריע) אפילו חסיד שבחסידים כו',[7] ואמרו זה על ישי,  ונראה מזה דזהו עטיו של נחש שאמרו ז"ל (שבת נה, ב) בישי דלא היה בו חטא וזה נקרא עוון מלא, על כרחך דלזה כיוונו דהוא עטיו של נחש, שאינו ביד האדם לינצל כלל, ועל זה נאמר ושמרתיך בכל וגו' דמכל מקום בכל ענין לא תוכל לינתק כלל ממני, ובכלל זה גם כן שלא יתערבו ח"ו זרע קודש ב"ה וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פרק יח) דהקב"ה שומר העשרה יוחסין שלא יתערבו כו'. ואח"כ והשיבותיך וגו' הוא תכלית השלימות ומדת סוף המעשה הנעוץ בתחלת המחשבה, והוא דרגא דדוד שהקים עולה של תשובה, דהגם שהלך למקום שהלך ונשקע במקום שנשקע יכול לשוב לשרשו ולמקומו בקדושה במדריגה העליונה כנודע לצופי המרכבה דכל אור נראה כמראה הבזק למקום שהולכים משם שבים, הוא כטעם משם יקחך, דייקא משם ומתכלית השפלות הוא מתקרב לגמרי להש"י, וכנודע דברי רז"ל (ברכות לד, ב) על פסוק לרחוק ולקרוב[8] דלקרוב היינו בעל תשובה, ועל כל פנים נקרא בכתוב קרוב דיש לו קורבא יותר כשמגיע למשם יקחך ונעשה משם ההתחלה, אז ממילא הוא קודם במדריגה לצדיק גמור.

[1] בראשית כח, יג-טו: "והנה ה' נצב עליו ויאמר: אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה, ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך. והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך".

[2] תענית ה, ב: "אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. – אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? – אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל'): ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים".

[3] בבא בתרא טז, א: "אמר ריש לקיש: הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות".

[4]איכה רבה ה, כא: "השיבנו ה' אליך ונשובה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, שלך הוא, השיבנו. אמר להם: שלכם הוא, שנאמר (זכריה ב'): שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה'. אמרה לפניו: רבש"ע, שלך הוא, שנאמר (תהלים פ"ה): שובנו אלהי ישענו. לכך נאמר: השיבנו ה' אליך ונשובה".

[5] תהלים קכח, ג-ד: "אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך, בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך. הנה כי כן יברך גבר ירא ה'". תהלים קיב, א-ב: "הללו יה אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יברך".

[6] יומא עד, ב: "אמר ריש לקיש: טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, שנאמר טוב מראה עינים מהלך נפש". ברכות יא, א: "ובלכתך בדרך – פרט לחתן, מכאן אמרו: הכונס את הבתולה – פטור, ואת האלמנה – חייב".

[7] ויקרא רבה יד, ה: "אשה כי תזריע הה"ד (תהלים נא): הן בעוון חוללתי. רבי אחא אמר: אפי' אם יהיה חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד אחד מעון. אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני והלא לא נתכוון אלא להנאתו, תדע שהוא כן שמאחר שעשו צרכיהן זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן". שבת נה, ב: "ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד".

[8] ברכות לד, ב: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים – עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: (ישעיהו נז) שלום שלום לרחוק ולקרוב. לרחוק ברישא והדר לקרוב. ורבי יוחנן אמר לך: מאי רחוק – שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב – שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו השתא".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כז'

[כז] ענין עליית העולמות בשבת עד שבעשיה אין שם אלא שבע תחתונות לבד ולא השלוש ראשונות כנודע מטעם האריז"ל, הוא בפשוט כי ענין איסור מלאכה בשבת כי בו שבת וגו' היינו דהאדם צריך לדעת בכל פעולותיו ומעשיו שלא הוא הפועל רק הכל בכח עליון וכל פעולותיו מהש"י כענין גם כל מעשינו פעלת לנו. ובלאו הכי אין לו שום כח לפעול כלום רק על ידי כח הפועל דהש"י הנמשך בו מכח עשרה מאמרות דמעשה בראשית שהם נצבים חיים וקיימים לעולם כחות הפעולה כל דבר ביומו כפי פעולת הדברים בימי בראשית. וכך כל פעולה השייכת לאותו יום מצלחת ביותר, עיין שלהי שבת (קנו, א) במזל יום גורם. ובאמת ה' יתן אומר המבשרות צבא רב (תהלים סח, יב) וכל ניצוץ מתפשט לכמה גוונין עד שכל מיני פעולות נמשכים מכח אותה פעולה אבל מכל מקום הכל מכח הפועל דהש"י ואפילו בעבירות נאמר בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה (ברכות סג, א) ואחר התשובה גמורה דזדונות כזכיות אף הוא מפעולת הש"י רק הוא כענין דבר שאינו מתכוין או מלאכה שאינה צריכה לגופה. וזדונות כשגגות היינו כמתעסק בעלמא. ובשבת דאין כח פעולה דהש"י באותו יום כלל שבו שבת כו' העושה בו מלאכה הרי זה דומה חס וחלילה לקוצץ בנטיעות דאמרו בתיקונים (סוף תיקון סט סוף דבור המתחיל קם רבי שמעון ואמר ותוסף ללדת וגו') דהיינו מאן דנטל מלכות בלא תשע ספירות פירוש כח פעולת אדם בלא הכרה שהש"י הוא הפועל שזה אי אפשר בשבת ועל כן אז חושב דהוא הפועל בכחו ועוצם ידו וזה כפירה. ולכן אמרו (עירובין סט, ב) מומר לחלל שבתות מומר לכל התורה כולה.

ומכל מקום ודאי אם לא היה כח מהש"י לא היה אפשר לנברא לפעול כלום ואנו רואים עכו"ם ורשעי ישראל פועלים בשבת. רק דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה דהיינו מה שהוא ברצון העושה וברצון אין הש"י פועל כלום. אבל פעולות שנגד רצונו יתברך הם נמשכים דרך אחוריים והם דוגמת דבר שאין מתכוין ומלאכה שאינה צריכה לגופה כמו מוציא כלאחר ידו שמותר מן התורה דהיינו מצד הש"י שכח פעולת נבראים בשבת הוא פעולותיו על דרך זה. ואסור מדרבנן, דחכמים הם הוסיפו בירורים לומר דפעולת הש"י בשבת היינו מתעסק בעלמא והיינו כמו שכתבתי. אבל לעולם הבא עין לא ראתה וגו' ועולם הבא הוא יום שכולו שבת והעסק של הש"י בו עם הנבראים אינו בהשגת בריותיו רק מצד התפיסה עולם הזה בחכמה של עולם הזה נראה דאין שייכות לשום פעולת והשתדלות שם גם במלאכה שאינה צריכה לגופו ודבר שאין מתכוין מאחר דאז יהיה ה' אחד ושמו אחד ביחוד גמור אם כן מה מקום לפעולה ומעשה. אבל מכל מקום הש"י אומר רק מלאכת מחשבת אסור דזולת זה יש שייכות פעולה וזה אינו מושג לשכל חכמים כלל דעין לא ראתה וגו' (ישעיה סד, ג) היינו שאי אפשר להשיג אפשרות זה כלל ולכך הם החמירו בדבר שאין מתכוין ומלאכה שאין צריכה לגופו. ומכל מקום פטור ממיתה, דגוף ונפש היינו יחוד קוב"ה ושכינתיה כידוע, ואיסור תורה הוא מצד הש"י ואיסורין דרבנן הוא מצד כנסת ישראל ושכינת עוזו שהופיעה בלב חכמי ישראל, והוא מצד הגוף ואי אפשר לדון בו על הנפש. ובעולם הבא שלא יהיה שייכות לגוף ואז כמו שאני נכתב אני נקרא (פסחים נ, א) דשם האדנות הרומז לשכינה לא ישתמש אז ומשם זה הוא כח הפעולה ועבודת עבד שהוא בגוף דבעשיה ואז יום שכולו שבת.

ומכל מקום יהיה שייכות לכל התורה וגם כל דברי חכמים יהיו קיימים דעולם עשיה היא מסדר הבריאה לא יתבטל רק יהיה עליית עולמות והיינו שבע תחתונות בלא שלוש ראשונות פירוש כחות הפעולה והמעשה בלא שלוש ראשונות שהם כחות המחשבה והרצון דהיינו מלאכת מחשבת אסרה תורה כנזכר. ולכן נאמר ששת ימים תעשה וגו' וביום וגו' אמר תיעשה התי"ו צרויה דנדרש בכל מקום בכהאי גונא שמעצמה נעשית היינו דעל ידי קדושת השבת ששומר עצמו מלעשות זה מעיד על עצמו דכל פעולותיו מהש"י ושהם נעשים מעצמם שלא בכחו ועוצם ידו כלל כטעם וזה יכתוב ידו לה'[1] שהוא כלשון רז"ל (ב"ק פה, א) ידו כתובה למלכות והיינו דכח ידו ופעולתו בידו של הש"י. וזה טעם שאומר בפרשת זכור גם כן ששת ימים תעבוד וגו' דעל ידי שמירת שבת דוקא הוא שהותרה מלאכת ששה ימים מאחר שיודע שאין הוא העושה והפועל כלל.

[1] ישעיהו מד, ה: "זה יאמר לה' אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתב ידו לה', ובשם ישראל יכנה". ומה שהביא בהמשך "ידו כתובה למלכות" הכונה שהמלכות החליטה לקצץ ידו של מישהו.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כו'

[כו] בתורה המדריגות הם כפי המעלות שכל המעולה בחכמתו יותר מחבירו הוא הגדול. מה שאין כן בתפלה אדרבא המדריגות הם כפי החסרון וכמו שאמרו בזוהר (ח"א כג, ב) תפלה לעני דמעטפא כל צלותין, וכמשל רבי יוחנן בן זכאי דעבד ושר (ברכות לד, ב).[1] כי כל מי שהוא יותר חסר ונצרך ביותר הוא יכול לפעול בתפלתו יותר כי תפלתו יותר מעומקא דלבא. ועיקר התפלה הוא מצד החסרון ומבקש השלמת הש"י ואצל הש"י אין שום חילוק בין גדול לקטן וכמו שאמר אסא בדברי הימים (ב' יד, י) אין עמך לעזור בין רב לאין כח ובודאי אין רצה לומר כפשטיה בכח בשר רק רב במעלת התורה והקדושה אלוהית ואיזהו גבור הכובש כו' (את יצרו, אבות ד, א) ואורייתא מסטרא דגבורה נפקא (זח"ג פ, סע"ב) כי זה עיקר חכמת התורה כאשר מתנהג על פי החכמה דזהו שם תורה שמורה דרך איך להתנהג. אבל מי שלא עצר כח להתנהג על פי חכמת התורה הרי הוא חסר מעלת התורה. וכפי גודל החסרון אם הוא מכיר חסרונו ומבקש מהש"י שיעזרנו על זה הרי הוא דבוק על ידי זה בהש"י כטעם אני את דכא (סוטה ה, א) דבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו פירוש כידוע בסוד רצוא ושוב כמראה הבזק הנראה לצופי המרכבה שבמקום שהם הולכים שם הם שבים, היינו במקום כלות האור שם הוא חוזר ונעשה הסוף התחלה, וחוזר חלילה, להיות סוף כל דרגין מתדבק בתחילת ועומק ראשית, ונקרא ראש כל דרגין כי ראשית הכל הוא הש"י והדביקות הגמור בו הוא עומק ראשית דהשתלשלות הנבראים, והולך סדר השתלשלות עד תכלית המטה שהוא השיקוע בכל מיני חסרון המרחיקים מדביקות הגמור. רק מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל אשר חלק ה' עמו אי אפשר שישכח לגמרי אפילו תינוק שנשבה לבין העכו"ם מיד שנתוודע לו בשכלו מענין אלהי השמים הוא מתחיל לנהות ולצעוק מעומקא דלבא כפי גודל השתקעותו. ותפלה הוא לשון דביקות דזהו שורש מלת תפל בלשון הקודש היינו דעל ידי זה דבוק לגמרי וממילא על ידי זה מאן דאיהו זעיר איהו רב (זח"א קכב, ב). ודוד הוא הקטן (שמואל א' יז, יד) המדריגה האחרונה כידוע והוא נעים זמירות ישראל תכלית כח הפה בתפלה כטעם ואני תפלה, הוא מלך ישראל שנאמר בו תשים עליך שהוא למעלה מהכל.

