רסיסי לילה – ר' צדוק – אות לח'
[לח] כל האומות הם מקטרגים על ישראל והוא שטן הוא יצר הרע (ב"ב טז, א) הם המסיתים בלב גם כן היינו כח ושר של כל אומה הוא עצמו אחד מכחות היצר הרע שבלב. ועמלק הוא ראשית גוים הסתתו הוא לראשית הרע והתחלת הרע אינו מסית לילך בפועל לחטוא דזה ודאי לא יעשה רק שמזדמן לפניו הדבר ואז עין רואה ולב חומד כו' (מ"ר נשא פ' י) וזהו אשר קרך בדרך שבא במקרה והזדמנות לא בכיוון רק בהיותו בדרך בטירדא אגב אורחיה נזדמן לפניו דבר. ועל דבר זה הוא התחלת הסתת היצר ועל זה העצה ציצית וזכרתם וגו' ולא תתורו וגו' שהוא רומז ליראת שמים כידוע ועל ידי זה בא לזכירה. וזהו העיקר שכשיזדמן לפניו איזה דבר יזכור מיד שהש"י אסר דבר זה. ועיקר תפיסת היצר הוא על ידי הזדמנות ויצרו משכיחו כרגע האיסור עד שהלב חומד כו' ועל ידי רפוי ידים שהוא העדר הזריזות ועצלה תפיל תרדמה שהוא העדר הדעת והזכרון להתבונן כי בשינה כל מה שהלב חומד כלי מעשה גומרים כידוע. על ידי זה נתעורר עמלק וזהו זכור וגו' דהעצה לזה זכירה בהניח וגו' שלא ירצה לילך ולהרשיע צריך לזכור מאוד מחטא הבא בהזדמנות כלאחר יד. ואתה עיף דהיינו עצלות שהוא גורם שכחה ולא ירא אלהים המעורר הזכירה כנזכר. וזהו ענין קריעת כנף דמעיל דשאול על ידי שלא קיים מחיית עמלק רצה לומר כנף דציצית המעורר הזכירה. וזה היה בתחלה כשהיה רחמן על האכזרים (קה"ר ז, יז) ובסוף כשנעשה אכזר על הרחמנים כרת דוד המלך ע"ה כנף מעילו גם כן לרמז זה. כי זהו כופל זכור וגו' ולא תשכח כי עבירה גוררת עבירה לעשות בפועל דעבר ושנה הותרה לו. רק ההתחלה הוא בהזדמנות כטעם (סוכה נב, ב) בתחלה קראו הלך שהוא מקראי ופעם שלישית דהותרה לו הוא איש ובעל הבית עצמו. ועל ידי זכירה בתחלה לא בא לידי שכחה שבסוף. וכן בפרשת ציצית כפל וזכרתם וגו' למען תזכרו וגו' וכנזכר לעיל דכמו כן מצוה גוררת מצוה. והנה שאול באמת זכור היה, רק שחמל וכסבור עושה מצוה, וזהו גם כן אחד דהתחלת כניסת היצר דמראה שזה מצוה ובסוף נעשה אכזר כו' חשב גם כן זה מצוה. וענין טעותו כמו שאמרו (גיטין מג, א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל ולכך ביאת עמלק הכנה למתן תורה כי ענין עמלק הוא המכשול שאירע חטא בהזדמנות שלא במתכוין וכאשר מתעורר מזה עומד על דברי תורה. ונמצא לכאורה הוא לצורך וזהו ויחמול וגו' על מיטב וגו' פירוש שחשב שיש בהם גם כן מיטב ואיזה דבר טוב לזבוח לה' פירוש להיות הכונה לשם שמים. וכדרך שיש בכל מדה רעה איזה דבר טוב שהם הגרים שבכל העכו"ם. ולכן גר עמלקי הרג לשאול ואמרו במכילתא (סוף פרשת בשלח) באותה שעה נזכר דוד דאין מקבלין גר מעמלק. והיינו אותה שעה דראה עונש שאול על דבר זה נזכר בזכירה גמורה דבאמת אין דבר טוב בעמלק לקלטו מדעת ישראל דהיינו