והקדוש ב"ה במקום גדולתו נקרא מרום וקדוש שהוא מרומם מכל חסרונות עולם הזה ונבדל מהם שאין לו שום התחברות לזה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע אמר הקב"ה שהוא טהור וקדוש כו' (נדה לא, סע"א) כי הוא מדמה כי גם ישראל כשח"ו משוקעים בעונג עולם הזה שהם היפך הקדושה הם נפרדים מהש"י וזה היה עצתו בשיטים אבל באמת הש"י שוכן אתם בתוך טומאותם (כמ"ש יומא נו, סע"ב) כי כנסת ישראל הוא דרגא דתפלה כנודע דזה כל שורש ישראל שאף על פי שחטא כמו שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א) וזוכר בהש"י, ופושעי ישראל מלאים חרטה וצעקה בלב תדיר בתפלה [ולא עוד אלא גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי (ברכות סג, א בעין יעקב)] וישראל אדרבא לא זכו לשום מעלה אלא על ידי חסרון הקודם, ומעשה שיטים היה הכנה לכניסת הארץ, דהיינו לזכות לארץ הקדושה והפרדה לגמרי מארץ העמים הוא על ידי הצעקה וחרטה שהיה להם בשיטים על חבורם לבנות העמים. דבכל ענין מעלה יש מדריגות באותו דבר עד הדביקות בעומק ראשית והיו צריכים אז לדבק בעומק ראשית השייך לזה להיות נפרדים מגוים לגמרי בארץ מיוחדת. ואי אפשר לזכות לזה מצד המעלה דמצד המעלה שיעלה מעלה מעלה עד עומק ראשית האמיתי שוב אין שייכות לארץ בעולם הזה כלל. רק מצד החסרון ששבו תחתונים למעלה על ידי הדביקות דתפלה עזרם הש"י לזה ליפרד מגוים לגמרי. וענין זה הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה דהיינו כנסת ישראל שהקב"ה שוכן בקרבם. וזה ענותנותו דאל זה אביט אל עני וגו' רק שחרד על דברי.[2] וקוב"ה הוא גדולתו שהוא קדוש ומרומם.

ודבר זה אי אפשר לגוים להבין כלל איך דגם שהללו עובדי עבודה זרה והללו כו'⁵⁹ ומשוקעים בכל מיני חסרונות עולם הזה ועם כל זה דבוקים בהש"י וכשרוצים להסתכל ולהתבונן בדבר זה נסמא עיניהם וכח ראייתם, מפני תוקף הבהירות, שלמעלה מגדר כח השגתם, שהוא מעוור. כי ישראל אין להם ראיה למעלה מהשגתם שהרי בכל מה שהשגתם פחותה וחסירה יותר הם דבוקים ומתעלים יותר מה שאין כן נביאי העכו"ם הם כפי מעלתם בפרישות מעניני עולם הזה וכאשר רוצה לידבק בעולם הזה אז הוא משוקע באמת בעולם הזה כי תפלה הוא רזא דכנסת ישראל לבד, וכל מה שחסרים הם חסרים באמת ואי אפשר להם להשיג זה כלל. וזה ענין דמשה רבינו ע"ה ביקש שלא תשרה שכינה על העכו"ם (ברכות ז, א) ושלמה המלך ע"ה ביקש גם על תפלת הגוי שיענו וגם לעתיד במשיח בן דוד נאמר אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו'. דמשה רבינו ע"ה דרגא דחכמה וכל האומר דבר חכמה גם באומות העולם נקרא חכם (מגילה טז, א) דיש חכמה באומות העולם תאמין (מ"ר איכה ב, יג) דיש גם בהם גוון מחכמה רק דלב אין דהקב"ה נקרא צור לבבם דישראל (שהש"ר ה, ב). אבל מצד החכמה היה אפשר לטעות, ומי שראה בלעם בימיו ודאי הגם שאמרו ז"ל (סנהדרין קה, סע"א) דבא על אתונו וכיוצא מכל מקום למראה עיני בני אדם היה אפשר לחשוב שהוא אדם גדול והיה לו כח לדבר דברי אמת שנכתבו בתורה ולכך הוצרך לבקש שלא תשרה שכינה כו' דבאמת אמרו (מ"ר איכה שם) יש תורה באומות העולם אל תאמין דהיא מורשה קהלת יעקב לבד. וכדרך שאמרו ז"ל במדרש (תנחומא תשא לד) עתידים אומות העולם לומר אנו ישראל כו' מסטורין שלי כו'.[3] וזה ענין השראת שכינה היינו שלא ישיגו מחכמת תורה שבעל פה. ובלעם השיג דברים שנאמר בתורה שבכתב כי תורה שבעל פה הוא רזא דכנסת ישראל הנובע רק מלבבות בני ישראל דתורה עקרו לשון הוראת דרך להשיג יחוד הש"י ולידבק בו. והם אדרבא כל חכמתם הוא מאבידם והגם דמשיגים האמת כענין בלעם וכן חכמיו דהמן עם כל זה הוא אי אפשר לו ליפרד משרשו. אבל מלכות בן דוד שהם דרגא דתפלה שם אין שייכות לבן נכר כלל דעיקר תפלה בלב וזה אינו אצלם כי בזה הם נפרדים באמת לכן ביקש אדרבא, דהגם דאי אפשר שיהיה להם שייכות באמת, דזהו על ידי הדביקות בעומק הלב בהש"י, וזהו שורש ישראל, והיינו שיתהפכו לישראל ושוב אינם קרוים בני נכר ועמים כלל, דענין בן נכר היינו שעומק לבו אין דבוק בהש"י, רק מכל מקום ביקש שיכירו על כל פנים קדושת בית המקדש וישראל וזהו שפה ברורה מן השפה ולחוץ הגם דאין בפנימיות הלב, מכל מקום על ידי זה יכירו מעלת ישראל שהם באמת כן, ואי אפשר להם לומר על ידי זה אנו ישראל כלל.

ואז והאבדתי חכמים מאדום דהוכיחו מזה רז"ל (מ"ר איכה שם) דבעולם הזה יש. דבעולם הזה נראה זה לשני דברים נפרדים ובאמת מוחא ולבא הם תרין ריעין דלא מתפרשין וכן תורה ותפלה כולה חד ובמקום תורה תפלה (ברכות ח, א. מגילה כט, א) רק למראית עין נראה כדברים נפרדים והפכים ממש דתורה היינו שלימות והשלם אינו חסר. אבל באמת אצל הש"י אפשר להיות שני הפכים בנושא אחד ובמקום גדולתו ענותנותו וכן ישראל כל הגדול יצרו גדול (סוכה נב, א) והוא חסר ביותר וכפי גודל חכמתו כך הוא מכיר ביותר חסרונו. ולעתיד יבורר זה לעין, ונאמר עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה (ירמיהו לג, יג) משמע אחד מה שאין כן בעולם הזה נאמר אשר פוקד על פי משה ואהרן, כמו שאמרו בזוהר ריש במדבר (קיז, ב) דיש חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא דכמו דשישים רבוא אותיות בתורה, וכל נפש מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה, והוא מצד החכמה שבמוח הדבוק בהש"י כך יש לכל נפש מישראל חלק פרטי במשכן ובית המקדש מצד הרצון שבלב הדבוק בהש"י. וחבור המוחין דישראל הם אותיות התורה וחבור עבודה שבלב דישראל הוא מלאכת המשכן. והמנין נקרא שאו את ראש שיש לכל אחד התנשאות מיוחד דכל חלק בתורה או במשכן הוא נצרך שאם יחסר יפסל ונמצא כל אחד מנושא בענין מיוחד. והיה המנין על פי משה דרגא דחכמה ואהרן דרגא דעבודה והם לכאורה שני הפכים ואיך אפשר שימנו יחד כסדר אחד וכל אחד מנה כסדר תפיסתו במעלת ומדריגת הנפשות ונמצא עליונים של זה למטה אצל זה. דמשה רבינו ע"ה שושבינא דמלכא היינו דקוב"ה ומקום גדולתו שהוא כפי המעלה והקדושה והוא עלה למרום, מה שאין כן אהרן שושבינא דמטרוניתא לייפות כל מיני חסרונות ולהיות שכינה בתחתונים בבית קודשי קודשים שהוא נגד הלב דבני ישראל כנודע והמעלה לערכו הוא כפי גודל החסרון וכן המשכן הוא לתיקון העגל ודאי כל מי שהיה מרגיש חסרונו וחטאו יותר, השתדל בתיקונו יותר, ונמצא חיילין דמשכנא למראה עין ממש היפך בהיפך הסדר מחיילין דאורייתא. אבל באמת כולא חד רק שאצל כל אחד היה בליטה בדבר מיוחד וכסדר אחד פוקד על פי שניהם דכל הגדול כו' (סוכה נב, א) רק מכל מקום היה נראה לעין ענינים נפרדים ונחלקו למונים נפרדים. מה שאין כן לעתיד יהיה מונה אחד דבעולם הזה לא כשאני נכתב אני נקרא כו' (פסחים נ, א) דשם הויה היינו מקום גדולתו זה הוא בכתב היינו מפורש לעין שהוא שליח המוח אבל לא לפה שהוא שליח הלב כי עקוב הלב מכל ומלא חסרונות וההרגשה מצד החסרון כעבד לפני המלך והקריאה בשם האדנות. מה שאין כן לעתיד שיבורר זה לעין דמקום גדולתו וענותנותו חד, שישוב הסוף כל דרגין להיות באמת ראש כל דרגין כטעם נקיבה תסובב גבר, אז יהיה נקרא ונכתב בשם הויה דיהיה באמת זביחת היצר והסתלקות כל מיני חסרון מלב לגמרי.

[1] ברכות לד, ב: "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו – לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך".

[2] ישעיהו סו, ב: "ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה', ואל זה אביט, אל עני ונכה רוח וחרד על דברי".

[3] תנחומא פרשת כי תשא לד: "א"ר יהודה בר שלום כשאמר הקב"ה למשה כתב לך בקש משה שתהא המשנה בכתב, ולפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יונית והם אומרים אנו ישראל ועד עכשיו המאזנים מעויין אמר להם הקב"ה לעכו"ם: אתם אומרים שאתם בני? איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני. ואיזו היא? זו המשנה שנתנה על פה, והכל ממך לדרוש, א"ר יהודה בר שלום אמר לו הקב"ה למשה: מה את מבקש שתהא המשנה בכתב ומה בין ישראל לעכו"ם? שנאמר: אכתב לו רובי תורתי ואם כן כמו זר נחשבו, אלא תן להם מקרא בכתב ומשנה על פה".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כה'

[כה] האדם אינו עומד תמיד בסדר ומצב אחד, ויש לו תדיר עליות וירידות כנודע לכל השם דרכיו. והוא מה שיסד הש"י בבריאה ענין מיעוט הירח, דידוע שמש וירח הם רומזים לקוב"ה ושכינתיה, דירח רומז לכנסת ישראל שמקבלין אורן מן החמה שמש ומגן ה', ויש בה מילוי וחסרון בכל חודש והם שנים עשר חדש בשנה נגד שנים עשר שבטים כידוע מרז"ל (מד"ת ויחי טו), היינו דבכל שבט יש מעלה וחסרון מיוחד שאין בשבט אחר ולפיכך הם שנים עשר מיני מילוים ושנים עשר מיני חסרונות ואלו החסרונות הוא מה שמתולדה כענין בראתי יצר רע שהש"י ברא החסרון ומילויו. וזה ענין הביאו עלי כפרה על שמיעטתי הירח (שבועות ט, א) כי שורש החסרון שבכל שבט הוא בתולדה מהש"י שברא האדם בעל חסרון שצריך השלמה וזהו שורש ישראל שמונין ללבנה שהם בעל חסרון ומקוים השלמתן מהש"י. אבל אומות העולם מונין לחמה שאין להם שום חסרון לפי שאין להם שום השלמה נדמה להם שאין חסרים כלום עד שאומרים אעלה על במתי עב אדמה וגו' (לעליון, ישעיה יד, יד) לדמות לחמה וזה כל חשק אומות העולם שיהיה להם כל מאויים שלא יצטרכו לדבר אפילו להש"י אבל חשק בני ישראל הוא שיצטרכו להש"י והוא יהיה המשלימם ואין חפצים כלל שלימות בלא הש"י וזה ענין ירח שכל אורה מהחמה ויש בה חסרון ומילוי בהשגת אורה על הארץ כי כשסמוכה לחמה פניה המאירים למעלה ואין נרגש על הארץ אף על פי שבאמת יש לה אור. וכן חסרון שבשורש ישראל היינו בנגלה בהיותם בגוף נראה כחסרון אבל באמת אין חסרון כלל. וכן יש פעמים לקות ללבנה והוא בשביל ארץ המפסקת בינה לחמה והוא הגוף המעכיר ומאפיל מאור הש"י ואינו אלא זמן מועט וחוזר ומאיר.

וכפרה על שורש ענין מיעוט הירח הוא בשעיר דראש חדש וזה נקרא עלי כפרה כדרך שאמרו ז"ל (שוח"ט תהלים מז' א' ושהש"ר ב, א) על פסוק כי באש ה' נשפט[1] שיאמר הקב"ה תבוא כל אומה ואלהיה פירוש דגם הבלי העכו"ם הגם דהוא הבל מכל מקום מאחר שהם עובדים לזה על כרחך זהו שרשם ואלו היה דבר הבל ממש לא היו מצוות נגד זה כמו קרבן פסח במצרים שאמרו בזוהר (ח"ב מא, ב) דזה היה ביעור לעבודה זרה שלהם טלה עיין שם ודבר שאינו כלל לא היה עסק לדבר מזה כל שכן שיצוה הש"י בענין זה מצוה המתנגדת. אבל ודאי שורש מצרים אז בעת שהיו ישראל משועבדים להם ובני ישראל נמשלו לצאן והם שיעבדו בהם ודאי היו גם הם מושרשים בזה שיוכלו לשעבדם ולכך אז היו עובדים לצאן כידוע ענין עבודה זרה של הקדמונים שהיו מחשיבים כל דבר שרואים שמצליח הרבה ושכל עיקר הצלחתם ופרנסתם ממנו וכיוצא. והיה אז עיקר הצלחתם בצאן שאמרו ז"ל (חולין פד, ב) דנקרא עשתרות שמעשירות ובודאי היה אז שם עושר מרובה שהרי הובטחו לצאת ברכוש גדול. והיה אז התעוררות גדול להשתדל להתעשר ולפיכך עסקו בצאן שהם מעשירות בעליהן, אבל הן עצמן אינם כך, רק שזה יש להם שנמשכים אחר הרועה, לכך נמשלו ישראל להם. ולפי שהעכו"ם רוצים שגם אלוה שלהם יהיה ברשותם כנזכר ובפרט במשתדלים עושר ורכוש דאוהב כסף לא ישבע (קהלת ה, ט), וחפץ שגם המשפיע יהיה שלו. ולפיכך עבדו לצאן שנמשכים אחר הרועה לומר שגם אלוה שלהם המעשירם הוא נמשך אחריהם ונכנע להם, והיה במצרים גם כן שורש זה, וכמו שהיה בסוף שהעשירו בעליהם היינו ישראל וינצלו את מצרים, ונמשכו אחר הרועה בקריעת ים סוף הלכו אחר ישראל לתוך הים ונטבעו, שאצלם היה שורש כוחם הוא המורידם לשאול תחתית דשורש כח ההמשכה אחר הרועה שלהם שזהו שורש כחם והוא ענין כח הצאן כנזכר הם עשו כח זה לאלוה כי העכו"ם עובדים לכח אחד מהכחות, כל אומה לכח שלה ולא לאלהי עולם בעל הכחות כולם, רק לכח נפרד השייך להם וכחם להיות נמשך אחר רועה, דהיינו אלוה המנהיג, הם עשו כח זה אלוה ונמצא נמשכו אחר עצמם ולבבם. וזה ענין עבודה זרה דטלה שהוא נמשך אחר האדם דהיינו שנמשכו אחר רועה הנמשך אחריהם וזה הורידם לים כמו שאמרו ז"ל (שמו"ר סוף פרשה כג) על פסוק סוס ורוכבו דהסוס משך רוכבו.

וזה ענין קרבן פסח דהש"י צוה הקריב צאן דבשביל כחם זה משלו על ישראל שנמשלו לצאן. אבל באמת ישראל הם מקריבין כח זה להש"י ולהיות נמשכים אחריו כצאן. ואמרו בזוהר (ח"ב מא, ב) דחזו גרמי רמאן בשוקא כו' והי ביטול עבודה זרה[2] פירוש העצם הוא עיקר חוזק הבעל חיים ואין שייך בו מלוי וחסרון מצד המרעה ואין בו טעם כלל. אבל הבשר יש בו טעם לחיך ובמרעה טוב הוא נשמן ובכחוש נרזה ואין בו חוזק. וכן כח מצרים לימשך אחר רועה המעשירם עד שלא יצטרכו לרועה והוא במשל עצמות הצאן דודאי בזה יש חוזק יותר למראית העין בשלוה כל כך שאין חסרון כלום ודומה לחמה אבל באמת אין בו טעם כלל ורמאן בשוקא וכלבים גוררם שאינו ראוי לאדם כלל ולא בזה בחר ה' לצורת האדם. וזהו ביטול עבודה זרה דהיינו כח זה דמצרים נתברר דאינו כלום רק כח ישראל להיות נמשך אחר הרועה תמיד ושלא יחסר דבר זה לעולם שה' רועי כי אין חפיצים כלל בענין אחר רק שיקבלו תדיר מידו של הקב"ה ויהיו צריכין לימשך אחריו אם טוב ואם ח"ו במלוי ובחסרון לעולם רוצים לימשך אחר הש"י. דבר זה הוא הראוי לצורת אדם ולהיות חלק ה' עמו כי אין להם כח מיוחד מאחר שלעולם מצפים לידו של הש"י בכל כחותם. וכל אומה יש לה כח מיוחד וזהו תרד כל אומה ואלהיה הכח שלה ילך לאבדון ולא יהיה ממנו השארה לעתיד בשחיטת היצר הרע כי כל כחות האומות הם כחות מכוחות היצר הרע שבלב, וישראל יש להם כח זה שאין להם כח כלום רק מה שהש"י משפיע להם, וכח זה הוא מהש"י כי הם חבל נחלתו.

והיינו דידוע דבריאת עולם הוא בהתעוררות מדת המלכות דאין מלך בלא עם, ומדה זו צריכה לזולת להשלימה דאין נקרא בשם מלך אלא על ידי העם. ומדה זו היא שורש כנסת ישראל כנודע והיינו דמזה הוא גם כן נפשות ישראל שהם העם וצריכין להשלמה לרועה שלהם שהוא המלך דהיינו הקב"ה ומלכות של המלך הוא בעם שלו דהיינו כנסת ישראל. ומצד שורש זה דצריכין השלמה נובע התחלת החסרון שמזה באים בהתפשטות כל מיני חסרונות עד שיש טענה למראית העין גם נגד ישראל. רק שבאמת כל החטאים דבני ישראל סדורים ובאים מששת ימי בראשית היינו דכך הסדר בבריאת ישראל להיות חסרון ומילוי שמצד שהם בני חסרון מקווים השלמה מהש"י. ועל ידי זה הוא מדת המלכות כאשר יש עם שצריכין למלך. וזהו כי באש ה' וגו' כביכול הקב"ה כו' (כמ"ש שוח"ט תהלים שם)⁵⁹ פירוש דמדת מלכותו הוא הגורמת החסרון והיא כח החסרון דישראל והמשפט לאלהים הוא. וזהו כפרה עלי דראש חדש, לתקן החסרון בלב שיש לכל נפש מישראל כפי מה שהוא, על ידי בירור דבר זה שהש"י פעל כל זה ומאחר שהוא הפועל אם כן הכל לטובה דאין דבר רע יוצא מלמעלה וממילא יש מילוי החסרון על ידי הכרה זו שמכיר שהחסרון הוא מהש"י. וזה ענין קדושת ראש חדש שנאמר והיה מידי חודש וגו'[3] דשבת הוא ההשלמה בא שבת בא מנוחה (כמ"ש במדרש הובא ברש"י בראשית פסוק ויכל ומגילה ט, א) ואין חסר כלום. וראש חדש הוא החסרון ומכיר דשניהם מהש"י ויבוא כל בשר וגו'. ולכך קדושת ראש חדש לנשים ביחוד כמו שאמרו בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה) היינו דהכרה דחסרון שצריך למלוי זהו סטרא דנוקבא כידוע.

[1] שוחר טוב א, כ: "אמר ר' אליעזר המודעי: לעתיד לבא באין כל שרי אומות העולם ומקטרגין על ישראל לפני הקב"ה, ואומרים לפניו: רבונו של עולם מה נשתנו ישראל משאר אומות? אלו עובדי ע"ז, ואלו עובדי ע"ז, אלו שופכי דמים, ואלו שופכי דמים, אלו מגלי עריות, ואלו מגלי עריות, הללו יורדין לגיהנם, והללו אין יורדין. אמר להם הקב"ה: אם כן תרד כל אומה ואומה ואלהיה עמה לגיהנם ותבדוק את עצמה, וגם ישראל ילכו ויבדקו את עצמם. משיבים ישראל ואומרים לפני הקב"ה: אתה הוא סיכויינו, ואתה הוא סברנו, אין לנו מובטח אלא אתה, אם רצונך עבור אתה בראשינו. ואומר להם הקב"ה: אל תיראו שכולכם לובשי שני, זה ברית מילה, שנאמר לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי לא, כא), ואף על פי כן אני אלך עמכם, שנאמר: כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד (מיכה ד, ה). ר' ראובן בשם ר' חנינא אמר: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כי באש ה' נשפט (ישעיה סו, טז), שופט אין כתיב כאן, אלא נשפט. והוא שדוד אמר: גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי (תהלים כג, ד)".

[2]  זהר ח"ב מא, ב, תרגום הסלם: "מה כתוב ועצם לא תשברו בו? להראות בו בזיון, ובכל אלהי מצרים. כי העצמות היו מושלכים בשוק, ובאו כלבים והיו גוררים אותם ממקום למקום. וזה היה קשה להם מכל, כי העצמות הם תקון הגוף, ודומים כעין צד האחר, דהיינו לאלהים אחרים שלהם, וישראל השליכו אותם בשוק בדרך בזיון. ועל כן כתוב ועצם לא תשברו בו, אתם לא תשברו, אבל כלבים היו באים ושוברים אותם. עוד יש לפרש. המצרים שהיו באים אח"כ, ורואים אלו העצמות שהכלבים סוחבים אותם ממקום למקום, שוברים אותם. היו המצרים טומנים אותם בארץ, כדי  שהכלבים לא ימצאו אותם וזהו בטול עכו"ם הגדול ביותר, מצדם. ובזה נתעלה הקב"ה בכבודו, ונכנעים כל כחות האחרים, דע"ז, כי אז נכנעו ביותר כשהבטול ע"ז נמצא מצד עצמם, דהיינו שהטמינו עצמות אלהיהם בעפר. וע"כ לא בטלו ישראל אותם, שכתוב: ועצם לא תשברו בו".