שיקבלוהו כי ודאי הכתובים שאמרו על מיטב וגו' לא דברו שקר ויש בו מיטב וכן אמרו ז"ל (גיטין נז, ב) מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק והם מזרע אגג וזה הרגיש שאול. ועל זה אמר שמוע מזבח טוב וגו' הכונה הגם דלפי דעת שאול זה מצוה על זה נאמר ואהבת וגו' בכל נפשך פירוש לא בגוף לבד רק גם בנפש שיסכים גם לאבד הנפש בשביל רצון הש"י. והיינו דאף שמרגיש שזה מצוה ודבר גדול לקיימו לזה דנפיק מיניה [באותו לילה מסתמא שעל זה אמרו (מגילה יג, א) מה שילם לי כו'] מכל מקום שמוע וגו' דיש לשמוע לרצון הש"י אף על פי שעל ידי זה מבטל מצוה ועבודה ותיקון לנפש. ומי שבוחר בעבודה ורדיפה אחר מצוות ומעשים טובים יוכל לבוא לידי טעות זה שיסיתנו היצר רע על עבירה שהיא מצוה. אבל מי שמבטל רצונו שלא לרצות רק רצון הש"י על ידי זה הש"י מאיר לו להיות באמת הכל כרצון הש"י ואפילו כששוכח כטעם (אבות ב, ד) בטל וגו' כדי שיעשה וגו' וכמו שאמרו (יומא כב, ב) דוד בשתים ולא עלתה לו. פירוש דהם שני מיני שכחות האחד שכחה דהזדמנות והוא כח עמלק כנזכר לעיל זהו חטא דבת שבע שהיה במקרה שנזדמן לראותה וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קז, א) צפור נדדתו. ואחר שמזדרז בזה צריך עוד זכירה שלא יחשוב לעבירה מצוה. וזהו כח אגג דמסתמא כחו הוא הגורם ההסתה בלב שאול. והיינו שלעשות מצוה איש הישראלי רודף אחריו וצריך בזה בחינה ודקדוק לדעת אם זו מצוה באמת. אבל מכל מקום כיון שההתעוררות לעשות מצוה הוא מצד הטוב נמצא אין הזדמנות דרע. רק האדם הבוחר בטוב עליו לשרש אחר ראשית הרע שבלב למחות אבן הטועים. ועון דהסתה ודאי חשבו דוד המלך ע"ה למצוה למנות כדרך שעשה משה רבינו ע"ה וכמו שנאמר עוד תעבורנה וגו'. ונמצא שאירע לו שתי המכשלות ועלתה לו לעמוד על דברי תורה על ידי זה דהוא גברא דמרא סייעיה כמו שאמרו (שם צג, ב) וה' עמו שהלכה כו' דבדידיה לא הוה. כי זה אי אפשר רק על ידי שה' עמו דאין אדם עומד על דברי תורה כו'. והיינו דעל ידי המכשלה לבבו נשבר בקרבו ואז זוכה להיות ה' עמו כטעם (סוטה ה, א) אני את דכא. וזה רק לבעל תשובה דרגא דדוד שהקים עולה של תשובה. אבל שאול באחת ועלתה לו היינו דחטא רק באחד לחשוב אעבירה מצוה כנזכר לעיל. רק דמלכותו לא היה דופי ושום עבירה דלא חטא מעולם (כמ"ש יומא שם) וחשב דזהו עצמו חסרון שאין לו אותו סכלות מעט שראוי לאדם וזהו הדבר טוב שחשב שיש בעמלק וחשב דראוי להביא עצמו לחטא בידים כדי לעשות תשובה ולעמוד על דברי תורה על ידי זה דייקא. ונמצא לפי דעתו חמלתו על עמלק היה על דרך עת לעשות לה' וגו' הגם דעבר על דברי נביא חשב דכך ראוי לאדם להיות בו סכלות מעט. וזהו המיטב שבעמלק לזבוח לה' היינו להיות ה' עמו על ידי הלב נשבר דזובח יצרו כו' אחר החטא, וחשב דהיא