[3] ישעיהו סו, כג: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחות לפני, אמר ה'".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כד'

[כד] הסדר שיסד הש"י בבריאה ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז, ב). כך הוא בכל ימות עולם אין לך שום אור מתגלה אלא מתוך החושך הקדום לו. דרך משל מתן תורה קדם לו יציאת מצרים, ועד ששקעו כו', ובנין בית המקדש על ידי שביית הארון לפלשתים שהוא ההיפך לגמרי והגורם לזה חטא בני עלי הוא ממש חטא דנדב ואביהוא שגרמו קדושה למשכן כמו שאמרו ז"ל (זבחים קטו, ב) על פסוק ונקדש בכבודי. ועיקר בנין המשכן גרם חטא העגל שביקשו ישראל אלהים אשר ילכו וגו' מורגש לעין, ועל ידי זה פעלו קדושת משכן ואהל מועד שהוא מקום מורגש לעין הולך לפניהם, ששם השגת אלהות והיה כל מבקש ה' וגו'. ואהרן הכהן נבחר על ידי זה לכהונה גדולה, כי משה אמר לו הבאת עליו חטאה גדולה ומתוך צעקה זו שהיתה בלבו על כך והיה צועק לה' לתקן זה ומבקש להביא על ישראל זכיות גדולות וכמו שאמרו (אבות א, יב) מדתו של אהרן כו' ומקרבן לתורה[1] על ידי זה זכה לכהונה גדולה דהיינו שהוא המכפר של כל ישראל. וכן כל דבר מתוך חושך יוצא אור שהוא ממש היפך אותו החושך בין בדורות בין בפרטי נפשות. וגוף ענין המשכן ומזבח וסדר עבודה הוא הורדת השכינה בתחתונים וסדר התיקונים וכפרות של חטאים וקינוח לכל מיני לכלוכים ויפוי וקישוטי הכלה והוא נמשך על ידי שכינתו יתברך בתחתונים דמאחר שיש גילוי שכינתו יתברך בקרב לבות בני ישראל ממילא מתנקה כל לכלוך ונדחה הרע והחשך דעמיה שריא נהורא וזהו המשכן רצה לומר מקום שכינה. אבל מקדש רצה לומר מקום קדושה הוא ממש היפך משכן, דקדושה רצה לומר הבדלה והפרשה שהוא דבר נבדל, אבל שכינה הוא השוכן ומתחבר ואין נבדל וכמו שנאמר השוכן אתם בתוך טומאותם (וכמ"ש יומא נו, סע"ב), מה שאין כן קדושה הוא הבדלה מטומאה. ומצינו משכן דאיקרי מקדש ומקדש אקרי משכן (כמ"ש ריש עירובין) דכולא חד ושניהם אמת ביחד, שהקב"ה שוכן בתוך בני ישראל וגם נבדל מהם כענין שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (ריש פ' ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, השמחה הוא איש ברעו וכדומה מתוך האהבה וההתחברות, והיראה הוא מצד הדרך ארץ מאדם שגדול ונבדל ממנו. ואצל הש"י הם שניהם יחד והא בלא הא לא סגי דיראה לבד מביא שטות כענין הלא יראתך כסלתך וגו' ושמחה לבד מביא קלות ראש ועל זה אמרו (שבת לא, סע"א) מוטב שלא העלית.[2] דבתורה נאמר משמחי לב ועל ידה הוא ההתחברות להש"י, מה שאין כן בתפלה נקרא ונקדשתי בתוך בני ישראל דלכן מצות תפלה בצבור, שהוא הכרת הקדושה ושהש"י נבדל, הוא על ידי רבוי המתאחד, וכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט, א) שהם קומה שלימה, דבני אדם אין דעתן שוה וכל עשר דיעות שונות כאשר הם עשר נפשות מישראל שכינתא שריא, ממילא דקדמה ואתיא (ברכות ו, א) בלי שום השתדלות, והוא מצד קדושת המקדש, דיחיד העוסק בתורה שכינה עמו, היינו כפי השגתו ודעתו לבד, זהו קדושת המשכן ואוהל מועד שהיה עיקרו לדברי תורה והבליטה בקדושה זו הוא שם משכן דאני ה' שוכן וגו' וזו אינה קבועה וכדרך שאמרו (נדרים פא, א) דאין תלמידי חכמים מצוים להיות בניהם תלמידי חכמים שאינו קביעות במקום מיוחד לבד שהוא קדושה מצד התחברות להש"י ודביקות, וידוע דהתחברות אינו בקביעות והתעוררות אהבה ודביקות הוא רק לפרקים. מה שאין כן בתמידות הוא היראה. ובית המקדש נקרא בית תפלתי וכן דרגא דדוד המלך ע"ה כטעם ואני תפלה וכן כהן בעבודה דהיינו תפלה זה נכרת ברית עולם והוא קדושה קבועה. ומלך דומה לצבור כמו שאמרו בראש השנה (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג מלך וציבור נידונין בכל יום כו' משפט עבדו ומשפט עמו וגו' יום ביומו.) דהוא המאסף העם, והכרתו קדושת הש"י מצד דיעות שונות של כל אדם זהו הכרת קדושה דמקדש מצד שהוא נבדל ולא בהתחברות, כפי דעתו והשגתו לבד.

וזה ענין ונקדש בכבודי דמשכן אקרי מקדש שיש בו גם קדושה זו של מדת הכבוד ודרך ארץ שיהיה יראה זה נעשה על ידי מיתת נדב ואביהוא שהביא יראה גדולה כי תחילת בליטת קדושה זו דשכינתו יתברך בקרבי בני ישראל וגם בטומאותם הוליד שמחה ותוקף אהבה וחשק והתקרבות להש"י. וזה ענין (ויק"ר יב, א) שתויי יין נכנסו פירוש בשמחה יתירה כי יין ישמח וגו' ולא שתפו היראה עמה וכמו שאמרו ז"ל (מ"ר בהעלותך טו, כד) גם כן דכבר נגזר עליהם מקודם על ויחזו אלהים ויאכלו וגו' דהוא גם כן מיעוט דרך ארץ ויראה והוא על ידי התוקף שנתעורר במתן תורה דה' עוז לעמו יתן ונתעורר עוד יותר בקדושת המשכן. אלא דאז התחיל להופיע גם כן אור המקדש (זבחים קטו, ב) ונקדש בכבודי במכובדי דכל המכבד כו' (אדר"נ ר"פ כז) ומאחר שהם גרמו התגלות אור זה דמידת הכבוד ודרך ארץ ויראה וכמו שנאמר ואת מקדשי תיראו דזה שייך לשם מקדש על כן הם קרויים מכובדי שהם מכובדים אצל הש"י ולכן הש"י נתכבד על ידם. וכן בית עלי אמרו ז"ל (שבת נה, ב) חטאם העיקר בבזיון קדשים דאשר ישכבון וגו' היינו ששיהו קיניהם דהוא גם כן מצד בזיון קדשים זה הוליד קדושת המקדש שהוא התגלות כבוד שמים בתוקף כי חטאם נקרא בלשון הכתוב חטאת הנערים וגו' וחטאת היינו שוגג ונערים משמע דהוא מעשה נערות לבד. והיינו כי בנערות יש לאדם תוקף אהבה ושמחה כל אחד לפי דרכו ועניניו והעובד ה' בנערות עבודתו בשמחה יתירה וכמו שאמרו (שהש"ר א, י) דשיר השירים אמר שלמה בילדותו. (ועיין זח"ב לט, א)[3] וכן בכלל העולם אברהם אבינו ע"ה הוא ההתחלה היה בתוקף אהבה ואח"כ נולד יצחק ובא היראה. ובשביל תוקף אהבתם ודביקותם זה מוליד מיעוט יראה ודרך ארץ עד שנראה כבזיון קדשים ח"ו. וקבלו ענשם דוגמת נדב ואביהוא ונגרם שביית ארון שהוא דוגמת חורבן בית המקדש. וזה טעם שאמר לאביתר ענתות לך על שדך כי ידוע במדרש איכה (פתיחה א) ואם לאו ענתות הא ירמיה ענתות כו'[4] דענתות רומז לחורבן היינו דלך יש שייכות לחורבן ענין מקדש ובזיון קדשים ח"ו. ואמרו ז"ל (ר"ה יח, א) דמתכפר עון בית עלי בתורה דרק בזבח ומנחה אין מתכפר דתורה הוא דרגא דידהו שהם ביזו ענין יראה ובחרו בתקיפות ועוז דתורה. ולפי שהיה כענין חברותא כלפי שמיא על זה נאמר אם יכופר וגו' דקרבנות דוגמת תפלה צריך יראה להיות העיקר מה שאין כן בתורה שמחה העיקר רק יראתו קודמת לחכמתו. ובכהנים נאמר ואתנם לו מורא וגו' דזהו עיקר לכהן גדול לכך נדחו נדב ואביהוא ובית עלי מכהונה גדולה. אבל מכל מקום על ידי זה אדרבא נקדש בכבודי נגרם אור זה דיראה והוא כטעם (ברכות ח, א) לא הוי מצלי אלא ביני עמודי דהוו גרסי דעיקר תוקף התפלה כאשר הוא באה מתוך דברי תורה הקודם לה.

[1] אבות א, יב: "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

[2] שבת לא, א: "אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ישעיהו לג) והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו' – אמונת – זה סדר זרעים, עתיך – זה סדר מועד, חסן – זה סדר נשים, ישועות – זה סדר נזיקין, חכמת – זה סדר קדשים, ודעת – זה סדר טהרות. ואפילו הכי (ישעיהו לג) יראת ה' היא אוצרו. אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו – אין, אי לא – לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה".

[3] אחר שאמר הזוהר ששבעה שמות נקראו לשלמה ממשיך ואומר (תרגום הסולם שם): "ולמדנו שמותיו על שם החכמה נקראו, ומשום זה עשה שלושה ספרים, שיר השירים, קהלת, משלי. וכולם הם להשלים החכמה. שיר השירים הוא כנגד חסד, קהלת כנגד דין, משלי כנגד רחמים".

[4] ישעיהו י, ל: "צהלי קולך בת גלים, הקשיבי לישה עניה ענתות". ודרשו פסוק זה באיכה רבה פתיחה א: "הקשיבי למצותי, הקשיבי לדברי תורה, הקשיבי לדברי נבואה, הקשיבי לצדקות ומעשים טובים וכו', ענתות, ואם לאו ענתות, הא ענתותא אתי ומתנבא עליך דכתיב (ירמיהו א') דברי בן חלקיהו וגו', כיון שבא הפורענות קונן עליהם איכה".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כג'

[כג] ענין שושן פורים כמו שנאמר עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו (משלי כה, כח). וכן בפשוט אמרו (כתובות קי, ב) ישיבת כרכים קשה, שהמקום דחוק וצריך לעצור עצמו שלא להתפשט בהרחבה. ולעתיד נאמר פרזות תשב ירושלים כי יהיה ביטול היצר ולא יצטרכו עצירת רוח ויוכלו להתפשט ככל אוות נפשם. כי רק מצד היצר הוא הצורך לצמצם ולעצור עצמו והני דכרכים מיגניא טפי ומכסיא (מגילה ה, ב, מוגנים ומכוסים) מעמלק, שאין לו כל כך טענה נגדם. כי עיקר התעוררות עמלק הוא על ידי טענה שיש על ישראל כמו שדרשו רז"ל (מכילתא ויבא עמלק א) ברפידים מיד ויבוא עמלק שהוא מרגיש ומתעורר לבוא כי משם הוא יניקת שורש עשו כמו שאמרו ז"ל (מגילה ו, א) על פסוק אמלאה החרבה וכשזה קם זה נופל (רש"י תולדות כה, כג), ועל ידי איזה נפילה ח"ו בנפשות דישראל הוא מתגדל, ותיכף אחר ההנאה מסעודתו של אותו רשע גידל המלך וגו'. ואמרו (ב"ב קכג, ב) דאין נופל אלא ביד זרעו של יוסף דשורש יוסף הוא הצמצום ועצירה מתאות. וידוע דיש שני יצרים דכעס ותאוה שהם שני הפכים, וכמו שאמרו (מכות י, רע"א) דבגלעד ושכם שכיחי רוצחים שהם מקומות דזרעא דיוסף דשם יש עצירת תאוה, וכן עיקר עבודה זרה התחיל מירבעם, כי בדברי רז"ל הם קוראים שני  יצרים דזנות ודעבודה זרה, רק אחר שביטלו יצרא דעבודה זרה אין משמש אלא בכעס ורציחה אבל השורש הוא עבודה זרה כמו שאמרו בשבת (קה, ב) השובר כלי בחמתו כו' עד כו'[1] כי עבודה זרה הוא גם כן היפך מזנות. ורז"ל אמרו (עירובין כא, ב) בכרכים מצוי גזל ועריות, היינו דתאות מצוי בכרכים יותר, דמעצור לרוחו רצה לומר בכעס שזה נקרא רוחו בלשון הכתוב דעבודה זרה צריך היקף חומה והגדרה לגמרי מה שאין כן בתאות אמרו ז"ל (סוטה מז, א) שמאל דוחה וימין מקרבת וכן לעתיד לא יהרג יצר זה כמו שאמרו בזוהר (ח"א דף קלז-קלח) דאקרי לבן דאתלבן עיין שם. ועיקר גידול עמלק ועשו על ידי נפילת ישראל ח"ו בתאות, כי שורש עשו על חרבך תחיה ברציחה, והגם דאומות כלולים מכל רעות יחד מכל מקום הגוון ודאי ברוצח נראה שאינו בעל תאוה. ובזה הוא פשיטת טלפיו ביחוד שיוכל לטעון נגד ישראל. רק מכל מקום אם הם נקיים מרציחה אז מיגנייא מיניה מצד שיש להם עודף נגדו בזה. אבל בצירוף שניהם מתגבר ביותר ח"ו. ולכך אז דהיה השתחוויה לצלם ובשושן היה גם כן הנאה מסעודתו דהיינו התפרצות בתאות, התגבר ביותר. והא דשאלו את ר' שמעון בר יוחאי מפני מה כו' (מגילה יב, א) עיין שם בגמרא[2] אלו ואלו דברי אלקים חיים דהתחלת התעוררות המן הוא מפני ההנאה דמזה מתעורר כנ"ל והתעוררותו באמת היה רק בשושן ועל מרדכי ביחוד כדברי רז"ל (מגילה שם) על פסוק כרצון איש ואיש מרדכי והמן דהיה גם הוא באותה סעודה. רק דהתגברותו על ידי השתחוויה לצלם בזה כל ישראל שוים לכך נתעורר על כל עם מרדכי. ונקרא בכאן עם מרדכי כי כל נפש יש לו ענין מיוחד שבו הוא ראש הדור ובענין מחיית עמלק והמן ביחוד היה מרדכי כנגדו ונקראו שניהם איש כנזכר לעיל כי בכל נפש יש כנגדו זה לעומת זה נפש באומות העולם ונגד מרדכי היה המן ולכך כאשר גידל המלך את המן לעומת זה גם כן היתה התנשאות למרדכי. ומצד המן שהיה חושב בלבו למי יחפוץ המלך וגו' שהוא העיקר בכל העולם כולו נקראו גם כן היהודים לנגדו עם מרדכי שהוא העיקר בכל העולם כולו. והנה ידוע דעיקר ישועת ישראל וניצוחם איזה דבר הוא על ידי ניצוחם אותו כח בלב והיו צריכים אז כבישת שני הכחות היינו כל ישראל ביצרא דעבודה זרה וכעס ושבשושן ביחוד ביצרא דתאות גם כן. ולכך בקשה אסתר לינתן ליהודים אשר בשושן עוד יום לניצוח האויבים. ופורים הוא יום הנייחא שאחר הטירדא כי כל זמן הניצוח הוא בטירדא ואלו שאין מעצור לרוחם וזרעא דיוסף הם הממהרים בניצוח עמלק ודי להם יום אחד לבד לשפוך חמתם עליהם לבלתי השאיר שורש וענף כי מיד שמתבררים שכעס ישראל אין דומה לכעס העכו"ם, שהם כועסים רק על הגויים אשר לא ידעו את ה' ובמקום שהקב"ה רוצה לכעוס מכל מקום שופכים כעסם על עמלק ואין נשאר ממנו כלום כי חמתם הוא חמת הש"י. וזהו כל עיקר שימוש הכעס ורציחה שנברא בעולם שאין בו צורך כלל רק לזרע עמלק שנאמר בהם תמחה שם צריך לשמש ברציחה. ונענש שאול על שהשתמש שם ברחמנות (כמ"ש יומא כב, ב) ולעתיד דימחו ויתבטלו יתבטל גם יצר זה מהעולם. ודכרכים דמיגניא שנקיים מזה ולא יוכל לקטרג כל כך נגדם מכל מקום נגד זה אם מצא מקום קטרוג ניצוחו מתאחר אצלם יותר וצריכים להתברר גם בתאות. ופורים הוא הנייחא שאחר מחיית עמלק דלכן אמרו ז"ל (מדרש משלי ט, ב) דלעתיד גם כן לא יתבטל כי ביטול דלעתיד הכל נתלה במחיית עמלק שיתחדש אז שימחה לגמרי דהוא עצמו ביטול יצרא דכעס וליבון יצר דתאוה דהכל נמשך מזה. ופורים הוא הנייחא שיש אח"כ, והנייחא של ביטול הכעס ורציחה מן הלב הוא קדושת הפורים די"ד שמתברר דגם בעת הביסום עד דלא ידע אין לו רציחה אלא על עמלק, וברכה וטובת עין לזרע ישראל. וקדושת יום ט"ו מאירה דכל תאותיו לשם שמים.

[1] שבת קה, ב: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו – יהא בעיניך כעובד עבודה זרה; שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך. עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד. אמר רבי אבין: מאי קראה? (תהילים פא) לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע".

[2] מגילה יב, א: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! – אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. – אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! – אמרו לו: אמור אתה! – אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. – אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? – אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים – אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב (איכה ג') כי לא ענה מלבו".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כב'

[כב] הקב"ה גם כן מקיים המצוות כמו שאמרו במדרש (שמו"ר ל, ט) מלך גוזר גזירה והוא כו' למה אינו משמר שבת כו' והשיבו דהוא חצירו[1] וכן אמרו (ברכות ו, א) מנין שהקב"ה מניח תפילין ועוד טובי. וכן מצוות חכמים על זה נאמר ותגזור אומר ויקם (כמ"ש פסיקתא רבתי פרשה ג) צדיק גוזר והקב"ה מקיים (תענית כג, א) וגם הוא מקיים משלוח מנות בפורים איש היינו ה' איש מלחמה לרעהו היינו כדרך שדרשו רז"ל בהרואה (ברכות נד, ב) על גב איש זה משה שנאמר והאיש משה. וידוע דשורש תלמידי חכמים נקרא משה בכל חכמי כל הדורות כנודע מטעם האריז"ל על מאמר רז"ל (שבת קא, ב וש"מ) משה שפיר קאמרת. והם שתי מנות לאדם אחד היינו כל התלמידי חכמים שבישראל נקרא אדם אחד רעהו של הקב"ה שכן קוראו למען אחי ורעי ודרשו רז"ל (שמו"ר ר"פ כ"ז) על פסוק ריעך וריע אביך וגו' זה הקב"ה ופירוש אביך החכמה כידוע. ושתי מנות היינו דיש שתי חכמות ודברי תורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. שהם חכמה עלאה מה שמורגש שהוא מהש"י כי אי אפשר לשכל אנושי להשיג דבר זה, וחכמה תתאה מה שנראה דשכל אנושי משיגו והוא באמת גם כן מהש"י. והם השתי מנות שמשיגים בפורים התחדשות בלב מדברי תורה מה שהוא בגלוי מהש"י ומה שהוא בהעלם ונראה כהתחדשות הלב. ומתנות לאביונים הוא התאב לכל דבר ומילוי החשק ורצון והם שני אביונים דיש בעלי תורה ובעלי מצוות אוהב תורה לא ישבע וכן אוהב מצוות לא כו' (כמ"ש מ"ר ואתחנן ב, כו ע"פ אוהב כסף וגו') והוא אביון לדבר ההוא ומילוי החשק נראה מתנה אחת. ומשלוח מנות הוא כבוד שהש"י חולק לאדם כענין ויהי יעבץ נכבד מאחיו על ידי דברי תורה (כמ"ש שמו"ר לח, ה). ומתנות לאביונים הוא עושר שנותן לאביון להשלימו התלמיד חכם מתעשר בדעת ובעלי מצוות במעשים טובים.

וזהו הנתינה על בית המן כי להמן היו שני אלו כמו שאמרו ז"ל (מ"ר כב, ז ומד"ת ה, מטות) שני עשירים היו בעולם המן באומות העולם. וכבודו מפורש בכתוב גידל המלך וגו' למי יחפוץ המלך לעשות יקר וגו' וידוע דמלך סתם במלך מלכי המלכים הקב"ה כי היה חלק לו כבוד ועושר מלמעלה וזכו לזה מרדכי ואסתר ונצחוהו. ונאמר נתן המלך אחשורוש וגו' את בית המן וגו' וכן אח"כ ויאמר המלך אחשורוש וגו' הנה בית המן נתתי וגו'. ונראה כי המלך לבד הוא מלך מלכי המלכים ואחשורוש לבד הוא אחשורוש מצד עצמו כמו ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש ברשעו מתחלתו ועד סופו (מגילה יא, א) וצוחו וי בימיו (מ"ר פתיחתות ה-יא ) זהו מצד עצמו אבל המלך אחשורוש יש בו הרכבה פעולת הש"י וגם מצד עצמו. והמשכילים יבינו זה בכל המגילה. וכן בנתינה על בית המן ודאי הוא פעולת הש"י כנ"ל רק מכל מקום אינו מצד אמת לאמיתו דזה שייך רק בשאר אומות דעל ידי ניצוח ישראל, היינו שהם קולטים הטוב שבהם, שייך דהם לקחו ארצם ונקרא ארץ ישראל לעולם ארץ כנען שישראל לקחו חלקם וקלטו הטוב שבהם. מה שאין כן בעמלק שנאמר תמחה וגו' ואמרו ז"ל (מכילתא סוף פרשת בשלח) שלא יאמרו שור זה של עמלק היינו שאין שייך בהם קליטת החלק כלל רק ניצוחם הוא אבדונם מכל וכל ואיך שייך נתינה על בית המן כי באבדונו אין כאן עוד בית המן שירשו מהם ולא קלטו ממנו כלום. רק בעולם הזה כל זמן שלא נמחה זכר של עמלק שייך לומר כן כי מצד הדמיון הם גם כן מכלל הבריאה אם כן על כרחך יש בהם גם כן איזה צורך בריאה, וישראל יוכלו לקלוט שורש זה גם כן. אבל מצד האמת אינם מכלל הבריאה כלל שנבראו רק כדי למחותם מן העולם.

וזה ענין הפורים דעשיית מלאכה לא קבילו עלייהו (כמ"ש מגילה ה, ב) כי באמת ביטול מלאכה הוא מצד הש"י שאין צריך לשום השתדלות ושייך רק מצד הש"י וקדושת שבת דקביע וקיימא. מה שאין כן יום טוב דישראל מקדשי הוא רק על ידי השתדלות, רק טעם ביטול מלאכה משום דביום טוב ניתוסף קדושה מחודשת על ידי דישראל מקדשי, ואותה קדושה משתרשת בקדושת שבת דהיינו קדושת הש"י שהוא שורש הכל שהכל יונק מזה ונעשת מהוספת קדושה זו גם כן קדושה קביעא וקיימא. מה שאין כן בפורים אין הוספת דבר רק שנתגלה אור זה דאין צריך הוספת דבר דאין כאן תוספת כי דבוקים בעיקר. וזה טעם כל המועדות בטילים וימי הפורים לא יהיו בטילים (כמ"ש מדרש משלי ט, ב) כי כל מועד על ידי נס וישועה נתחדש הוספה, ולעתיד לבוא יהיה ה' לאור יומם ואין כאן התחדשות. מה שאין כן ימי הפורים הוא גם כן אור זה. ומצד ישראל דמקדשי אין שייך ביטול מלאכה. ונמצא באמת אין כאן הוספה, רק מצד עולם הזה יש הוספה דזה עצמו הוספה שניתוסף השגה זו דאין הוספה כלל. וזהו הנתינה על בית המן דניצוח עמלק הוא על ידי השגה זו שמשיג שאין הוספה כלל היפוך עמלק שהוא הומה ומהמה ויש בו אותיות עלק היא עלוקה דצווחת הב הב (משלי ל, טו). וניצוח עמלק הוא על ידי ההיפוך ולא על ידי הקליטה ממנו וההיפוך הוא השגת דביקות זה לגמרי דקוב"ה וישראל כולו חד באמת לאמיתו והם נחלה בלא מצרים ובמה שאין גבול אין שייך תוספת.