בא לידו ונזדמן לו שיעבור דבר זה שבו עצמו יתוקן חסרונו שהוא מה שאין לו חסרון. ואמת הוא שחטא אז. אך לפי שחטאו היה כענין אחטא ואשוב אין מספיקין בידו כו' (יומא פה, ב) ועלתה לו. והיינו דמאחר דהוא חשב בשעת מעשה למצוה לדעתו אם כן אינו מכשול אצלו ואין אדם עומד על דברי תורה היינו רק כשהוא בדרך מכשול. וכן קליטת הטוב דעמלק גם כן הוא רק בדרך זה דאין מקבלין גרים מהם אם לא בדרך מכשול. דעל כרחך כך היה בני בניו של המן דלמדו תורה בבני ברק או דלא ידעו כשקבלום שהם מזרע עמלק ובדיעבד שקבלוהו הרי זה גר [והא דדוד שהרגו היינו מפני שפיו ענה בו שחייב מיתה על הריגת שאול כמפורש בכתוב ומכל מקום צריך לדעתי עיון] והקרוב יותר בעיני שהיה על ידי גוי מבני בניו של המן שבא על בת ישראל באונס דהולד כשר (יבמות מה, ב. וע"ש כג, א רש"י ותוספות ד"ה קסבר) ואף למאן דאמר הולד ממזר יש לומר אם קבלוהו ונתגייר ואח"כ נודע שהוא מזרע עמלק הגם דנאמר דגם דיעבד צריך לקיים בו מצות תמחה אף שנתגייר. מכל מקום בזה לדברי הכל הולד כשר וישראל גמור הוא. וכך הוא קליטת הטוב שבו על ידי אונס או טעות כמו עיקר טענת המן שנצמח על ידי שהשתחוו לצלם או נהנו מסעודתו (מגילה יב, א) וזה באונס. וזהו מדרגה שלישית בשורש עמלק שהאחד הוא שכחה וקרוב למזיד והשני שוגג והשלישי אונס וזה רחמנא פטריה מלבד בשלוש עבירות וזהו באונס דגוים. ויש גם בלב דיצר אנסיה כענין תחלתו באונס וסופו ברצון שאמרו בכתובות (נא, ב) דנחשב לאונס ובכהאי גונא מכל מקום הוא רע [וכהאי דיומא (פג, רע"א) דנפק מינה שבתאי כו' אף על פי שהתירו לה לאכול מכל מקום הוא שורש פורה כו' להתאוות כל כך עד שתהיה מסוכנת ואנוסה] אלא דמאי הוי לה למעבד. ורפואה שקדמה למכה דהמן אף הוא בחטא אסתר באונס כי כך מדתו של הש"י במה שהוא מכה בו הוא מרפא (מ"ר סוף פרשת ויקהל). פירוש החטא עצמו הוא התיקון כי נתברר דרצון מלכים ביד ה' מה שהם אונסים לעבירה כך רצון הש"י. ולכך קליטת הטוב שבו גם כן על ידי אונס דמסתמא זה כחו להסית האדם בדרך אונס ואי אפשר לקלוט גם כן הטוב שבכח ההוא גם כן רק באונס. וזהו חייב לבסומי כו' (מגילה ז, ב) דהיינו בלא דעת, ואונס נקרא בלא דעת כמו שאמרו בעירובין (ק, ב) הכופה אשתו כו' גם בלא דעת כו'. ונייחא דפורים הוא שגם שחוטאים בלא ידיעתם הוא טוב. ונהפוך ממחשבת המן להיות על ראשו מחשבתו אשר וגו' כטעם עת אשר שלט וגו' שהוא חושב שמחטיא ובאמת זדונות נעשים זכיות ועל ידי זה מוסיפים זכות. ואחר התשובה נעשה מסעודת אותו רשע שנהנו ממנה המצוה דסעודת פורים. ומהשתחויה לצלם לפנים כאלו לא ידע בין אבא דיהיב מיטרא כו' (תענית כג, ב) הביסום עד דלא ידע בין כו' והאומר להיפך הוא דומה לזה. ומכל מקום בזה הרי עושה מצוה שקיים בזה מצות חכמים חייב כו'.