[1] שמות רבה ל, ט: "מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהלכו לרומי, ודרשו שם אין דרכיו של הקב"ה כבשר ודם שהוא גוזר גזירה והוא אומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום והקב"ה אינו כן, היה שם מין אחד, אחר שיצאו אמר להם: אין דבריכם אלא כזב לא אמרתם אלהים אומר ועושה למה אינו משמר את השבת? אמרו לו: רשע שבעולם אין אדם רשאי לטלטל בתוך חצירו בשבת? אמר להם: הן. אמרו לו: העליונים והתחתונים חצירו של הקב"ה, שנאמר (ישעיה ו) מלא כל הארץ כבודו, ואפילו אדם עובר עבירה אינו מטלטל מלא קומתו? אמר להם: הן, אמרו לו: כתיב (ירמיה כג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כא'

[כא] ארבעה מיני ענינים של מעלות והנאות ומתנות שיש לאדם שטוב שניתן לו מן השמים הם. שלושה הם באדם עצמו והם חכמה במוח. ושמחה בלב. והצלחה בכלי המעשה בפועל כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו. והם השלושה שאמר הכתוב אל יתהלל וגו'[1] ואמרו ז"ל (נדה טז, ב) דנגזר בשעת יצירה טיפה זו חכם או טיפש, ועשיר או עני היינו השמחה שבלב שזו עיקר עשירות כמו שאמרו (אבות ד, א) איזהו עשיר השמח בחלקו ואם ירבה כחול כסף ואין לו שמחת הלב הוא קרוי עני וכן אמרו (ירושלמי סוף פ"ח דתרומות) לבא בכיסא תליא דשלות הלב תלוי בעשירות. וגבור או חלש היינו שלות כלי המעשה דהגבורה הוא בפועל. ואומר אל יתהלל וגו' דהכל בגזירה כי אם בזאת יתהלל וגו' היינו צדיק או רשע דלא קאמר (כמ"ש שם). ואינו דבר מחודש רק רצה לומר באלו השלושה השכל וידוע אותי, החכם בחכמתו מכיר ויודע שחכמתו מהש"י וכן כולם אז יוכל להתהלל. כי בכל דבר יש צדיק ורשע דאלו שלושה כוללים כל קומת אדם. בחכמה יש חכם בתורה ויש חכם להרע וכן בשמחת הלב יש שמחה של מצוה ועשיר בדעת, ושמחה של הוללות ותאות רעות שממלא כל חמדותיו בעשרו, וכן בגבורה יש הכובש יצרו ויש גבורת כעס ורציחה. וזהו שלושה כתרים, וכתר שם טוב עולה על גביהם (אבות פ"ד מי"ג),[2] דשם טוב הוא מה שהש"י מעיד עליו שכוונתו לשמים כמו שנאמר ראו קראתי בשם וגו' שלמדו בפרק הרואה (נה, א) מזה, דפרנס טוב הקב"ה ממנה. ושם טוב וכבוד הוא מה שהש"י ממנה שהוא מעיד שראוי לכבוד, כל אחד כפי מה שהוא, יש מכובד מצד חכמתו, ויש מצד עשרו והוא כתר מלכות, ויש מצד גבורתו והוא כתר כהונה ועבודה. והכבוד הוא המעלה ומתנה הרביעית והיא אינו מצד האדם עצמו רק מצד הזולת שחולקין לו כבוד. וכל כבוד הוא בהכרח מצד אחד משלוש מעלות הנזכר או מצד כולם, וזהו עולה על גביהם כי אינה בפני עצמה רק על גביהם והוא עולה עליהם כי זולת זה אין הם מעלות כלל כנזכר לעיל. והם תלת אבהן ודוד המלך ע"ה רגל רביעית שבמרכבה כי הוא זכה לשם טוב דזהו עיקר מדת מלכות כמו שאמרו ז"ל (שם נח, א) שמברכין על המלך שחלק מכבודו וגו'. אבל כתר מלכות שמצד עצמו של אדם מצד השמחה שבלב זה דרגא דיעקב אבינו ע"ה.

וזה היה בפורים ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר הם כל ארבעה כתרים הללו, אורה זו תורה (מגילה טז, ב) במקרא מגילה דנקרא אמת כאמיתה של תורה כמו שאמרו ז"ל (שם) שאז יש התגלות חכמת אמת במוח בני ישראל. ושמחה זו יום טוב, ורז"ל אמרו (שם ה, ב) יום טוב לא קבילו עלייהו ולכן פירש רש"י על ימים טובים אחרים ושניהם אמת כי יום טוב בלשון הכתוב אינו רצה לומר השמחה בלב בלבד שהרי אמר שמחה וגו' ויום טוב על כרחך דיום טוב אינו על השמחה לבד רק על מניעת עשיית מלאכה. מה שאין כן בלשון חכמים יום טוב היינו על השמחה בלבד כמו (שבת קיט, רע"א וש"מ) עבידנא יומא טבא לרבנן דודאי אין רצונו לומר ביטול מלאכה. והיינו דהכתוב הוא דבר המפורש לכל, ויום טוב מפורש היינו שיהיה נגלה על כלי המעשה, מה שאין כן דברי חכמים בתורה שבעל פה הוא מה שאינו מפורש, יום טוב שלהם הוא שלא במפורש, וזהו שכתבו תחלה ויום טוב רק דלא קבלו ובודאי לא עלה אל לבבם דבר ריק שאין ראוי לקבל וגם לא היה ראוי להזכיר זה במגילה, רק דבאמת הוא יום טוב מצד החכמים, דאנשי כנסת הגדולה הם ראש חכמי ישראל כנודע, דהיינו מצד ההעלם והחכמה יש בו שורש יום טוב בשמחה שבלב, אבל מצד הגילוי בפירוש לכל ישראל כדרך שאמרו (קידושין סו, א) על תורה שבכתב כתובה ומונחת דמה שכתוב נגלה לכל ואין צריך לחכמים, ולהיות יום טוב מגולה לכל, זה לא היה כי נס דפורים היה בהעלם מלובש בדרכי הטבע, רק שהחכמים והמשכילים יבינו שהוא נס גמור וגאולה שלימה, אבל לא היה בגילוי גמור לעין כל בשר, ולכך יום טוב זה נקרא בלשון הכתוב שמחה. והיינו גם כן קיום יום טוב האחרים כפירוש רש"י כי כל דבר בזמנו אז הוא בהתגלות, ומקודם הוא בהעלם מושך אותו קדושה, כמו בששת ימי המעשה משבת הקדושה דקביעא וקיימא, ובכל החדשים מיום טוב הקדושה דישראל מקדשי דהיינו עונג ושמחה וביום טוב הוא מפורש, ובכל ימות השנה כל שמחה שיש לאדם הוא נמשך מקדושת יום טוב. ובפורים הוא התגלות זה דהמשכת השמחה מיום טוב והוא קיום יום טוב אחרים. וזהו על ידי משלוח מנות איש לרעהו דזהו דרך שמחה ושלות הלב. וזהו עיקר שמחת אמת כאשר יש לו טובת עין לההנות מחלקו לאחרים מה שאין כן צר עין אין קרוי עשיר כלל כי אין שמח בחלקו על ידי שעינו צרה בשל אחרים.

וששון זו מילה הוא ההצלחה במעשה בכבישת היצר וזהו שורש מצות המילה שעליה אמר דוד שש אנכי וגו' (על אמרתך, תהילים קיט, קסב) שאין הערלה קרויה אלא על שם עכו"ם אבל כל ישראל קרויים נימולים (כמ"ש נדרים לא, ב) כי כולם גבורי כח עושי דברו כי גם רשעי ישראל הם רק מרשיעים כרצון הש"י כמו שיבורר לעתיד [אחר תשובה מאהבה] שיהיו החטאים כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית (כמ"ש שבת פט, ב) כך החטאים הכל מסודר מששת ימי בראשית שרצה הש"י שיעשו ישראל. וכן כל עבירות בני ישראל הם עבירות לשמה הגדולות ממצוות שלא לשמה (כמ"ש נזיר כג, ב) היינו מקצת מצוות קלות שעושים העכו"ם שהוא שלא לשמה כי אי אפשר להיות לשמה שהרי אינו רצון הש"י דהש"י מצפה ביבוש קצירה שתשברנה. אבל ישראל דבוקים בשמו של הש"י וכל מעשיהם לשם שמים אלא שאינו נגלה בעולם הזה. ועל זה היא שורש מצות המילה שהוא הכרה בשורש ההולדה שהם רשומים לשמו של הקב"ה בשרשם ולכך נקרא אמרתך אמירה בלחישה (כמ"ש זח"ג פח, ב. ח"א רלד, ב) שאינו בהתגלות, ועל זה הוא הששון דרצה לומר הוראת המלה בלשון הקודש התגלות השמחה שבלב לפועל במעשה וזהו על ידי המשתה דקבילו עלייהו אחר השמחה דחייב לבסומי כו' והוא התגלות השמחה לפועל דגם דלא ידעי בין כו' הם דבוקים בהש"י בכל מעשיהם. ויקר היינו כתר שם טוב וכבוד אלו תפילין שבראש דראו כל וגו' דתפילין אינו מצוה בעצם האדם רק לבוש המלביש לאדם וכן הכבוד הוא לבוש מבחוץ. רק לבוש יקר דישראל הוא התפילין דהיינו כי שם ה' נקרא עליהם. והתגלות זה בפורים כי נפל פחד וגו' על ידי מצות מתנות לאביונים כי מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (משלי יח, טז), גדולים היינו בחכמה ובצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז, יב), כי עיקר הכבוד מצד החכמה כמו שנאמר כבוד חכמים ינחלו (משלי ג, לה) כנחלה שאינה פוסקת כמו שאמרו (ב"מ פה, א) כל שהוא תלמיד חכם ובנו כו' אינה פוסקת, ופירוש הוא ובנו ובן בנו היינו כשהיא חכמתו בשלימות כי האב זוכה לבנו בחכמה (כמ"ש עדיות פ"ב מ"ט) כי הבן נמשך מטיפי מוחו וכאשר החכמה רק משפה ולחוץ ואינו במעמקיו באמת רק חכם למראית עין אינו חכם בשלימות ואין בנו תלמיד חכם. וזה טעם שלא ברכו בתורה תחלה (כמ"ש נדרים פא, א) כי הברכה לפניה הוא הכרה דהחכמה מהש"י, ובלאו הכי אינו אלא דמיון, וחכמה למראית עין לבד ולא באמת. ויש ממעמקים תרין עומקין דאינון נסתרות מוחא ולבא ועומק השני נגלה בבן הבן וכאשר החכמה בשלימות בכל מעמקיו שוב אינה פוסקת והכבוד לו לנחלה. כי כבוד ה' נקרא המדה האחרונה המושגת לבריותיו שהם משיגים אדנותו ומלכותו שמצד זה הוא הכבוד מן הזולת כנודע. ומדה זו עיקרה הוא כתר מלכות ולכך על מלכים אומרים בישראל שחלק מכבודו שמלכותם חלק אלוה ממעל, ובעכו"ם שנתן מכבודו כי הם בשר ודם ואין להם שייכות לאלהות כחלק מן הכל ונקרא נתינה, אבל מכל מקום הוא מכבודו כי לב מלכים וגו' הכל ביד ה' כמקודם וכבודו הוא המתפשט. רק מכל מקום נאמר בי מלכים ימלוכו ומאן מלכי רבנן (כמ"ש גיטין סב, א) היינו חכמי תורה שבעל פה דמלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וחכמה תתאה.

וזהו גם כן שמברכין שחלק ושנתן מחכמתו ואין מברכים גם כן על גבור ועשיר ומצינו גם כן תואר עשיר על הש"י בתנא דבי אליהו (ריש סא"ר) וכמה פעמים עשיר ושמח בחלקו כו' אבל מדות אלו בעצם הש"י מצד מדותיו הם מן המדות ראשונות שלא ממדת כבודו יתברך המתפשט לשכון בדרי מטה. והעושר והגבורה שבתחתונים הוא מצד ההתלבשות עושר וגבורה שלמעלה במדת כבודו יתברך המתפשטת בכל הבריאה שכולה לכבודו ברא ואין לקרותו חלק ונתינה מעושרו וגבורתו ממש דזהו לאין קץ ועושר וגבורה דבשר ודם הוא בגבול שהעושר יש לו כך וכך ואי אפשר שיהיה לו לאין שיעור וכן בגבורה להגבור היותר עצום יש דבר שינצחנו ושלא יוכל לעמוד בו ואם כן אין לקרותו עושרו וגבורתו. מה שאין כן חכמה וכבוד הוא מצד מדה תחתונה שהיא הנותנת גבול וקצבה לנבראים והיא גם כן בלי גבול בעצם שהרי הוא ממדת הש"י וכן החכמה והכבוד של בריות הם בלא גבול בעצם רק מוגבלים מצד האדם כי הם חלק מחכמה תתאה שלמעלה וכבוד העליון. וכל מלוכת מלכים בפועל הם על ידי דתורה שבעל פה וזה נקרא ראוי למלכות כהאומר כן על אחשורוש (מגילה יא, א)[3] כי גם באומות העולם נקרא חכם כמו שאמרו ז"ל (שם טז, א) בחכמיו דהמן. והמלך יש לו ענין חכמה מיוחד שבעבורו ראוי לכבוד. מה שאין כן להאומר ממונא יתירא דיהיב וקם כבודו מצד העושר דבצל וגו' כי כבוד מצד עושר וגבורה אינו כבוד של אמת שיהיה יכון לעד כי הוא בעל גבול ויש לו הפסק. מה שאין כן חכמה אין גבול כאשר הוא דבוק בחכמה עליונה כמלכות בית דוד מצד דיבוקם בתורה שבעל פה רק בצל וגו' דעל ידי מתן ירחיב מתרחב לו הדרך שיוכל לילך לפני החכמים ממילא גם כבודו כן. והיו שני הפכים בנושא אחד באחשורוש כי אלו ואלו דברי אלקים חיים דזה ענין פורים ונהפוך הוא וגו' שיש שני הפכים בנושא אחד ומצד הסוף כבודו מצד חכמה ומצד ההתחלה מצד עושר. והמלך סתם הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה (כמ"ש זח"ג קט, רע"א) שהוא התגלות שכינתו שהיתה מתלבשת בו בסוד גלות השכינה שממנה יונקים בני ישראל באותו זמן הוא גם כן בשני הפכים. ושני מיני כבוד אלו תפילין שבראש היינו מצד החכמה שבמוח דזהו לאחרים לאות מה שאין כן תפילין דיד שהוא מעלות הלב וכחות המעשה זהו רק לך לאות דאין מצדם כבוד מצד התפילין דהיינו הדביקות בהש"י רק מצד מתנות לאביונים היינו החסרון שיש בזולתו זה גורם לו כבוד כי החכם מכובד גם בין חכמים ואפילו יהיו גדולים ממנו מכל מקום אם הוא חכם באמת יוכל לומר דבר חכמה בין חכמים גדולים שיכירו שהוא חכם כי אין שיעור לחכמה והוא יוכל לחדש דבר שלא יעלה על לבם. מה שאין כן בגבורה ועושר שהוא בגבול מי שהוא כמותו אין לו כבוד נגדו רק הכבוד מצד אביונים ופחותים ממנו. ובפורים נמשכים כל ארבע מתנות אלו מלמעלה ליהודים, וחכמים קבעו נגדם ארבע מצוות שיזכו לזה על ידי השתדלותם ויהיה נקרא על שמם, דישראל מקדשי לזמנים. והשגת קדושת היקר דתפילין שבראש מצד החכמה, ההשתדלות שלו הוא במתן אדם דבצל וגו' ולפני גדולים שהוא הולך קודם דהליכת אדם היינו השתדלותו וההשתדלות עיקר בזה דעיקר השתדלות דפעולת אדם הוא במעשה דבזה יד אדם שלטת והוא מהנגלות שלנו ולבנינו. מה שאין כן החכמה עיקרה במוח ולב מהנסתרות לה' אלהינו ורק מפיו יתן חכמה בעזר אלהי.

[1] ירמיהו ט, כב-כג: "כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידע אותי, כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה'". נדה טז, ב: "דריש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: רבש"ע, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק – לא קאמר, כדר' חנינא; דא"ר חנינא: הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י'): ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'".

[2] אבות ד, יג: "רבי שמעון אומר: שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן".

[3] מגילה יא, א: "המולך, אמר רב: שמלך מעצמו. אמרי לה לשבח, ואמרי לה לגנאי. אמרי לה לשבח – דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה, ואמרי לה לגנאי – דלא הוה חזי למלכותא, וממונא יתירא הוא דיהב וקם".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות כ'

[כ] נס דפורים נקרא בריש פרק ג' דיומא (כט, א) סוף כל הנסים כי הוא נעשה במידה האחרונה ממדותיו יתברך. שידוע שיש שבע מדות ושש מדות הם נגדם ששה זמנים המפורשים בתורה פסח שבועות וסוכות ידוע דהם נגד תלת אבהן. וראש השנה ויום הכפורים הם נגד תרין בדי ערבה ועצרת שהוא רגל בפני עצמו ומתרגמינן כנישו נגד מדת היסוד שלשם מתאספין כל המדות להשפיע למדת מלכותו יתברך. ואלו הששה הם מה דישראל מקדשי אבל השביעית היא קדושת השבת דקביע וקיימא דנקרא שבת על שם השביתה מכל השתדלות ופעולת אדם שאין להם מבוא בזה דהוא שוכן גם בתוך טומאותם ואע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, א) כי כנסת ישראל בת זוגו דשבת והם דבוקים במדה זו שאי אפשר לנתקם כלל. כי מדה זו נקרא אמונה (זח"ג רל, א) וישראל נקראים (שבת צז, א) מאמינים בני מאמינים וזרע אברהם יצחק ויעקב אי אפשר שלא יאמין כלל כי זהו מצד קדושה דקביע וקיימא מהש"י בתוך לבבות בני ישראל. וקדושה זו מתגלית בכל תוקף פורים שאמרו (מגילה ז, ב) חייב לבסומי עד דלא ידע, דהפירוש הפשוט בו הוא גילוי דבר זה דלבבות בני ישראל דבוקים באמת בהש"י גם כשאין יודעים בין ימינם לשמאלם. ובשלושה דברים אדם ניכר (עירובין סה, ב) בכוסו ובשכרותו שאז אין בו דעה שלימה להסתיר ולהעלים מעמקי לבבו. ואז מתגלה מה שהוא תוך מעמקי הלב כמו שאמרו (סנהדרין לח, א) נכנס יין יצא סוד ונתגלה דמעמקי הלב דבני ישראל דבוק בהש"י בלי שום ישוב הדעת וכפייה לרצון הלב רק נקודת הרצון האמיתית היא דבוקה באמת מעצמה בהש"י. ועל ידי מדה זו נעשה הנס דפורים כמו שנאמר ותלבש אסתר מלכות וכמו שנאמר ומרדכי יושב בשער המלך וישב מרדכי אל שער המלך.

וידוע דמדה זו נקראת תרעא לאעלא גו מהימנותא (זח"א ה, ב. יא, ב) ועליה נאמר זה השער לה' וגו'. וכן דרשו רז"ל (מגילה טז, א) על פסוק וישב מרדכי ששב לשקו ולתעניתו כו'. דתפלה הוא ממדרגה זו כטעם ואני תפלה שהוא דרגא דדוד כי אתה נקרא שירותא והוא הכרת הנוכח בפסח דראתה שפחה כו'. ואני הוא מדה האחרונה שהש"י שוכן בתוך לבות בני ישראל ממש עד שהנביא יוכל לומר בפיו אני ה' כי הוא עצמו לבבו הוא משכן כבודו יתברך. ומזה נמשך התפלה דלכן תקנו מקודם אד' שפתי תפתח וגו' ובשם האדנות דרצה לומר מדת אדנותו ומלכותו בתחתונים דאי אפשר להתפלל אלא כאשר הש"י פותח חדרי לבבו ופותח שפתיו בתפלה ולולי זה אין מציאות לתפלה באמת כלל. דלכן נקרא בתיקונים (סוף תיקון י"ג) ברתא דמלכא דא צלותא כמו בת מלך שאין המלך מניחה ללכת לבדה. וזה נקרא כיוון לבו דאז מתפלל ונענה. פירוש לבו הקב"ה כמו שאמרו ז"ל (שהש"ר ה) על פסוק ולבי ער וכן אמרו (ברכות ל, א) יכוין את לבו כנגד בית קודש קודשים דפירוש הפשוט שהלב מכוון נגד קודש קודשים ששם שכינתו יתברך ואז הלב עומד מכוון ומיושר לתפלה דלולי כן גם העכו"ם הם מתפללים אלא דהם אין להם שייכות לתפלה מצד לבבם שאין לו שייכות לשכינת הש"י כלל. וזה היה טעות בלעם בקרבנות דבלק שחשב על ידי תפלה יפעול מהש"י ולא ידע דאין שייכות תפלה אלא לישראל. רק מצד תפלתו של שלמה המלך ע"ה דגם הגוי כשיתפלל אל בית המקדש יענה ניתן קצת כח כדרך שאמרו ז"ל (ויק"ר א, יא ומד"ת תרומה ט) אלמלי היו העכו"ם יודעין כמה בית המקדש יפה להם כו' כי זה כל ענין בית המקדש להיות שכינה קבועה וקיימא בעולם הזה גלוי לעין כל אף לאומות העולם. וזה כל עניניו של שלמה המלך ע"ה בנשיאת נשים נכריות שהוא רצה שיכירו כולם כח מלכותך כמו שיהיה לעתיד. וזה טעם תפלתו זו שיהיה גם לגוים הכרה בקדושת המקדש שיפנו להתפלל אליו עד שמכח הכרה זו יהיה להם קצת כח בתפלה שיהיו נענים. ובעת חורבן בית המקדש דהגלות הוא העדר הכרת העכו"ם זה ממילא אין להם שייכות תפלה כלל רק לבני ישראל.

ובפורים היה גם כן קצת התגלות אור לעכו"ם וכמו שנאמר ורבים מעמי הארץ מתייהדים וגו', ואומר ליהודים היתה וגו' ויקר ודרשו רז"ל (מגילה טז, ב) אלו תפילין שבראש דראו כל עמי הארץ כי שם וגו', והיינו ראיה זו דשם ה' נקרא על בני ישראל וכמו שנאמר כי נפל פחד היהודים עליהם שלא השיגו שום השגה מגלוי שכינתו יתברך דזה היה אז בהעלם גדול ואין שם שמים נזכר במגילה כלל שלא היה התגלות ופרסום אלהות לעכו"ם רק פרסום גדלות היהודים איך הם מושגחים בהנהגה עליונה. כי באמת שכינת הש"י עצמו אינו אלא בלבבות בני ישראל לבד ושבת הוא אות ביני ובין בני ישראל ועכו"ם ששבת חייב מיתה. כי ענין השביתה והעדר השתדלות הוא מצד הכרה דפעולת אדם אינו כלום רק הכל מהש"י וזה חיותן של ישראל והוא עצמו מיתתן של עכו"ם דכל חיותם הוא מצד ההשתדלות ופעולת אדם והעדר ההכרה אבל מיד שמתגלה דבר זה דהכרת הש"י ושאין מבוא לפעולת אדם אז נעדר חיותם. וכן היה מיתת בכורים דמצרים על ידי מורא גדול זו גלוי שכינה.

ומצד זה היה גם כן הריגת השונאים ומחיית עמלק דפורים. כי ענין עשרת אלפים ככרי כסף לשקול אל גנזי המלך דמלך סתם במלך מלכי המלכים הקב"ה מדבר היינו כי המן טען ישנו עם אחד ישן מן המצוות כדרשת רז"ל (מגילה יג, ב). רק באמת אמרו ז"ל (שהש"ר ה, ב) אני ישנה מן המצוות כו' ולבי ער לעשותן וכמו שאמרו (ברכות יז, א) גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב כו' כי אמיתות נקודת הרצון דבוק בהש"י רק יצר הרע מעכב. וטען המן שיש לו מחיר לתת נגד היהודים שיש לו גם כן כח זה, כסף פירוש רצון וחמדה וכידוע דכסף דרגא דאברהם שהוא התחלת שורש ישראל ויש לו גם כן התחלת שורש זה. וזה כל כחו של עשו פושט טלפיו כו' טהור אני (כמ"ש ב"ר ריש פ' ס"ה) שאמר שגם הוא טהור כמוהם. ועשרת אלפים כי אלף הוא מספר הרבוי כמו שכתב הרמב"ן על פסוק נתתי אלף כסף (בראשית כ, טז) וידוע דכל דבר מתחלק לעשר ונמצא עשרת אלפים תכלית רבוי השלימות. ועמלק בא בעת ישראל במעלה עליונה היה פשיטות טלפיו לומר שגם הוא במעלה כמוהם כמו שאמרו ז"ל (פרדר"א פ' מ"ד ופסיקתא רבתי פ' י"ב) בא בכחו של זקינו כו' בהשגה והשתדלות וכמו שנאמר ויזנב וגו' וכל ניצוח הוא על ידי משפט ודאי היה הוא נקי בזה ולכך מנצחו היה יהושע מזרעא דיוסף שהוא עיקר כח ההשתדלות וניצוח היצר. ונאמר רק ויחלוש ולא ניצוח גמור רק לפי חרב בפה של החרב נגע בהם. פירוש פה הוא ההתגלות שבלב כי במעשה הידים אין ניכר התגלות שבלב רק בפה. ושני מיני השתדלות הם בתורה ובמצוות, ומצוות יש בעכו"ם למראית עין וכמו שאמרו ז"ל (ב"ב י, ב) על פסוק ביבוש קצירה וקראום מקצת מצוות קלות כי הם קלות מאד לדחותם לפי שעיקר כובד ויקר המצוה הוא מצד הכונה ורצון הלב רק מכל מקום קרויים מצוות. אבל תורה אין שייכות לעכו"ם ועכו"ם שלמד תורה חייב מיתה (סנהדרין נט, א) והאומר יש תורה בעכו"ם אל תאמין (איכה רבתי ב, יג). והמן היה בעת שינה מהשתדלות וזה לעומת זה גם הוא טענתו מצד דגם הוא דבוק ברצונו באמת בהש"י ומה שאינו כך הוא מפני היצר הרע, ועל זה נתחייב מטעם עכו"ם ששבת, כי דביקות בלא השתדלות הוא רק לבני ישראל ועכו"ם יש להם רק שכר מצוות קלות כנזכר לעיל. ונתגלה בפורים דנהפוך הוא אשר וגו' שלבני ישראל יש כח הגם דישנים ממצוות דבוקים בהש"י וזהו סוף כל הנסים התגלות דביקות זה שמתגלה בפורים דגם אם נשתקע כמו שנשתקע עד דלא ידע לגמרי, ותינוק שנטמע בין העמים שאין לו ידיעת בית רבו גם כן, אף הוא דבוק לגמרי בהש"י, כי סוף מעשה דבוק במחשבה תחלה כנודע דנעוץ סופן בתחלתן.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות יט'

[יט] ענין גלות השכינה פירוש שכינה הוא מדת הש"י שהוא שוכן בתוך לבבות בני ישראל כמו שנאמר ושכנתי בתוך וגו' אני ה' שוכן וגו' והוא מדת המלכות כטעם ומלכותו בכל משלה פירוש בכל היינו גם מה שהוא מרחק רב ובתוך טומאותם (יומא נו, ב) אפילו בלב המשוקע מכל מיני תאות וזוהמא שהם הנקרא בלשון הכתוב טומאה מכל מקום חלק ה' עמו ואף על פי שחטא ישראל הוא שרשו דבוק הוא בהש"י וקדוש שרוי בתוך מעיו ובמעמקי לבבו הנעלם. וזהו עיקר שכינה בתחתונים שרצה הקב"ה היינו בתוך לבבות בני ישראל. אבל בגלות נאמר לב מלך ביד ה' שאין להם בחירה רק הש"י מנהיגם. ולא נאמר שהש"י שוכן בתוך לבם להנהיג דזה לא נקרא שהוא בתוך הלב כלל וגם בגלות אין שכינתו יתברך אלא בתוך לבבות בני ישראל וכמו שאמרו (שהש"ר ב, ט) מעולם לא זזה שכינה כו'. רק אצלם הוא בהיפך דלבבם בידו שאין לבם גם כן תוך לבם דאין לבם ברשותם לעשות כרצונם רק כרצון הש"י ואצל ישראל רצון הש"י גם מה שהוא נגד רצונם הוא נקרא באמת רצונם כידוע דברי הרמב"ם (סוף פרק ב' מהלכות גירושין) בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. והוא גם כן טעם דברי רז"ל בריש פרק קמא דראש השנה (ד, א) החילוק בענין שלא לשמה ועל מנת לקבל פרס בין ישראל לעכו"ם עיין שם דבעכו"ם רצון הש"י הוא באמת היפך רצונם האמיתי שהוא ממש היפך מרצון הש"י. רק דהמלכים אין לבם ברשותם רק בידו ורשותו וכחו של הש"י. ודבר זה הוא גלות שגלתה שכינתו יתברך לפלטרין של מלכים מאומות העכו"ם כדרך שאמרו בשמות רבה (טו, יט) המשל אפילו אלף טומאות אני נכנס כו' על פסוק ועברתי אני ה' דזה שהוצרך להטפל בלבבות מלכים דאומות עכו"ם זה אין דומה כלל לתוך טומאתם דבני ישראל דזו טומאה קלה לפי שעה שיש לה טהרה במקוה ישראל לה' כמו שאמרו (יומא פה, ב) מי מטהרן אביהם שבשמים כאשר דבוקים בו שהוא שרשם הרי זה כמו השקה למעיין דמועיל לטהר מים טמאים מה שאין כן טומאת עכו"ם היא אבי אבות הטומאה. ויש בהם מדרגות, טומאת עמלק היא אב טומאה שאין לה טהרה במקוה כלל כמו שנאמר תמחה, ושאר אומות הוא מה שאי אפשר להשיבם למעין כלל כי אין להם שום דביקות והשקה למעין. רק בבני ישראל נאמר ישקני מנשיקות פיהו זהו ההשקה למעין (וכמ"ש שהש"ר א), ולכך שכינת הש"י בתוך בני ישראל גם בתוך טומאותם אינו קרוי גלות כאיש נודד ממקומו דהגם דמקומו מקום טהרה כעצם השמים לטוהר מה שאין כן בתחתונים מכל מקום מיד שהלבבות נדבקים להש"י שבים גם הם [1]מקום טהרה. וזהו טומאותם דייקא אצלם מצידם נקרא טומאה אבל אינו אומר סתם בתוך טומאה דמיד שהש"י שוכן אין כאן טומאה. וכדרך שאמרו (שבת קמו, א) בשעת מתן תורה פסקה זוהמתן והוא לעולם במקום טהרתו. מה שאין כן הטפול בלב מלכים ושרים הוא נקרא נדידה ממקומו מקום טהרה ונקיות מתאות וכל טינופת עולם הזה ולבם מלא באמת מכל מיני טומאה שאין לו טהרה כנזכר לעיל זה נקרא גלות.

ורז"ל פירשו זה הסוד במה שאמרו (זח"ג קט, רע"א ומ"ר אסתר ג, י) כל מקום שנאמר המלך סתם במגילת אסתר במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר. כי בכל המגילה לא נזכר שום שם משמות הקב"ה היינו כמו שאמרו ז"ל (מגילה יד, א) אכתי עבדי אחשורוש אנן ואין כאן התגלות שם שמים. רק דזה נגלה דלב מלכים ושרים ביד ה' דנתגלה סוד זה שבכל מקום שגלו גלתה שכינה עמהם שלמדוהו רז"ל (ירושלמי תענית פ"א ה"א) על גלות פרס ממה שנאמר ושמתי כסאי בעילם והאבדתי וגו' ומקרא זה דרשוהו בפרק קמא דמגילה (י, סע"ב) על ושתי והמן דאז נתגלה ענין גלות השכינה בלב מלכים שהוצרך לקחת לבבו בידו שלא להניחו להתנהג רק כרצון הש"י. וכעין הנהגת הש"י בשכינתו יתברך בלבבות בני ישראל דאין מניחם לנתק ממנו כלל וכמו שנאמר ובחימה שפוכה אמלוך עליכם כי זה שאמרו (תדב"א זוטא ט) אם יגדיל אדם עבירות זו למעלה מזו כו' היינו מצד מה שהש"י אין מניחו לעשות כל כך עבירות שלא יוכל לשוב עוד כי חלק ה' עמו חלקו ונחלתו כנחלה שאין לה הפסק (ר"ה יב, ב) ואי אפשר לנתק והוא מנהיג הלב ממש ולבם בידו. וכך בגלות הם לבבות מלכי עכו"ם בידו ממש שלא ינהיג כלל כרצונו הגם דאחשורוש אויב ישראל יותר מהמן כמשל רז"ל (מגילה יד, א) דבעל התל והחריץ מכל מקום בעל כרחו שלא בטובתו הטיב להם וגם זעף על אסתר ובא מלאך כו' כדברי רז"ל (אסת"ר ח ויל"ש ה)[2] והוא הכל מה שלבבו ביד הש"י וכל מקום המלך סתם במלך מלכי המלכים הקב"ה הגם דמבואר בפשט הכתוב דבאחשורוש מדבר כמו יבוא המלך והמן אל המשתה וכדומה רק הוא מצד ההתלבשות בגלות השכינה. וכל דבורי אסתר היה אל המלך מלך מלכי המלכים הקב"ה כמו שאמרו ז"ל (מגילה יד, ב) שלבשתה רוח הקודש מדרגה זו הנקרא מלכות דהוא התגלות שכינתו יתברך בקרב לבבה וכי רק הוא לבדו שוכן בכל קצוי ארץ, ואין עוד ממש, שאין שום דבר ממשי כלל זולתו, רק הנהגת מלך מלכי המלכים הקב"ה לבד. וכן כל הספורים במגילה בכל מקום שנאמר המלך סתם המשכיל יבין כי דבר זה נתגלה בנס פורים שהמלך סתם הוא מלך מלכי המלכים. ושם זה להש"י נתגלה בפורים דגם מלכי עכו"ם לבם בידו של הקב"ה דבר זה נתגלה לעין כל בפורים, דהגם דעבדי אחשורוש אנן מכל מקום אנו עבדי הש"י גם בהשתעבדות זה דלאחשורוש (עזרא ט, ט) ובעבדותינו וגו'.[3] והתגלות אור זה הוא בכל פורים ובכלל החודש אדר כמו שאמרו ז"ל (תענית כט, ב) האי מאן דאית ליה דינא בהדי כו'[4] כי משפטי עכו"ם הוא מצד המלכות שלהם ואז מתגלה דגם מלכות שלהם הוא ביד הש"י היינו ביד ישראל שהש"י שוכן בקרב לבבם באמת ומנהג גם כן לבבות מלכי העכו"ם כרצונם מה שאין כן חודש אב שהוא ההיפך דהוא התחלת הגלות שלא נגלה עדיין דבר זה דגלתה שכינה עמהם שגילוי דבר זה הוא אתחלתא דגאולה שלימה ומיד סמוך לאדר הוא ניסן מיסמך גאולה לגאולה (מגילה ו, ב) דבניסן עתידין להגאל גאולה שלימה.

[1] להיות

[2] שוחר טוב כב, כז: " באותה שעה ירד מלאך מן השמים וסטרו על פיו, ואמר לו: רשע קונייתך עומדת בחוץ, ואתה יושב בפנים? ויהי בראות המלך אין כתיב, אלא ויהי כראות, בעל כרחו, שלא בטובתו נשאה חן בעיניו".

[3] עזרא ט, ט: "כי עבדים אנחנו, ובעבדתנו לא עזבנו אלהינו, ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס, לתת לנו מחיה, לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבתיו ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלם".

[4] תענית כט, ב: "אמר רב פפא: הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי – לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה".