רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נח'

[נח] ענין קריאת ימי הפורים על שם הפור והוא הגורל אלא שבלשון פרסי נקרא פור והוצרך הכתוב לזכור שמו בלשון פרסי ולתרגמו ללשון הקודש לפי שהימים קראו כשם הפרסי שכפי הנראה היה נקרא כן בפי בני ישראל אז. וזה טעם על כן קראו וגו' ולא פירש מי דרצה לומר המון בני ישראל קראו כן שכך הוא מפורסם שם ימים הללו אז. כי הפור הוא שגרם לימים אלו כי לולי נפל להמן הפור על חודש זה שבו יצליח לא היה מתחיל לעשות כלום. והנה הגורל אינו מקרה כמו שנאמר ומה' כל משפטו כי הכל הנהגת הש"י וכל האומות גם כן האמינו בגורלות אלא שכל העמים ילכו איש בשם אלהיו הם שרי האומות המנהיגים אותם שכל פעולותיהם נמשך מהם. וכמו שהם רק לשעה כך כל פעולתם וכן הוראת גורלותיהם הוא כפי מה שהענין לשעה ולא כמו שהענין באמת לאמיתו כגורלות בני ישראל שהם מהש"י הם מורים האמת הקיים לעד כחלוקת הארץ בגורל שהוא חלקו ונחלתו לעולמי עד. אבל גורל המן אף דגם כן לא היה דבר ריק הוראתו היתה רק כפי מה שיהיה למראית העין לשעה, וכפי מחשבת הדמיון שחשבו כן הוא, שהם מוכנים ח"ו ליום הריגה לאותו חודש. אבל באמת לאמיתו נהפוך הוא כי האי עלמא שהוא עולם הדמיון כמו שנאמר בשוב וגו' היינו כחולמים נקרא עלמא דשיקרא שהוא היפך האמת וכל שליטת השרים ועניניהם הוא רק בהאי עלמא המראה הכל דמיון היפך האמת וכן כל הוראותיהם. כי כל השגתם הוא כפי הדמיון והרי בדמיון פעל המן גזירה רעה. וידוע כי הם זה לעומת זה הקליפה והחיצוניות מלבשת את הפנימיות והקדושה אבר נגד אבר ובכל ענין דמיון האמת דבני ישראל בגוים הוא גם כן דוגמתן רק שהוא בהיפך. ועל כן כפי האמת היה גם כן אותו ענין דהרוג ואבד ובין יהודים וגוים אלא שהיה נהפוך מהוראת הדמיון ולכן המשכילים יבינו האמת מתוך הדמיון. וזה טעם פור הוא הגורל כי פור הפרסי ושל אומות העולם נפילתו הוא כפי הדמיון ומברר רק איך הדבר מצד הדמיון של שעה. מכל מקום הוא עצמו הגורל שבלשון הקודש שהוא המודיע האמת לאמיתו. והמון בני ישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם קראו לימים על שם הפור והוראתו הדמיון כי זה כל קדושת ימי הפורים לברר האמת הגנוז ונעלם תוך הדמיון עד שהדמיון שב להיות כלי להאמת שבתוכו ונטפל אליו. וכמו שהיה בנס דפורים ההריגה באויבים היתה רק על ידי גזירת המן להיות היהודים עתידים ליום הזה הוכרחו להפוך הדבר שיהיו עתידים להרוג באויבים. ונמצא הדמיון הוא הוא הגורם הישועה ביתר שאת ועל כן הוכרח להיות הדמיון גם כן לצורך האמת שאח"כ ונמצא גם הדמיון הוא מכלל הנס והישועה שאח"כ כי היה רק לצורך ישועה. ועל כן חייב לבסומי כי השיכור הוא מלא דמיון ואין לו מחשבת אמת כלל אבל אצל בני ישראל גם הדמיון הוא אמת. ועל כן קראו לימים פורים להורות כי הפור הוא עצמו הגורל והוא גם כן בכלל הנס. ועל כן המגילה מתחלת באות ו' ומסיימת בו' שהוא אות אמת כידוע בזוהר (ר"פ ויקרא) והוא מדת האמת ליעקב שכולו זרע אמת דזהו מדת האמת כאשר כולו כך מבריח מקצה אל הקצה ואין בו דבר מלבר כי שפת אמת תכון לעד. וכאשר נהפך הדמיון להיות גם כן אמת זהו שלימות אות אמת שהוא הבריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה. ותחלתו ויהי שהוא מורה צרה כמדתן של צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה (ב"ר פ' סו) ועל ידי היסורין הקודמין גם כן השלוה יותר גדולה והם ההכנה לשלוה שאח"כ. ועל כן גם זה מתחיל באות אמת והוא מדת יעקב אבינו ע"ה שביקש לישב בשלוה וקפצו עליו היסורין לא לנגד לרצונו של הישיבה בשלוה על ידי זה כי כל רצונותיו לשם שמים ורצון יראיו יעשה. רק למלאות רצונו ומבוקשו לישב בשלוה והשלוה שלו היינו חיים שלא בצער וביצר הרע שזכה לו כמו שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פ' ה) והיינו באותם שנים שישב במצרים שנאמר עליהם ויחי יעקב שאז היה לו שלימות החיות. ולעשות מבוקשו קפץ עליו רגזו של יוסף שעל ידי זה בא למצרים. וסופו מסיימת בזרעו לזכות לזרע אמת גם כן כאשר שמעתי כי על ידי מחיית עמלק שמצותו לאבד כל זכר למו אז בזה לעומת זה כשזה נופל זה קם ניתוסף ריבוי בנפשות דישראל וזוכה לזרע מי שצריך לה. ולדעתי נרמז זה בסיום המגילה במלת זרעו כי לעולם המלה שבהתחלה הוא שורש הדבר מצד ההתחלה והמלה האחרונה הוא שורש סוף ותכלית המכוון בדבר זה. והמכוון במחיית עמלק להיות השם שלם ונודע כי שתי אותיות ראשונות של שם הם האבות ואחרונות הם הצאצאים. וכאשר השם שלם הוא שהאבות זוכים לראות צאצאים סמוכים להם [ועי' זוהר פ' ויקרא ז' א' ע"ש] וזוכין לזה במחיית עמלק. ועל כן אדר מזלו דגים הרומז על וידגו לרוב וכן שמעתי כי חודש זה מסוגל להוליד בו יותר מבשאר חדשים על פי מה שאמרו בפרק קמא דראש השנה (ח, א) בצאן מתעברות באדר וכן בצאן ישראל. ועל ידי הריבוי דישראל ממילא בא המיעוט לזרע עמלק דכשזה קם זה נופל ועל כן חודש זה מסוגל למחיית עמלק ולאבד כל זכר למו. והמן חשב אדרבא להיפך כי אז יאבד ח"ו כל זכר מישראל מצד כח הדמיון שלו המראה לו כן ודמיון זה גרם אדרבא לרבוי על דרך כאשר יענו אותו וחשבו למעטם כן ירבה וגו'. כי כן הוא מדת הריבוי של ישראל להיות נמשך דוקא על ידי הדמיון המראה היפך מקודם. כמו צור חצבם אברהם אבינו ע"ה דאמר לו צא מאצטגנינות שלך כו' (שבת קנו, סע"א) והוא הוראת הדמיון שתחת השמים דכל הוראת האצטגנינות הוא מצד הדמיון עולם הזה שתחת השמים. וכל עסק אברהם אבינו ע"ה ובנין אומה הישראלית הוא לצאת מהדמיון שהם כל הבלי העולם הזה שתחת השמש דהכל הבל ודמיון ורק עד ארגיעה. ושורש ישראל הוא לבקש שפת אמת אשר תכון לעד ודבר זה נעלם בעולם הזה שכך היתה ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (שם עז, ב) שאין האור נגלה מיד רק מתוך החושך וההעלם נגלה האור למבקשיו והם בני ישראל. אבל אומות העולם נשארים בחושך אשר יכסה ארץ ולאומים ורק עליך יזרח וגו' דכי אשב בחושך ה' אור לי.

וביציאת מצרים שהיא תחלת בנין האומה וידוע דכל קומה שלימה נחלק לעשר והיו צריכים להשתלם בעשר מדותיהם שיהיו כולו זרע אמת נבדל מהעמים. היו הבירור בעשר מכות שבאו על המצריים ובכל מכה הפליא ה' בין מצרים ובין בני ישראל. וידוע מה שאמרו קמאי דבביאת המכות היה פחד גם לבני ישראל דנתייראו שמא יהיה גם עליהם וכך היה ראוי כפי הדמיון הכוזב, ושהם יצאו מהדמיון וידבקו באמת ואז יכירו האמת שאין להם שייכות עם המכות כלל. ומכת חושך הוא התשיעי נגד היסוד ששם עיקר זוהמת מצרים ערות הארץ ועל כן במדה זו החושך יכסה ארץ שם ולכל בני ישראל היה אור במושבותם כי הם היו גדורים בעריות ושמו מעיד עליהם נגד המצרים לעדות השם י"ה (שהש"ר ד, יב) שהם שתי ראשונות המורות על הנסתרות כידוע. כי מצד הנגלה היתה טענה ואומות העולם מונין אותם וכפי גודל שיקועם במצרים עד שנקראים גוי מקרב גוי כעובר בבטן אמו (שוחט מז' קז) היה נראה כאלו גם הם מזוהמים ח"ו כמוהם. אבל באמת שם דייקא נתבררה טהרת בני ישראל וזכו לפסיקת הזוהמא לגמרי על ידי ההכנה בגלות מצרים דוקא שהיה החשוכא דברישא ומזה זכו לנהורא במושבותם אח"כ ובכל מקום שהיה הישראל הולך היה האור ממשמש ובא עמו. והוא כטעם בחושך ועומק השיקוע ה' אור להם ואי אפשר לחושך להחשיך להם כלל. ומכת בכורות הוא נגד מדת המלכות שהוא שורש החיות דכנסת ישראל שנקראים בני בכורי ומזה נמשך המיתה והביטול לבכורי מצרים בזה לעומת זה. ובזה היה הפחד יותר גדול על בני ישראל שהרי הוזהרו שלא לצאת מפתח ביתם והוצרכו לדם פסח להגן בעדם נראה שהיה מקום למשחית לשלוט ח"ו באמת גם בהם. ולכאורה אם מצרים חטאו שלא רצו להוציא בני ישראל, ישראל מה חטאו. וגם אותה מכה היתה על ידי הש"י בעצמו כמו שנאמר אני ולא מלאך כו' והכיתי כו' ולא שייך כיון שניתן רשות למשחית כו'. אבל ענין מכות בכורות שהיה על ידי הש"י בעצמו אף דמפי העליון לא תצא הרעות על כרחך דאין זה רעתם אלא טובתם. כי ענין מיתתם היה על ידי תוקף התגלות מורא גדול דגילוי שכינה נפל פחד עצום על המצריים. והבכורות שבהם ראשית ועיקר האון והכח של האומה דעל כן קודם מתן תורה היה ההקרבה בבכורות שהם הנבחרים שבאומה עליהם היה הפחד ביתר תוקף עד שיצאה נשמתם מגודל הפחד. וזה ענין קדושת פטר חמור שהוקדשו מאז נגד מצרים שנמשלו לחמור כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פר' צו) כי מכה שלהם היה על ידי הרגשת קדושה אלא שהם טמאים בעצם על כן אין שייך בהם קדושה בעצם כלל רק קדושתם לפדותם בשה או לערפם. ובמצרים היה שניהם שהם נערפו והקדושה נכנס בשה ישראל כמו שנאמר כי לי כל בכור בבני ישראל וגו' ביום הכותי וגו' ולא שהיו פדיונם רק שהם קדשו גם כן באותו פרק שהיה גילוי שכינה ונתגלית קדושה גם להם אלא שהם קדושים בעצם ויכלו לסבול ולא יצאה חיותם אדרבא נתדבקו על ידי זה באלהים חיים להיות שייך לו. וכטעם השמע עם קול וגו' כאשר וגו' ויחי כי על ידי תוקף השגה כשמיעת קול ה' מסתלק החיות על דרך כי לא יראני האדם וחי אבל בשעת מיתתן רואין (ספרי בהעלותך פיס' קג) ומסתלק החיות. ובני ישראל שחיותם הוא גם כן חלק אלוה ממעל הם יוכלו לשמוע ולחיות וכן בגילוי שכינה דמצרים. אבל ידוע למאן דעיילי ונפקי כי דבר זה כפי מדריגת האדם וצריך ליכנס בהדרגה ממדרגה למדרגה אבל אם ישיג השגה שלמעלה ממדריגתו יוכל לצאת נפשו כענין (חגיגה יד, ב) בן עזאי הציץ ומת מתוקף ההשגה. וכן מיתת נדב ואביהוא היתה על דרך זה ובמתן תורה גם כן בדבור ראשון יצאה נשמתם (שבת פח, ב) שלא היו מוכנים כולם למדריגת נבואה אלא שהוריד טל של תחיה היינו שפע חיות חדש שנעשו בריה חדשה וכן בכל השגה שלמעלה ממדריגה. והבעל תשובה שזוכה בשעתא חדא ברגעא חדא לתכלית השלימות כידוע גם כן כשקונה עולמו בשעה אחת תצא נפשו כרבי אלעזר בן דורדייא בעבודה זרה (יז, א). וידוע דביציאת מצרים השיגו ברגעא חדא שלא בהדרגה רק בדילוג וקיפוץ על המדרגות ובחפזון ועל כן הוצרכו להגנת דם פסח על המשקוף ומזוזות כי הדם הוא הנפש וכאשר מקריב נפשו להש"י זהו דינא למצרים ורחמי לישראל כמו שאמרו בזוהר בא ל"ו א' כי על הפתח פירשו שם פתח הגוף זו מילה, שזהו התחלת בנין הגוף ולידת איש הישראלי להיות מסור להש"י מלידה מבטן. ודבר זה לאומות העולם הוא סילוק חיות שאי אפשר להם למסור עצמם לגמרי להש"י וכמו שאמרו בשבת (פח, א) ברישא איבעיא לכו למישמע אי מציתו כו' כי לא יכלו לקבל על עצמם עול הש"י בכל אשר יאמר רק אחר שישמעו אם הוא ביכולתם. ועל כן כשהראה הש"י לישמעאל לא תנאף ולאדום לא תרצח וכדומה כל אומה במה שהם משוקעים שכל חיותם תלוי בזה לא רצו לקבל (זח"ג קצב, ב) כי אם יניחו זה יניחו חיותם לגמרי כי כל חיותם הוא מתאוה זו. ועל כן הערלה נקרא על שמם שאי אפשר להם להיות נימולים כלל כי המילה הוא חותם הברית שהיהודי כורת עם הש"י להיות נאמן לאלהיו במסירת כל כחות גופו ונפשו אליו לגמרי מלידה מבטן שלמעלה מהדעת וההבנה והכרת השכל רק שבטבעו ותולדתו הוא כן. דעל כן אפילו ערלי ישראל נקראו מולים (נדרים לא, ב) והיינו אפילו מומר לערלות שאינו שומר הברית ומטמא עצמו בכל מיני טומאות אי אפשר לינתק שם ישראל ממנו שהוא כח היהדות שיש בו בתולדתו מורשה מהאבות ומיד כשירצה לשוב כחו יפה למסור כל כחות נפשו לגמרי להש"י. וכנודע בדורות השמד אפילו הרבה מפושעי ישראל מסרו עצמם על קידוש השם וכן בבראשית רבה (סו"פ סה) גבי יקום איש צרורות וכיוצא. וזהו רשימת הדם על הפתח דאף דבריש כל מרעין אנא דם (ב"ב נח, ב) שהוא הנפש הבהמית שמכחה כל מיני רע שבגוף, מכל מקום הם מוסרים ומקריבים זה להש"י. וזהו העצה שיוכל לקבל גילוי שכינה ולא תצא נפשו, אדרבא ימשיך חיות חדש ותוספת חיות על ידי הדביקות באלהים חיים, והוא על ידי הקרבת כל כחות וחיות נפשו הטבעיים המושרשים בו כולם להש"י. שזהו שורש קדושת הכנסת ישראל והוא שורש חיותם דכל חיות איש היהודי הוא רק כאשר מכיר זה בבירור גמור שאין לו שום כח עצמו רק כל כחותיו מהש"י ומסרם אליו. וזהו היציאת מצרים שנעשה לאומה שלימה מיוחדת להש"י ולהאומות זהו מיתתן ומצרים ביחוד הם הקליפה הסובבת התגלות אומה הישראלית לעם בפני עצמו דעל כן הם שיעבדום ורצו לעכב התגלות זה. ודייקא שם נבנו לעם בפני עצמו וכאשר יענו כן ירבה. ובגילוי שכינה שהוא התגלות שורש מדת כנסת ישראל והחיות של אומה הישראלית שהוא על ידי שהש"י שוכן בתוכם על ידי זה נגרם ממילא מיתה לבכורי מצרים דשורש חיותם הוא היפך מגילוי זה. והובטחו בקריעת ים סוף שלא יוסיפו לראותם עד עולם היינו שכבר נבחרו ונקבעו לכנסיה מיוחדת ועם מיוחד ואי אפשר להם לראות עוד ענין מצרים שהוא הקליפה המעלמת התגלות עם בני ישראל לגמרי. דזה לא יהיה עוד עד עולם דבכל הגליות לא נתערבו בין הגוים כדרך שנאמר במצרים גוי מקרב גוי וכל רואיהם יכירום לעם בפני עצמו מצויין ומובדל. וכאשר הוסרה קליפה זו המעלמת גילוי האמת ליעקב נתייראו כל אומות העולם מהם דראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. עד שבא עמלק וקיררה בפניהם כי הוא ראשית גוים שורש הדמייון החושב ומדמה הדמיון לאמת והוא שורש הפשיטות טלפיים דעשו לומר טהור אני. ועל כן הוא הראשון הנלחם עם בני ישראל אחר יציאת מצרים שנתגלה התחלת בנין כנסת ישראל נתגלה גם כן זה לעומת זה התחלת האשת זנונים המתדמות לאשת חיל כקוף בפני אדם (זח"ב קמח, ב). והתפשטות כחות הדמיון אפשר להכניסם לקדושה כי כל כח פרטי בפני עצמו הוא כח מכחות הנפש הבהמיית והיהודי שמוסר כל נפשו להש"י משתמש באותן הכחות בקדושה כרצון הש"י. ואותן מצעות שהציעה באיסור בגיות אפשר להציען בהיתר ביהדות (מנחות מד, א). אבל שורש הדמיון שהוא ההתדמות הדמיון לאמת שהוא שורש עמלק זה אין לו תקנה אלא למחותו, ובזה נעשה אצל בני ישראל גם הדמיון אמת, והוא על ידי שנהפוך הוא, כידוע דיש שני מיני מיתוק ליצר לאכפייא ולאהפכא, ולאכפייא היינו שישנו במציאות עדיין אלא שאינו שומע לו לעשות איסור וכופהו להיות נשמע לעצת התורה והיצר טוב. וזהו כח היצר שישאר גם לעתיד רק דנקרא לבן דאתלבן כמו שאמרו במדרש הנעלם (זח"א קלז, א) שאין צריך לבטלו לגמרי. אבל שורש היצר רע ועיקרו יבוטל לגמרי לעתיד וזהו החלק ממנו שההשתדלות בו בעולם הזה לאהפכא שיעשה ממנו טוב ויתבטל הרע לגמרי מהעולם מעט מעט עד שיגיעו לזביחת היצר לעתיד לבא שיהיה כשימחה זרעו של עמלק מן העולם לגמרי. דהכל אחד כי ממנו הוא שורש היצר רע בעולם הנמשך גם ללבבות בני ישראל שצריכים למחותו ולהיות נהפוך שישלטו היהודים המה בשונאיהם הם שונאי הנפש דיהדות שהוא מסירת הנפש להש"י. ועמלק שונא זה כמו שאמרו (ב"ר פ' סג) על פסוק דם שנאת, דם הפסח ודם המילה דשניהם מיוחדים בבני ישראל לבד המבטלים כל כחות נפשם להש"י. ועמלק שהוא ראשית גוים הוא שורש השנאה לכח זה, כי שורש הדמיון שהוא הדמיון שהדמיון אמת, מדמה שזה אמת שהארץ נתן לבני אדם להיות כחות נפרדים מהש"י. וזהו שאין השם שלם דהיינו יחוד עולמות עליונים עם התחתונים כי כל חפץ עמלק להפריד הארץ ומלואה וכחות הנבראים כולם מהבורא. ועל כן חשב לאבד היהודים שהם המורידים שכינה בתחתונים ומחברים הבורא עם הנבראים ומיחדים הכל והוא שונא יחוד זה של ביטול הנפש הבהמית גם כן במקורה להיות יחוד גמור גם משנברא העולם כעד שלא נברא העולם. דבזה אין מקום להתפשטותו והתפארותו בכבוד עושרו ורוב בניו ואשר גדלו המלך שזה כל האדם הגשמי בעולם הזה מצד גופניותו כל השתדלותו ומאויו לזכות לעושר שבזה יוכל להגיע לכל מיני תאות, ולכבוד ובכללו גם הסרת הקנאה כי כלום מתקנא גדול בקטן, ולבנים שבזה חושב שיש לו הנצחיות גם כן והקיום במין אחר שימות עדיין ישאר גזעו בעולם הזה. וזהו תכלית שלימות העולם הזה לבני עולם הזה. וההתפארות בשלימות זה הוא רק להמשוקע בעולם הזה ונפרד לגמרי מהש"י כגויי הארצות אשר הם יתהללו החכם בחכמתו שזכה לכבוד אשר חכמים ינחלו, והגבור בגבורתו שזכה לבני הנעורים אשר הם כחצים ביד גבור וכאיש גבורתו, והעשיר בעשרו. אבל הנביא אמר שלא יתהללו בזה כי אם בהשכל וידוע אותי דהיינו שמכיר דהכל מהש"י כל חכמתו וגבורתו ועשרו וכבודו ורוב בניו הכל לפי שהש"י רצה לתת לו ולית ליה מגרמיה כלום וכך יוכל לתת לאחר כמו לו ובמה יתהלל רק הוא תהלתו מה שהוא מכיר שהוא מהש"י. ועל ידי זה הוא שליטת היהודים בשונאיהם ושליטת מרדכי על בית המן וניתן לו כל הכבוד והעושר וכן מסתמא גם לרוב בנים דעל כן אמר דובר שלום לכל זרעו כי זכה לזרע רב גם כן. כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא (מו"ק כח, א) וידוע דמזלא היינו שורש הנפש במקורה המזיל ונטיף חיות לכל התפשטות הנפש, ואין מזל לישראל ידוע הפירוש שהאין הוא מזלם, רצה לומר ששורש חיותם וכח נפשם הוא שהם אין ואפס מגרמייהו רק מה שהש"י משפיע. וזהו המזיל והמטיף להם השפע דבני חיי ומזוני. אבל מצד פרידתם בישות כאלו הם יש ודבר נפרד אין להם מציאות ושפע דבני חיי ומזוני כלל כי אינם תחת המזל דישות, שהוא תחת השמים ממשלת הכוכבים ומזלות שהוא המזל דעכו"ם, שהם יש להם שפע בני חיי ומזוני דישות שמצד המזל שתחת השמים. ועמלק שהוא הראשית גוים הוא המזלא דאומות העולם שעל ידו נמשך השפע דבני חיי ומזוני לכל האומות וכשימחה זרעו מן העולם יתבטל כל השפע מאומות העולם ויהיו גרים גרורים לעתיד לבא. כי כל שפע שלהם הוא רק מצד הדמיון ושפע דהאי עלמא דשקרא שהוא רק עד ארגיעה. והוא חשב שזה אמת ובעת תכלית תקפו וגדולתו שחשב לתלות מרדכי ולמי יחפוץ המלך לעשות יקר כו' דעתה יגדל כבודו עוד יותר שירכיבוהו ברחוב וגו' נהפוך הוא, ונתגלה לו תכלית שפלותו וסופו לתלותו על ידי זה. וראה כי כל כבודו דמיון, ומחשבתו שהדמיון שלו אמת זה שקר גמור, כי האמת שאין עוד מלבדו ואתה מחיה את כולם, שאין חיות לשום בריה ודבר שבעולם אלא מחיותו יתברך, ואי אפשר להפריד כלל הנבריאם מהבורא דאז לא היתה להם מציאות כלל. והוא נמחה מן העולם לגמרי כאשר פוסק קבלת חיותו מבוראו.

אבל דבר זה נעלם בעולם הזה הנמשך ללילה וכאשר נתגלה זה בלבבות בני ישראל להכיר בבירור גמור דגם כל הנהגת עולם הזה ממנו יתברך ומלכותו בכל משלה כמו שהיה אז כמו שאמרו במגילה (יא, א) אימתי ראו כל אפסי ארץ כו' בימי מרדכי ועד שרבים מעמי הארץ מתייהדים מעין דוגמא דלעתיד, אז כמו דלעתיד בשוב ה' וגו' היינו כחולמים יהיו כל עניני עולם הזה כחלום ודמיון בעלמא כך ראו אז שכל הגזירה והפחד שהיה על היהודים מקודם היה רק חלום ודמיון. אלא שדמיון זה הועיל להשיב לבבות בני ישראל לאביהם שבשמים כמו שאמרו (שם יד, א) גדולה הסרת טבעת מארבעים ושמונה נביאים וכן אמרו בסנהדרין (צז, ב) לעתיד מעמיד מלך קשה כהמן והם שבים בתשובה ודייק כהמן דכיון דהכונה רק להשיבם בתשובה כל קשיותו אינו אלא דמיון כוזב בעלמא כמו שהיה בהמן מאחר שבאמת אין רצון הש"י כלל לזה. ונמצא הדמיון גרם לביטול הדמיון והתגלות האמת ועל ידי זה שב הדמיון להיות אמת לא שהדמיון עצמו אמת כמות שהוא דזה שקר רק שמצד ההתהפכות נעשה ממנו הכנה לטוב אשר ישלטו היהודים וגו' והוא על ידי שיתגלה להם על ידי זה האמת וישלטו על הדמיון המעלים האמת. ולפי שלעולם שליטת האדם באדם לרע לו לאדם בליעל כידוע הוא דרך הלבשה חלק בחלק ואבר באבר זה לעומת זה כקליפה הסובבת לפרי כידוע וכאשר הוא חוזר לשלוט בו הוא דוגמת שליטתו כי הוא כנגדו ממש. על כן כמו שהוא חשב לאבד כי זהו כח הרע דעמלק שרוצה להרוג ולאבד אח"כ נהפך שהיהודים הרגו ואבדו בהם. וזהו הפור שהוא הוראת הדמיון, דהיינו המקור של הדמיון והראשית שלו טרם שנתגלה לפועל שזהו שורש עמלק הראשית דגוים שהם כללות עולם הזה הדמיוני והוא המזל של רוממות אומות העולם נגד ישראל כפי הדמיון. נהפך לפורינו להיות אדרבא אז רוממות קרן ישראל נגד אומות העולם כי נמחה זרעו של עמלק ונעשה מהיש אין והאין הוא המזל לישראל. ופור זה עצמו אדרבא הזיל והטיף שפע לישראל כי הוא הגורל אשר מה' כל משפטו והוא אלהי ישראל לבד. וכמו שכלל הבריאה דששת ימי בראשית היה בשביל ישראל כן כלל קיום הבריאה דששת אלפי שני הכל בשביל ישראל וכל מה שנעשה ונפעל בעולם הכל לצורך ישראל וכמו שאמרו ביבמות (סג, א) אפילו ספינה הבאה מגליא כו'. ועל כן הפיל פור מיום ליום ומחודש לחודש שלא רצה שום חודש ויום לקבל פור להרע לישראל כמו שכתב בתרגום כי הזמן גם כן נברא מכלל הבריאה והוא גם כן לצורך ישראל וכמו שנאמר החודש הזה לכם ואיך יקבל על עצמו להרע בו לישראל וכל שכן לאבדן מן העולם לגמרי ח"ו כי אם כן יאבד כל הבריאה ויאבד גם הזמן והיום והחודש עצמו מן העולם גם כן עד שהגיע לחודש אדר שבו נפל הפור ושמח לפי שבו מת משה רבינו ע"ה. הענין כי כל חודש יש בו אור מיוחד בפני עצמו כפי האותיות שנבראו בו כמו שאמרו בספר יצירה דשתים עשרה פשוטות נגד שנים עשר חודש וניסן באות הה' הרומז לשכינה כי בו התחלת גילוי שכינה בתחתונים. ועל כן הוא ראש חדשים שזהו תכלית המכוון דחדשים שישראל מונין ללבנה שעתידים להתחדש כמותה. בכל חודש השגת התגלות מיוחד מה שכנסת ישראל מקבלת מדודה כלבנה המקבלת מהחמה כנודע. ובניסן הוא התגלות גמור להאיר גם בחשכת לילה וראתה שפחה על הים כו' בראיה גמורה על ידי שמאיר כל הלילה ולכל בני ישראל היה אור גמור במושבותם. ונודע דיתרון האור הוא מן החושך דכאשר הוא אור בהיר בשחקים אין רבותא כל כך רק כאשר יש חושך ומאיר אז ניכר היתרון ושלימות האור, על זה תכלית בריאת העולם להיות ברישא חשוכא ואח"כ דייקא נהורא. וזהו כל השתלשלות החדשים מראשית השנה בניסן שהוא הגילוי הגמור אבל בראיה בעלמא עד שיקבע בקנין גמור באחרית השנה להכיר הגילוי גם מתוך תוקף ההעלם. וזהו באדר שנברא באות הק' הרומז לקדושה כמו שאמרו בשבת (קד, א) ק' קדוש, דהוא במקום גדר ערוה כמו שאמרו ביבמות (ירוש' פ"ב ה"ד). כי הקדושה הוא היחוד שאדם מייחד ומוסר עצמו וכל כחותיו להש"י דוגמת קדושי אשה שהיא נקנית בזה לבעלה להיות מותרת לו. וזה נמצא רק במקום שנמצא גדר ערוה היינו בישראל, דעכו"ם אע"פ שגדרו עצמם בעריות מימות המבול מכל מקום אין הערלה נקראת אלא על שמם (נדרים לא, ב). כי המילה הוא החותם של הש"י על גדר הערוה שגם אבר זה מיוחד להש"י דבאבר זה הוא תוקף התאוה והכונה לגרמיה שיש בזה באדם מחטא אדם הראשון ואילך כמו שאמרו (מ"ר ר"פ תזריע) דאפילו חסיד שבחסידים כו' והוא ישי שמת בעטיו של נחש דזהו עטיו של נחש וחטא אדם הראשון דעל ידי זה נמשך בכל זרעו כן. והתיקון הוא המילה דעל כן אמרו (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון משוך בערלתו היה דנוצר מהול אבל על ידי החטא נמשך. ועל כן לא מל אברהם אבינו ע"ה את עצמו קודם שנצטוה כמו שקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה כי לתקן לגמרי אי אפשר עד עת קץ שאז יבולע באמת המות לנצח, אבל בעולם הזה העלים הקב"ה דרך עץ החיים ולא רצה שיתוקן תיכף לגמרי עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ואם כן המילה מעצמו אינו כלום אלא כערבי וגבעוני מהול דמכל מקום נקרא ערל ואי אפשר כלל להיות בזה אין מצווה ועושה דכל שאין מצווה אין כאן עשיה גם כן דהרי באמת בעולם הזה עדיין יש בו כונה להנאת עצמו. אלא שלאותם שהש"י ציוה למול היינו שהוא חתם שמו עליהם דהם באמת עומק אמיתות כונת הנאת עצמם גם כן הוא רק לשמים כי חלק ה' עמו. ועל כן אמרו באברהם וכרות עמו כו' שהש"י אחז עמו (ב"ר פ' מט) ומצא עצמו מהול (שם סו"פ מז) לא שהוא מל את עצמו כאלו השתדלותו פעל זה. וזה טעם דאין בזה ענין השתדלות אדם כבשאר מצוות ועל כן נימול בעודו תינוק שלא ידע כלום כי אין בזה השתדלותו רק שהש"י החתימו חותמו שהוא מוגדר מערוה ואפילו שלמראית עין אינו כן. ועכו"ם בהיפוך אפילו המולים רצה לומר המראים עצמן בפועל בתכלית ההגדרה באמת אינו כן וכמו בלעם שהיה נביא אומות העולם אדרבא פרץ גדר ערוה. ועמלק חתך מילותיהן ואמר טול מה שבחרת (מד"ת תצא ט) כי אומות העולם קוראים להש"י שונא זימה כמו שאמרו בסנהדרין (צג, א) גבי נבוכדנצר וגבי בלעם (שם קו, א) וחשבו דזהו מה שבחר בישראל המולים לפי שהם מלים וגודרים עצמן וכשראה אותם הנחשלים דהיינו שאינן כן וכמו שאמרו (מד"ת שם) על פסוק אשר קרך שנעשו בעלי קריין שהביאן בנסיון ולא עמדו בו על כן אמר טול מה שבחרת כי הנה ככל הגוים בית ישראל. אבל באמת יעקב בחר לו י"ה ישראל לסגולתו כידוע הפירוש על והייתם לי סגולה מכל העמים דרצה לומר כמו סגולה שהוא בלא טעם נגלה רק כך הדבר מסוגל בסגולה כך מה שבני ישראל לו יתברך מכל העמים הוא בלא טעם בהתגלות בעולם הזה כלל. דהגם דשניהם שוין למראית העין בעולם הזה, ואוהב את יעקב שהוא היפך הזימה שהש"י שונא, ואת עשו שנאתי שהוא מלא זימה אף דלמראית העין אינו כן מכל מקום הש"י מכיר שרשם הנעלם מעיני בני אדם בעולם הזה הרואה לעינים. והמילה הוא עדות על השורש דבני ישראל הנעלם בעולם הזה דשורשם גדורים בעריות ועמך כולם צדיקים וקדושים ומה שאין נראה כן הוא רק מצד דמיון עולם הזה דהיינו כחולמים.

וזהו קדושת חודש אדר שהוא נגד זרעא דיוסף שומרי הברית שגדר עצמו מערוה ושם אתה מוצא קדושה. על כן נברא באות הק' ואין עמלק נופל אלא בידם כי כל טענתו הוא נגד קדושה זו דעל כן אמרו ויזנב וגו' כידוע. ועל כן בו נולד משה רבינו ע"ה שהוא שורש הקדושה דבני ישראל עד שפירש לגמרי מן האשה ובו מת גם כן כי עדיין אין התגלות הקדושה דבני ישראל גלוי לכל בפועל גמור והאמת היא נעלמת. וזהו גם כן מצד אותו חודש מצד הדמיון שבו, דבכל דבר אמת יש דמיון כנגדו זה לעומת זה, וגם בקדושה וגדר ערוה יש קדושים באמת וזהו אצל כלל בני ישראל ולא עשה כן לכל גוי, ויש שכפי דמיון העולם הזה נראה מוגדר וקדוש וזה יש גם באומות העולם כידוע שמצוי אצלם גם כן הפרושים מעריות לגמרי ויחשבום לקדושים. ובאמת הוא דמיון כוזב וכמו שבישראל אפילו הפרוץ פרצתו אינו אלא מצד ההוצי הסובבים לאסא כמו שאמרו בסנהדרין (מד, א) וכדרך שאמרו בשיר השירים רבה על פסוק ששזפתני השמש דברחיצה מועטת מתלבנים. כן בעכו"ם להיפך הם שחורים ממעי אמם ומה שמתלבנים ומראים עצמם קדושים הוא רק למראית העין וברחיצה מועטת מתגלה שחרותם העצמי. ומכל מקום מצד הדמיון גם זה נראה קדושה ובעולם הזה כל זמן שלא בלע המות לא נגלה עדיין קדושה האמיתית על כן בו מת משה רבינו ע"ה וגם באותו קדוש פגעה מדת הדין, וכל מיתה הוא רק מצד חסרון הקדושה הגמורה, ואצלו לא היה שום חסרון קדושה כלל, על כן לא ידע איש את קבורתו ומת רק על פי ה' בנשיקה (ב"ב יז, א) שהוא אדרבא מצד תוקף הקדושה. אלא שבזה גרם חסרון למראית העין בקדושה דבני ישראל שאצלם לא היה מורגש בפועל קדושה כל כך ומצד הזה נחשב החסרון בו כי פרנס הוא הדור. וזהו החטא דמי מריבה יען לא האמנתם להקדישני, ויקדש בם, כי ה' צילך ובקדושת האדם גם הש"י לעומתו נקדש בתוך בני ישראל והיינו על ידי קדושת בני ישראל. דידוע מים רומז לתאוה ומשה רבינו ע"ה היה מרוחק לגמרי מכל מיני תאוה וחמדות עולם הזה וכמו שאמר מאין לי בשר דזה אין שייכות לו למדריגתו רק להמטיר לחם מן השמים והוליכם במדבר המנוגב מכל טובה והוציא מים מצור החלמיש המנוגב לגמרי. והש"י אמר שידבר אל הסלע ונתן מימיו היינו שגם לו יש מים כי באמת הש"י ברא התאוה ואינו לבטלה רק כשלא יחמוד ויתאוה למה שאינו שלו. ואין לך בריה שאין לו חשק ותאוה לאיזה דבר השייך לו וזהו מימיו השייכים לו. ועל ידי הדבור לשם ה' יהיה הנתינה לשם שמים וזהו קדושת התאות דבני ישראל שאע"פ שגם בהם יש תאוה, אמיתות תאותם של ישראל הוא הש"י וכל תאותם לשם שמים. ומשה רבינו ע"ה הכה בסלע הכאה רומז ליסורין וביטוש קשיות הגוף שלא ישקע בתאותיו כי הוא חפץ להרחיק בני ישראל מתאות גם למראית העין כי חשב מה שלמראית העין תאוה הוא גם כן היפך הקדושה. וזה גרם חסרון בקדושה דהש"י שהוא תלוי בקדושה דבני ישראל, ועל כן נגזר עליהם מיתה, ויקדש בם במיתתם דבזה נתגלה הקדושה שבתאות בני ישראל דמחמתו נענשו ונוסף התגלות קדושתו יתברך. כי זהו קדושתו יתברך כאשר ישראל קדושים שגם כל תאותיהם לשם שמים וכמו שאמרו (נדה לא, א) ומספר רובע ישראל דאותו רשע אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה שהוא לא ידע אפשרות קדושה בדבר זה. אבל באמת אצל בני ישראל הכל קדושה.

והמן כשראה שבו מת משה רבינו ע"ה שמח חשב דבאמת אז הוא העלם הקדושה דבני ישראל ולא ידע דהעלם זה הוא אדרבא תוספות גדול בהתגלות קדושתם. ולא ידע דבו נולד משה ובו אדרבא התגלות קדושה דבני ישראל וגם מיתתו הוא תוקף גילוי גם בהעלם. וזהו כל קדושת החודש אדר להראות קדושת בני ישראל גם בתוך תוקף החשכות וההעלם דעל כן חייב לבסומי עד דלא ידע (מגילה ז, ב) ובלא דעת [שזהו מיתת משה רבינו ע"ה סוד הדעת כנודע] ניכר גם כן ההבדל בין ישראל לעמים. והגם דקם רבה ושחטיה לרב זירא למחר החייהו והרציחה שלו היתה רק למראית העין ומצד הדמיון ולא כרציחה דעכו"ם, כי אין אצל בני ישראל רציחה באמת כלל. ושתיית יין עצמו היא התאוה שבו היה חטא אדם הראשון למאן דאמר ענבים סחטה לו וכן חטא נח וישכר וחטא דעשרת השבטים השותים במזרקי יין וכמו שאמרו בשבת (קמז, ב) ובויקרא רבה (פ' ה) מחמרא דפרוגיתא. אבל בפורים חייב לבסומי והשתיה כדת של תורה ואע"פ ששותה ומשתכר וזה בכלל אשר שנא ה' כמו שאמרו (פסחים קיג, ב) שלושה הקב"ה אוהבן שאינו משתכר ומכלל הן נשמע לאו לכל לץ היין הומה שכר. אבל בפורים אין רע דזהו עיקר קדושת הפורים שנתברר שכל התאות דבני ישראל הם בקדושה והכל להש"י וכל מה שעשו נגד זה לא עשו אלא לפנים ולמראית העין ולא עינה מלבו. ועל כן על ידי זה זוכין לבנים כי אברהם אבינו ע"ה ראש אומה הישראלית לא זכה לבנים שיקרא לו זרע בהם אלא אחר שנימול כי המילה הוא השתנות עצם הגוף שנעשה גוף אחר ואז יוכל להוליד בדומה לו כיון שנשתנה עצמיותו להיות כך. וכמו שהאדם מוליד אדם ובהמה מוליד בהמה כך ישראל מוליד ישראל ועכו"ם מוליד עכו"ם ואי אפשר לעכו"ם לצאת מישראל או ישראל מעכו"ם כי מלידה מבטן הם נפרדים ושונים זה מזה. ולא רצה הש"י שיוליד בנים אלא הראוים ליקרא בני אל חי וזרע אמת, ובבני ישראל עצמם כל מי שיש בו קדושה והגדרת ערוה יותר זוכה לריבוי בנים יותר וכמו שאמרו בבני משה רבו למעלה משישים רבוא (ברכות ז, סע"א) ובזרעא דיוסף נאמר עם רב אתה. ובכלל בני ישראל בימי שלמה המלך ע"ה ובנין בית המקדש להתגלות שכינה בתחתונים בקביעות, שהיו אז בתכלית תוקף הקדושה נאמר יהודה וישראל רבים כחול. כי הריבוי דבני ישראל נמשך מהקדושה והגדרת הערוה דוקא, שהוא למראית העין גורם מיעוט הריבוי, אבל אצל בני ישראל אדרבא על ידי זה כן ירבה. כי הקדושה הוא שאין לו אלא לב להוציא בשר כמו לעתיד כמו שאמרו ז"ל (זח"א קלז, סע"ב) על פסוק ונתתי לכם לב בשר והש"י נותן להם כן. ואמרו ז"ל בזוהר כת"י על פסוק מי ילד את אלה הובא בספר חסדי אבות דאין שום טיפה מבני ישראל לבטלה והכל נעשים נפשות קדושות לעתיד לבא. וזהו רק בבני ישראל ולא עשה כן לכל גוי, שהם כונתם האמיתית העצמיות הוא רק לתאות עצמם לבד ואפילו מתכוין להוליד בן אין זה כונתו האמיתית כלל. ואמר חכם פילוסופי מחכמי אומות העולם רוב הבנים רקב הממון הרי כל חכמתם למאוס ברבוי בנים, שאין מאמינים דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, והבורא נפשות רבות בורא פרנסתן להחיות בהן. וכן שמעתי על מה שאמרו בתנא דבי אליהו (סא"ר סו"פ כ) על אגג שנאנח שיכלה זרעו ועל ידי זה זכה להוליד המן היינו מה שבני בניו למדו תורה כי אנחה זו אינה אצל אומות העולם שאין דואגין כלל על השארת בנים לאחר מותו. רק הוא מצד שרשו מעשו שנקרא ישראל מומר בקידושין (יח, א) שהיה בו שורש יהדות מאבותיו וזו אנחה של יהדות ועל כן זכה להיות ממנו השארה בין ישראל. וכן המן שנתפאר ברוב בניו נראה שהוא גם כן מצד הטוב הגנוז בו קצת שורש מבני ישראל להכיר שיש בזה התפארות וטובה. אבל מכל מקום אחז לשון אבותיו דעשו אמר יש לי רב ויעקב אמר יש לי כל וכן המן אמר רוב בניו ואצל מרדכי נאמר לכל זרעו. כי מי שיש לו מדת הסתפקות כל מה שיש לו הוא אצלו שיש לו כל, מה שאין כן מי שהומה ומהמה בתאות אפילו יש לו הרבה מאד אומר שיש לו רב אבל לא כל, כי אין אדם מת וחצי תאותו בידו (קה"ר פ' א) וכן ריבוי הבנים שנתפאר שב אצלו לתאוה וחמדה ככל חמדת העולם הזה כי לא כיוון לשם שמים וכל מה שהיה לו לא היה מספיק לו עדיין. ועל כן סופו עשרה נהרגו ועשרה נתלו ועשרה מחזרים על הפתחים (מגילה טו, ב) ולא היה לו במה להתפאר רק כמו רגע. ומה שנשאר ממנו לעולמי עד מבני בניו שלמדו תורה, ועל כן נכתב התפארותו זו במגילה כי לא היה דבר ריק לגמרי, זה לא נקרא באמת על שמו כי גר שנתגייר כקטן שנולד ואין לו עוד יחס אבות. ואצל בני ישראל להיפך כי ממה שנאמר במרדכי לקחה לו לבת נראה דלא היה לו בנים כלל ועל כן לקח יתומה לגדל שתהיה לו לבת ליקרא שמו עליה. כי כל זמן שזה קם זה נופל ואחר שזה נפל אז זה קם וזכה להיות גם כן דובר שלום לכל זרעו. וידוע דשלום רומז למדת היסוד שלום בית, ודובר לשון הנהגה כמו ידבר עמים, שהנהיג והכניס מדת השלום בכל זרעו שיהיה זרע קודש וזרועי זרע למינם בקדושה ובשלימות. ואע"פ שהיה רצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו שפירשו ממנו סנהדרין (מגילה טז, ב) ואם כן כפי הנראה לא היה בכלל תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם על זה אמרו כי מכל מקום היה דובר שלום לכל זרעו ורב שלום בניך, ואין צריך לאל תקרא אלא בוניך רק בניך כפשטיה, כי זהו עיקר השלום וכמו שנאמר וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

ותחלה ניתן זה להמן כפי הדמיון דעד ארגיעה וכדרך שאמרו בזוהר ויקרא ט' ריש עמוד א' כד בעא קב"ה לאתפרעא מרשיעיא ולאובדא להו יהיב להו שלום עיין שם. ואע"ג דאין שלום אמר ה' לרשעים, השלום שניתן להם כדי להאבידם הוא באמת אין שלום מאחר שהכל הולך אחר התכלית והמכוון, וכיון שהגאון הוא לפני שבר גם הוא מכלל השבר. וכשנתגלה דנהפוך הוא אז לישראל ניתן שלום אמיתי ופורים בגימטריה של"ו וחסר המ' סתומה הרומז על הסתימה וההעלמה בעולם הזה. והוא סוף כל הנסים כמו שאמרו ביומא (כט, א) וסוף כל קדושת הזמנים שבני ישראל קבעי לה דישראל מקדשי [לאפוקי שבת דקביעא וקיימא] אין אחריו עוד קדושת זמן עד ראש חודש ניסן שהוא ראשון לחדשי השנה והתחלת סדר חדש, כמו שלום שהוא חותם כל הברכות בברכת כהנים ובתפלת שמונה עשרה. ובויקרא רבה סוף פרשה ט' דכל הברכות טובות ונחמות חותמין בו, כי הוא הסוף והתכלית המכוון מכל הברכות לייחד כנסת ישראל עם דודה, ואז יהיה שלום הכל שלום, ושם דכל הברכות כלולות בשלום, וכן אמרו בסוף עוקצין דרק הוא הכלי המחזיק ברכה. וכן הוא קדושת ימי הפורים כלי מחזיק ברכה וכולל כל מיני ברכות דעל כן אמרו בתיקונים (תי' כא) על יום הכפורים דרצה לומר כפורים כמו פורים וידוע מי נתלה במי קטן בגדול (תענית ז, א) כי פורים הוא ימי רצון הרבה יותר מיום הכפורים כי הוא רב שלום האמיתי חותם כל הברכות. ואין כאן מקום להאריך יותר.

סליק ספר רסיסי לילה מכתי"ק.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נז'

[נז] ענין מצות נר חנוכה לזכר נס דחנוכה ובאמת עיקר הנס היה הצלתם משמד היונים והנס דשמן זה היה אח"כ ענין בפני עצמו דלכאורה אין לו שייכות לגוף ישועת ההצלה שהוא העיקר. ובנוסח על הנסים לא נזכר כלל נס זה שהיה בשמן רק דאח"כ באו כו' והדליקו נרות. אבל כל ישועה שנקבע ממנה זכר לדורות היינו שכבר נושעו הנפשות דישראל באותו ענין שהיה להם איזה חסרון מה דמחמתו היו הגזירות והצרות מקודם דהכל במשפט. וכשנתעוררו בני ישראל לתקן לאותו החסרון בלבבם אז נושעו מהצרה. וכאשר תיקנו לגמרי אותו ענין עד השורש של כללות כנסת ישראל בענין שמהיום והלאה כל נפשות דבני ישראל הם מתוקנים בפרט זה אז נקבעה ישועה זו זכר לדורות. וקבעו איזה מצוה להיות לאתערותא דלתתא באותו זמן להמשיך עליהם קדושת תיקון זה. דכל דבר של קדושה אין בא בעצמו ללב אלא על ידי איזה אתערותא דלתתא ופתיחה כחודה של מחט מלמטה וקבעו מצוה הראויה לפתיחת אותו האור והקדושה בלב. וידוע מטעם האריז"ל דמתתיהו תיקן ההוד שהיה מקודם הודי נהפך עלי למשחית [ומקרא זה אמור בדניאל י' כאשר נתגלה לו דהנה שר יון בא ע"ש] ועל כן תיקנו על הנסים בהודאה ועל כן הם שמונה ימים כי הוד הוא ספירה שמינית וממשיכים לה על ידי הדלקת הנרות אור משמונה ספירות הקודמת עד הכתר. וביאור זה כידוע דנצח והוד הם תרין ירכין או תרין ביעין דדכורא ורצה לומר כחות ההשפעה להזולת. ושם היה נגיעת שרו של עשו ביעקב אבינו ע"ה כי לא יכול לו לעצמותו שכולו אמת ומטתו שלימה ואין בו פסולת כלל אבל נגע בכף יריכו ואמרו בבראשית רבה סוף פרשה ע"ז בצדיקים וצדקניות נביאים ונביאות שיצאו ממנו ואיזה זה דורו של שמד. ובאמת בזמן השמד שהתחיל מהיונים כבר פסקה נבואה מישראל אבל אע"פ שאינן נביאים בני נביאם הם (פסחים סו, א) ויש בהם כח הנבואה כי מהירכין נצח והוד שם יניקת הנביאים כידוע ועל כן קראום כאן נביאים. ויעקב אבינו ע"ה העמיד קומה שלימה של כנסת ישראל כולם זרע אמת אבל ידוע דמדת המלכות שהיא רזא דכנסת ישראל רגליה יורדות מות. והענין דבכל קומה השלוש תחתונות הם כחות המשפיעים לזולת וגם בכנסת ישראל יש כח זה להשפיע לזולת גם כן ומה שזולת כנסת ישראל היינו אומות העולם כמו שמקריבים שבעים פרי החג נגד שבעים אומות. וכמו שיהיה לעתיד דמשיח יבוא ליתן קצת מצוות וללמד תורה גם לאומות העולם (ב"ר פ' צח) ונהרו אליו וגו' עמים רבים וגו' ואז אהפוך אל עמים שפה ברורה. וזהו הרגלין היורדות מות מקום הקליפות והרע שהוא כחות האומות להוציא גם הניצוצות קדושה שבהם ולהחזירם אל הקדושה. ועל ידי כח זה שבכנסת ישראל שרוצים להחזיר גם כחות העמים לקדושה על ידי כח זה שברע דזה לעומת זה עשה אלהים נתעורר באומות הכח והרצון לגזור שמד ח"ו על ישראל להחזיר אדרבא כנסת ישראל ח"ו להם. אבל כל זמן שכנסת ישראל בשלימותה היינו שאין כונתם בהתחברותם עם אומות העולם אלא לשם שמים להוציא הניצוצות קדושה שבהם, דהירכין מחוברין עם הגוף, אז אע"פ שצופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו. אבל באמת נאמר בהתחברך עם אחזיהו וגו' ואע"פ שנתכוין לשם שמים בתחילתו מכל מקום העוסק עם מנוול מתנוול וכמו הגורף ביבין שאי אפשר שלא יתלכלך גופו בטיט וצואה. וצריך לזה זריזות וגבורה גדולה שלא להניח שום טינופת לידבק בו ולא כל אדם זוכה. ובהאבקו עמו אז ניתק כף הירך מהגוף היינו שלא היה נמשך ההשפעה לזולת עוד מהגוף שהוא האמת לאמיתו רק איזה כונה זרה וחיצונית וזה גרם נגיעתו בו. ובזה לבד יש לו נגיעה בכנסת ישראל כאשר הם רוצים להתחבר עמם אף שהוא כדי להאבק בם ולהכניסם לקדושה מכל מקום חבור זה גורם איזה חסרון ונתיקה מכונת האמת ליעקב ועל ידי זה הם באים כנגדם לנתקם לגמרי בגזירת שמד שחושבים שיוכלו לנתק ולעקור הירך לגמרי מהגוף. ובאמת זה אי אפשר כלל כי היתה רק נתיקה לפי שעה בעת חשכת ליל שלא ידע להזהר וכשזרח לו השמש והאירו עיניו נתרפא מצלעתו ושב הירך לאיתנו בגוף. ואפילו המשומדים שבישראל לא ידח מהם נדח לעת קץ כשיבוא היום, עולם הבא הדומה ליו,ם וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וכל ישראל נקראים יראי שמי שהוא דרגא דכנסת ישראל כנודע. וכל זמן שהיו ישראל בארץ ישראל לא היה להם שום התחברות לעמים רק אחר הגלות התחילו לחבר עמהם ועד שחטאו בנשיאת נשים נכריות אלא ששבו על זה בתשובה שלימה על ידי עזרא ונחמיה. ומכל מקום כמדומה בעיני דהבנים שהשימו הן הם או צאצאיהם שנשתמדו בימי היונים ועוררו השמדות שהיה על ידי משומדים מבני ישראל ככתוב ביוסיפון. והראשונים שנזכרו בזה בכתוב הם בני יהושע בן יהוצדק כהן גדול וכשהעבירו עוונו בזה לפני המלאך אמר לו בזכריה ג' שמע נא וגו' ורעיך היושבים לפניך וגו' מביא את עבדי צמח. ואמרו ז"ל (סנהדרין צג, א) דריעיו הם חנניה משאל ועזריה שנעשה להם מופת דגם הם כל עסקם עם העמים לברר אמיתות אמונתינו לעיני כל הגוים. ועל כן דניאל הוא שאמר הודי נהפך וגו' כי הוא היתה לו שלימות מדת ההוד. והם היושבים לפני יהושע בן יהוצדק שהוא מזרעא דאהרן וכהן גדול במקומו שהוא שורש מדת ההוד כנודע. והוא שהיה כהן גדול הראשון בבית שני מסתמא נתחזק ונתאמץ במדה זו בשלימות ועל כן נקראים הם ריעיו היושבים לפניו דזהו שלימות ההוד כענין קרני הוד דמשה רבינו ע"ה שמאיר ויוצא הוד ממנו לזולתו. ועל ידי זה נתפס הצואה בבגדיו אלא ששבו בניו בתשובה וזכה ללבוש מחלצות. ונראה לי פירוש מחלצות היינו מלבוש שיוכלו לחלצו ולפשטו תמיד כי לא יעזוב מדריגתו אלא שכשמתלכלך קצת יוכל לפושטו מיד ובזה יוכל להתחזק במידתו. והבטיחוהו בביאת משיח שהוא יגמור התיקון לכל העולם כולו. אולם קודם זה הודי דייקא ההוד דקדושה הוא עצמו נהפך למשחית, דעל ידי הופעתו להיות מורגש גם לאומות העולם באו להתחבר עמהם עד שנהפך על ידי זה למשחית. והתחלת שמד יונים היה על ידי העתקת התורה יונית שזה היה על ידי הרגשת ההוד דכנסת ישראל עד שגם מלכי עמים הודו להם. כי בקשת העתקת התורה היתה בשביל שהכירו מעלתה, וכבוד גדול כיבדם תלמי על זה ועל כן היתה ההעתקה על ידי כהנים. אבל חכמי ישראל הרגישו שזה היה הפיכת ההוד למשחית וגזרו תענית על זה וכמו שאמרו במגילת תענית דהחושך בא לעולם אז שלושה ימים שהוא היפך ההוד שהוא זיו ואור המאיר לכל באי עולם.

ומשה רבינו ע"ה כתב התורה על האבנים באר היטב בשבעים לשון (סוטה לה, ב וע' ירושלמי הובא בתוס') אלא שמצד מידתו שהוא בניצוח לעמים ומה שקירב ערב רב היה רק על ידי שגיירם לא הזיק זה. כי הוא לא הלך למסור להם רק כתב על האבנים והניח הפקר והם מעצמם שגרו נוטירין והעתיקו. כי כן הוא המדה ימין דוחה ושמאל מקרבת והוא מדת אהרן ע"ה אוהב שלום ועל כן אף דמאחוריה אתא ונשייה לתרווייהו כמו שאמרו בחולין (צא, א) עיקר התחלת השליטה היה מצד השמאל שהוא נגד הימין דזה לעומת זה שבו האדם בליעל חפץ לנצח ולפשט אדרבא הודו. ועל ידי שליטתו בהעלמת ההוד דקדושה על ידי זה רוצה אח"כ להתגבר גם על מדת הניצוח שלהם כל זמן חשכת הלילה עד זריחת השמש לרפאות שהיה גם כן על ידי הכהנים בני חשמונאי שהשיבו אור ההוד למקומו על ידי קידוש שם שמים דאותן שמסרו עצמן על קידוש השם. ואלעזר הכהן ראש המעתיקים התורה יונית גם כן תיקן את עצמו בזה שזכה ליהרג אח"כ על קידוש השם ככתוב ביוסיפון. שבזה נתגלה ההוד דבני ישראל שאין יכולת ביד האדם בליעל לנצחם כלל. ועל ידי זה זכו לנס דשמן שהראה להם הש"י שהם ראוים להאיר לפניו בבית המקדש שמשם האורה יוצאה לעולם. (מ"ר ר"פ בהעלותך) וזהו ענין מצות נרות דבית המקדש שהוא להאיר לפניו במבואות האפלים כי העולם הזה הוא מבואות האפלים מאור הש"י על ידי האומות העולם. וכמו שאמרו בבראשית רבה (סו"פ ל) על אברהם אבינו ע"ה שבא והאיר לפניו כביכול במבואות האפלים היינו במה שפירסם אלהותו יתברך לכל האומות. וזה היה גם כן כל העבודות דבית המקדש שהיה שם גילוי שכינה לפרסם אלהותו. והדלקת הנרות הוא להאיר לכל באי עולם גם לאותם שבתכלית החשכות. ועל כן בנוסח על הנסים פרט מכל העבודות מה שהדליקו נרות שזהו עיקר שלימות מדת ההוד שתקנו אז. ולא נזכר הנס שהיה להם בזה דאין זה מענין הנס והישועה דחנוכה רק הוא מה שגילו להם מן השמים שנתרצו לפניו יתברך ושתיקנו בשלימות עד שמן השמים סייעום להאיר לפניו יתברך. ומזה הבינו לקבוע ימי חנוכה לדורות עולם להדליק נרות גם שלא בבית המקדש בגבולין. ואחר החורבן יש גם כן נר לכל אחד ואחד או לאיש וביתו על כל פנים להאיר בו לכל באי עולם. דעל כן עיקר מצותה להעמיד מחוץ להאיר לעולם ורק משנתערבו בגוים אור זה נעלם ועל כן אנו מדליקין בבית כבשעת הסכנה דהוא גם כן זמן התעוררות העמים בגזירת שמד שבא מצד התחברות ישראל להם. וכן אנו עתה תמיד בעוונותינו הרבים בהתחברות ביותר ביניהם עד שאמרו בעבודה זרה (ח, א) דישראל בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה ועד שהתירו משא ומתן אידיהן וכיוצא ואין האור בהתגלות בחוץ אבל מכל מקום הוא מאיר מבפנים כי באמת במעמקי הלב הוא מאיר אור זה דהוד וכל התחברות שלהם הוא בטהרה דכבר נתקן זה על ידי מתתיה שהיה מיד בשמד הראשון שנגזר על בני ישראל ונתברר זה דמעמקי לבבות בני ישראל דבוק לעולם בהש"י וכל חבורם עם האומות באמת לאמיתו הוא רק לקלוט ניצוצות קדושה מהם. וכמו שאמרו (פסחים פז, ב) לא גלו ישראל אלא שיתוספו עליהם גרים ולאו דוקא גרים בפועל רק הוספת קליטת כחות העמים להחזירם אל הקדושה לאט לאט עד בוא עת קץ שישוב הכל לקדושה. ואף שבהתגלות אין זה גילוי עדיין מכל מקום בפנימיות הלב אור זה גלוי ומאיר היטב ופועל פעולתו מכל מקום. וכל המומרים מבני ישראל שנתחברו להם לגמרי בעולם הזה ידוע דברי הרמב"ן שהוא על ידי איזה שורש פורה ראש בתולדתו מערבוב בני נכר. וזה סוד ששמעתי על מה שאמרו (שבת כא, ב) בהדלקת נר חנוכה עד דכליא ריגלא דתרמודאי דרצה לומר שיכלה עירבוב הפסולים מבני נכר במשפחות ישראל שהיה על ידי התרמודאי כמו שאמרו ביבמות (יז, א) והיינו דנר חנוכה מאיר גם להם עד שיכלה גם זה הפסולת המעורבב ולא יהיה עוד שום חיבור גם למראית עין. דחיבור זה נמשך על ידי ערבוביא זה שבמשפחות ישראל כי מזה נעשה חיבור עצום להיות לבשר אחד. ונר חנוכה מאיר בתוקף כל כך עד שיפריד גם חיבור זה ויברר שגם זה היה רק לקלוט אל הקודש מה שראוי לקלוט ולא זולת זה.

ותחלת התעוררות החשמונאים כפי מה שאומרים ביוצר לחנוכה היה על זה שלא תבעל אחותם להגמון. וגם רש"י בשבת (כג, א) על שאף הן היו באותו נס פירש בגזירה דתבעל להגמון שזה היה עיקר נס דחנוכה לבטל עירוב וחבור זה. על כן כשבא הורדוס לידבק בזרעם לא עלתה בידו כמו שאמרו בריש בבא בתרא כי זה כל שורש קדושת החשמונאים המתפשט בכל זרעם אחריהם מאחר שפעלו הקדושה לישאר קבוע לדורות עולם שלא יניחו להתערב עמהם זרע נכר. ולפי שהש"י רצה להניח ערבוביא זה עדיין בעולם עד עת קץ על כן נתעלם זרע החשמונאים כמו שאמרו (שם) דמאן דאמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא. וברור בעיני דמה שאמרו דלא אשתייר מינייהו כו' אין רצה לומר דלא נשאר לגמרי מהם וחלילה מי שעשה התשועה הגדולה הזאת בישראל יכלה זרעו מן העולם. ואף דהרמב"ן פרשת ויחי נתן טעם לזה מפני שנטלו מלוכה אין זה מספיק להסיר השאלה למה יגיע עונש זה לחשמונאי הצדיק שלא נטל מלוכה שלא ישאר כלום מזרעו. אבל ברור בעיני דהכונה שלא נשתייר מזרעו בפירסום ומי שיתייחס אחריו. וקטלינהו לכולהי מרותיה היינו כל אותם שמצא והם נענשו בעוונם והשאר נחבאו והעלימו עצמם ולא פירסמו יחוסם. ולפי שמשכה מלכות הורדוס וזרעו מאה שנה שכל אותם הימים היה ירא לפרסם עצמו מי שהיה מבית חשמונאי על כן נשתקע ונשתכח זכר יחוסם מן העולם. ולא נשאר מי שמתייחס אחריהם אלא אותם העבדים בני הורדוס שאמרו שנשא מבנותם כדי לייחס זרעו אחריהם ועל כל פנים גם זה היה מן השמים שישתקע וישתכח יחוסו מן העולם. כי שורש יחוסו הוא בתכלית הריחוק מעירוב בני נכר ואע"פ שזה אמת בכל זרע יעקב גם כן מכל מקום בעולם הזה הוא בתכלית ההעלם בפרט אחר החורבן. ומהתחלת התעוררות החורבן שהיה מתחלת מלכות הורדוס שהיה עבד ומבני נכר ומשל על ידי כח מלכות רומי וניטלה המלכות מישראל. ועל כן על ידו היה התעלמות יחס החשמונאים שהם המשתדלים לכלות רגלא דתרמודאי וערבוב בני נכר מישראל. ונראה לי דזה ענין סמיכות הדרשות בשבת כ"ב ריש עמוד א' נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים כו' והבור רק אין בו מים כו' וכפי הנראה דרשינהו כך יחד בשבת חנוכה פרשת וישב. ודרש הלכה מענין היום ואגדה מאותה פרשה ושייכי להדדי כי יוסף שהוא היסוד ושורש ההשפעה לזולת והוא המשביר בר לכל עמי הארץ הוא היה בתכלית הריחוק מבני נכר כאשר נתנסה בפוטיפר וכן לא רצה למכור להם עד שימולו כמו שאמרו ז"ל (מד"ת מקץ) ולא רצה להשפיע לערלים כלל. כי הנגיעה היתה רק בירכין שהם המכינים ההשפעה ולא ביסוד שהוא גמר יציאת ההשפעה לפעל, זה ודאי אינו אלא במקום הראוי כרצון הש"י. ומה שהשבטים מכרוהו היה גם כן לברר זה כי הם לא האמינו בצדקתו ושהוא היסוד עולם וחשבו במכירה בין האומות יתברר זה שאם הוא באמת כמדתו אי אפשר שיתערב בגוים להיות כמוהם כלל. ואם לאו כל זמן שהוא בבית יעקב ולמד מאביו היה טוב וכשיבוא לבין הגוים לא יהיה כן. וזה היה גם כן ההשלכה לבור שאין בו מים זו תורה כמו שאמרו בבראשית רבה (פ' פד) על פסוק זה והוא גם כן לענין יוסף דכל נסיון שהוא לברר עצמיותו הוא כאשר יעלימו ממנו דברי תורה המצילים מהחטא רק שהוא בלבו ובעצמו יעשה כרצונו וזהו הנסיון לברר מה שבלבו כנודע. והשליכוהו לבור ריק מדברי תורה אבל נחשים ועקרבים המסיתים לכל מיני רע שזהו שורש הנחש יש שם ובזה נתברר שהוא מרוחק מרע בשרשו. וזהו שורש קדושת היסוד דכנסת ישראל שאין צריכים לעצות דדברי תורה כי הם מתקשרים בהש"י לגמרי ביסוד קבוע וקיים שלא ינתק בין על ידי מסיתים ומפתים כנחש ושאור שבעיסה בין על ידי כפיה וגזירות ויסורין כעקרבים ושעבוד מלכויות לא יוכלו לערבבו עמהם גם בלי שום סיוע דתורה תבלין שהוא נגד הסתת פרטיות דיצר הרע. אבל נגד שורש היהדות שלא יתערב בגוים בזה בני ישראל נבדלים משרשם מלידה מבטן ונימולים לשמונה טרם ידע הנער כלום בא בברית חותמו של הש"י שהוא המבדיל בין ישראל לעמים דאין הערלה נקראת אלא על שם העכו"ם (נדרים לא, ב) ואפילו פושעי ישראל עמי הארץ מובדלים מהם וכמו שאמרו (גיטין נז, א) תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם כו'. וזהו קדושת הפורים עד דלא ידע בין כו' דאין צריך ידיעה כלל ואין עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל ועל שם זה נקראים כל ישראל שארית יוסף (ב"ר פ' עא). ודבר זה הוא בהתגלות בפעל כידוע מדורו של שמד הרבה פושעי ישראל וריקים שמסרו עצמם על קידוש השם ולא רצו להתערב בגוים. ועל כן נס דפורים ניתן לכתוב והוא סוף כל הנסים נגד מדת יסוד ומלכות סיומא דגופא והוא ההכנה לנס דחנוכה שהוא לבדו מהנסים שלא ניתנו לכתוב שנקבעו לדורות כי הנסים שלא ניתנו לכתוב אין להם התגלות בפועל עדיין ואי אפשר שיקבעו לדורות כל אחד בפרט. רק נס חנוכה הוא כללות כל הנסים דעת הגלות שלא ניתנו לכתוב שיש בו קביעות לדורות רק בהארת נר שהוא הארה זו דהתגלות קדושת היסוד שבחיצוניות בפעל ממש להיות מאיר גם בפנימיות דהיינו בכל מיני ערבובם. ואחר שנתברר בפעל שלא על ידי דברי תורה הוא הולך ומתגלה בכל פרטי הכחות בכל זמן המשך הגלות. ודבר זה הוא רק על ידי דברי תורה ומצוותיה כי נר מצוה ותורה אור שהם המאירים לאדם. וזהו ישועה דחנוכה שיוכלו לעסוק בתורה ולקיים מצוותיה ונעשה על ידי הכהנים שהם שורש התורה דבני ישראל כמו שנאמר יורו משפטיך וגו' ונאמר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו שהדעת שהוא דרגא דמשה רבינו ע"ה ודור המדבר דור דעה מקבלי התורה גניז בפומיה. שהפה הוא התגלות מה שבלב להזולת ועל ידו הוא ההתגלות דברי תורה להזולת ולכל באי עולם.

וזהו ההארה דנר חנוכה שנקבע לדורות לכלות על ידי אור זה כל מיני ערבוביא מישראל הנמשך על ידי עירבוב פנימיות הכחות דבני ישראל ברצונות מעורבות שאינם מבוררים שהם רק לשם שמים ולא לשום מחשבה ופניה אחרת כראוי לשורש היהדות דכנסת ישראל אשר הם דבוקים לגמרי באלהים חיים. ובאמת כל כח היסוד נמשך רק מהנצח והוד ואם היסוד מבורר גם נצח והוד מבוררים. אלא שאצל היסוד הוא בהתגלות בפועל ואצל הנצח והוד הוא עדיין בכח והיציאה לפעל נעלם עדיין. ומצד ההעלם יש מקום לטעות וצריך נר להאיר ועל כן למעלה מעשרים פסולה דלא שלטא ביה עינא ועדיין הוא בהעלם. ועיקר נר חנוכה להוציא מן ההעלם לגילוי ובזה כליא ריגלא הם הרגלין דנצח והוד דתרמודאי שהוא זה לעומת זה נגד ירושלים. ועל כן הם נפנו על בנות ירושלים כמו שאמרו ז"ל (יבמות טז, ב) ובא על ידי זה ערבוביא ביחוסין דישראל הגורמת חשכת עין כמו שאמרו בפסחים (סב, ב) דמשנגנז ספר יוחסין חשכו עיניהם היינו האור רוח הקודש המאיר את העינים וכמו שאמרו (קידושין ע, סע"ב) דאין השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות. וכל ישראל אם אין נביאים בני נביאים לכוון גם בהעלם לאמת וזהו רק המיוחסים. וגם בפורים ליהודים היתה אורה אלא שהיתה אז לפי שעה ואח"כ חזר ונעלם. כי עיקר הפורים הוא עד דלא ידע ובהעדר אורה זו תורה. אבל בחנוכה עיקר זכר הנס הוא על ידי האור הנשאר קבוע לדורות להאיר במבואות האפלות לדעת כי ה' בדד ינחנו ואין עמו ערבוביא דאל נכר. וזהו כסוכה וכמבוי, דבסוכה נאמר כל האזרח בישראל ונאמר זאת וגו' וחטאת כל הגוים אשר לא יבואו לחוג חג הסוכות. וכמו שאמרו בריש עבודה זרה דהנסיון יהיה במצות סוכה דזה שייך רק לישראל היושבים במחיצה לבדם תחות צלא דמהימנותא. וכן מבוי הוא העושה מחיצה לבדו ורשות היחיד יחידו של עולם ולא רשות הרבים מסיטרא דפירודא כעשו שכתוב בו נפשות רבים מה שאין כן בית יעקב נפש לשון יחיד שהכל רשות היחיד. ובשניהם פסול למעלה מעשרים דליכא היכרא כי מחיצה מגדרת בין ישראל לעמים צריכא היכרא שלא יהיה ערבוביא וכן לנר חנוכה. וזהו בירור הנצח והוד באור ניכר ועל ידי זה ממילא היסוד מבורר גם בתכלית ההעלם שהבור ריק כו' אבל כו' עם כל זה הוא בקדושתו עומד.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נו'

[נו] ענין הנס דחנוכה שהוא לבדו מהנסים שלא ניתנו לכתוב ומכל מקום נקבע זכרונו לדורות. וביומא כ"ט א' מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והאיכא חנוכה ניתנה לכתוב קאמרינן. ולכאורה מה בכך דלא נכתב, סוף סוף היה נס ועדיין אין אסתר הסוף כשחר. וגם מה דהמשיל כל הנסים ללילה ואסתר לשחר אם הנס הוא אור הרי כל הנסים גם כן היו מאירים עוד יותר דבפסח יצאו מעבדות לחירות ובפורים אכתי עבדי אחשורוש אנן כמו שאמרו במגילה (יד, א). אבל הענין כי אמרו בריש פסחים דעולם הזה נמשל ללילה ועולם הבא ליום היינו דבעולם הזה זה שמי לעלם כתיב (שם נ, א) דהכרת האמת לאמיתו דשם ההויה שהיא מדת האמת ליעקב אבינו ע"ה נעלם מאוד בעולם הזה שהוא עלמא דשיקרא דכל עניניו עד ארגיעה כמדת לשון שקר. והם המאפילים ומעלימים הכרת האמת דאין עוד מלבדו ממש שום מציאות כלל. ודבר זה אין ניכר בעולם הזה רק דרך אמונה כטעם ואמונתך בלילות ולא כשאני נכתב אני נקרא רצה לומר מושג בפי הנבראים רק דרך שם האדנות רצה לומר הכרת אדנותו יתברך ושהוא מלך העולם ומלכותו בכל משלה. ואף דבאור פני מלך חיים מכל מקום הוא דרך כמה צמצומים ומסכים ואספקלריאות שאין מאירות לראות האמיתות ממש ורק נכתב בכתיבה שהיא גם כן לבוש המגשים אותיות הדבור ומלבישם בצורת אותיות גשמיות של דיו על גבי קלף ונייר ואין בהם עוד חיות שיש בדבור, שהוא רוחני ויוצא מפה חי מדבר ובלא חיות אי אפשר לדבר ואין מורגש לשומע אלא בעת הדבור שיוצא עם החיות שבו. ונאמר כי לא יראני האדם וחי דבהרגשת אמיתותו יתברך מיעוט חיות הנפש שהוא חלק אלוה ממעל מסתלקת ומתכללת במקורה כמו אור נר באבוקה הסמוך לו כידוע. וכן במתן תורה בדבור אחד שזכה לראיה באספקלריא המאירה כמשה רבינו ע"ה כי היו רואים את הקולות דהיה אצלם הראיה והשמיעה הכל אחד כמו שהם מיוחדים מקורם ומה שהיה נשמע היה נראה גם כן. וכן השגה דשם הויה שהוא נראה בעולם הזה רק בכתב היה אז נשמע ומושג האמיתות לגמרי ועל ידי זה יצאה נשמתם (שבת פח, ב). אע"פ שבאמת באור פני מלך חיים על ידי שדבקים באלהים חיים אבל אין זה חיות העולם הזה בלבוש גופני דעולם הזה רק כטעם (תענית ה, ב) יעקב אבינו ע"ה לא מת אף דקברו קבריא. רק כל חיותו בעולם הזה כפי מדתו בהכרת אמיתותו יתברך לא היתה חיות דעולם הזה כלל. וזה שאמרו בתנא דבי אליהו רבה (פ' ה) דזכה לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע וזהו מעין עולם הבא וכמו שזכו לזה גם כן ישראל בשעת מתן תורה אחר שהוריד הקב"ה טל של תחיה להחיותם וזכו לאותו חיות שיהיה אחר תחית המתים שהוא חירות מיצר הרע ומשעבוד גליות עד שאמרו בעבודה זרה ה' א' אלמלא אבותינו שחטאו אנו כמי שלא באנו לעולם דגם כן לא היו מתים כלל. כי חיות האמת הוא חיים נצחיים ולא עד ארגיעה כחיי עולם הזה. ויעקב אבינו ע"ה שהוא שורש מדת האמת ודאי זכה לכך ואף שהיה מלובש עוד בלבוש הגופני דעולם הזה לא היה מרגיש ענין הגוף אלא כמו שאדם מרגיש המלבוש שהוא לבוש. ולא כחיות עולם הזה שהגוף הוא מקושר ממש עם הנפש בעצם החיות וכפי תוקף הקישור כך הוא גודל צער המיתה בפרידתם כמו שאמרו פרק קמא דברכות (ח, א) דתתק"ג מיתות וקשה שבכולם אסכרה שהוא בעון לשון הרע כמו שאמרו בשבת (לג רע"ב). שעיקר חיות הגופני הוא בדבור וכמו שתרגם אונקלוס על לנפש חיה לרוח ממללא וכאשר מקלקל הדבור ונמשך בו לרע שהוא מצד הגוף הרי החיות מקושר ביותר בגופניותו על כן פרידתם קשה ביותר. וניחא שבכולם נשיקה שהוא המיתה שעל פי ה' דבמיתתם רואים (ספרי בהעלותך פיס' קג) ומתכללים במקורם וזהו על ידי טהרת הפה ורוח ממללא שזוכה לידבק ולינשק בפי ה' יתברך. ומכל מקום אף משה רבינו ע"ה מת אף שהיה על פי ה'. ובחטאו מת חטא הדבור דשמעו נא המורים דעל ידי זה בא הרגש מיתה לגוף כיון שיש צד גופני עדיין הממשיך חיות נפשי אליו ומצידו הוא הרגש מיתה. אבל יעקב אבינו ע"ה לא הרגיש שום הרגש מיתה אף כמשחל בניתא מחלבא גם כן כי לא היה אצלו שום שייכות לחיותו האמיתי עם הגוף כלל. ופטירתו היתה רק כפושט מלבוש זה ולובש מלבוש אחר של עולם העליון ומלבוש זה נקבר אבל אין בזה ענין וגדר מיתה כלל. ועל כן לא חש להשיבו כלל שם בתענית ה' ב' על שאלת בכדי קברו רק כיון דמקרא אני דורש מה איכפת לי מה שמצד העולם הזה היה קבורה לגוף מכל מקום כפי האמת לא מת כלל. ולעתיד לבא יתברר גם בכל זרעו כן דלא מתו באמת רק כפי דמיון העולם הזה. ודבר זה רמוז בתיקוני זוהר סוף תיקון ס"ו (דפוס מנטובה, והוא סו' תי' מ) בסוד אבני שיש טהור יעויין שם כפי מה שקבלתי בביאורו ואין כאן מקומו. ואצל יעקב היה זה מבורר בעולם הזה גם כן מצידו שהיה דבוק באמת לאמיתו מדת יום. וזהו מקיש הוא לזרעו מקרא דזרעך בארץ שבים מה שיהיה לעתיד בזרעו כשיזכו גם כן לאותם חיים. אבל מצד העולם הזה אי אפשר להרגיש בחיות כזה דעל ידי זה אדרבא יוצא החיות. והרגשת השגה דשם הויה בעולם הזה הוא רק בכתב שהכתב הוא גם כן מלבושי העולם הזה שאין בו חיות.

וזהו ענין תורה שבכתב שניתנה בכתב כי הוא דבור הש"י דנפשי יצאה בדברו ואין מושג בעולם הזה אלא על ידי הכתב. וכן כל נביאים וכתובים הוא הדבר אשר דיבר ה' ובדבר ה' שמים נעשו היינו עשייה גופנית שמדבוריו יתברך מתהוה גם כן לבושים הגופנים דעולם הזה גם כן. דכלפי מעלה הדבור הוא גם כן דבר נבדל מהמקור ועל ידי זה נמשך התהוות לבושים המעלימים ומראים שיש דבר נפרד. ובאמת גם בהם גנוז חיות חי העולמים יתברך דלולי כן לא היה לו שום מציאות אלא שהוא בתכלית ההעלם. וזה ענין המכתב מכתב אלהים, היינו כי כתב בשר ודם הוא ככל פעולת בשר ודם שאין בו חיות של הפועל כלל, מה שאין כן פעולת הש"י כחו בנפעל לעולם והוא המקיימו רק שהוא בהעלם. וזה שכתב שם אלהים שהוא שם הצמצום והוא שם הנזכר בכל מעשה בראשית כי על ידי אותו כח היתה כל התהוות מעשה בראשית בעולם עשיה הגופני. וכן כתב לוחות הוא מכלל מעשה בראשית שנברא בין השמשות כמו שאמרו פ"ה דאבות ודברים שנבראו בין השמשות היינו ענינים שאינם בריאה מיוחדת אלא גמר של כלל הבריאה. כי הש"י יודע עתיו ורגעיו ואין אצלו בין השמשות זמן ספק, רק רגע סוף היום. וההרף עין שזה נכנס וזה יוצא הוא הנקרא בין השמשות והוא רגע סיום של כלל הבריאה שהיה בדבר ה' יצא לפועל נגלה בעולם הזה דבר ה' עצמו בכתב הלוחות שהוא עצמות דבר ה' עם החיות שבדבור דזהו רואים את הקולות שראו הקול בכתב הלוחות הנראה לעין שהוא עצמו קול ה' ממש. ורש"י בפסחים נ"ד א' פירש על כתב ומכתב כל כתב דעלמא אבל הרמב"ם והרב עובדיה ברטנורא באבות פירשו על כתב לוחות, והכל אחד כי שורש מציאות הכתב בעולם הוא על ידי מה שברא הש"י כתב דלוחות, וכל כתבי הקודש קדושתם לקוח מהכתב דלוחות דעל כן אין לשנות צורת האותיות מאותיות שבלוחות. ואף שאינו בכתב אלהים להיות בו חיות אלהי ממש כבדבר ה', מכל מקום כיון שנכתב על פי ה' שציוה לכתוב וניתן לכתוב הרי הסופר כשלוחו יתברך כביכול. וכמו במצות כתבו לכם יוצאין בכתיבת סופר בשליחותו והוא שלוחא דרחמנא כי הכל בכתב מיד ה' השכיל. וכשכותב לשמה יש בו מחיות שיש בדבר ה' ועל כן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה (גיטין ס, ב). כי כל דבר שבכתב הם דבר הש"י שנאמרו ברוח הקודש והנביא או המדבר ברוח הקודש שרוח ה' דבר בו כל השומע ממנו היה שומע דבר ה' וחיותו יתברך שבתוכם, אבל אדם אחר שיאמרם בפיו אין בדבורו אותו חיות כלל של דבר ה'. ורק מתוך הכתב יכול להשיג אותו חיות שהוא גנוז תוך הכתב כי אותן כתובים הם לבושים גופנים לדבר ה'. כמו גוף האדם המלביש לנפש שהוא רוחניות וחלק אלוה שאי אפשר להשיגה ערומה בעולם הזה אבל מתוך לבוש הגוף היא מושגת. כן דבר ה' הוא מושג על ידי לבוש הכתב וצורת אותיות המחכימות להשיג על ידי זה חיות דבר ה' שבתוכן. אבל דברים שבעל פה הוא להיפך אי אפשר רשאי לאמרם בכתב כי דברים שבעל פה הוא חכמת חכמי ישראל ועל ידי דיבור החכם בפה יש בו חיותו מה שאין כן בכתב אין בו חיות עוד. כי פעולת אדם ומעשה בשר ודם אינו כמעשה הש"י ואין יכול להמשיך חיותו בנפעל ורק הדבור שהוא מכח רוח חיים שבו יש בו מחיותו ולא בכתב. ועל כן תורה שבעל פה שהוא מה שמסר הש"י התורה לתחתונים שיהיה בכחם לחדש חידושין דאורייתא משלהם ולהיות ממש דברי תורה לנטוע שמים וליסוד ארץ כמו שאמרו בזוהר (ח"א ד, סע"ב) דנברא על ידי זה שמים וארץ רוחניים כמו דבדבר ה' שמים נעשו. ובאורייתא ברא קוב"ה עלמא אלא שעל ידי דבורו יתברך נעשה עולם עשיה גופני שמצד תוקף החיות גם בהתלבשו בגופנית אין מתטנף ומתגלם. כטעם הירידה למצרים אני ולא מלאך כו' שלתוקף הטומאה לא היה אפשר לשום מלאך ושרף לירד שם רק הש"י בכבודו ובעצמו דמלכותו בכל משלה גם בכל מדרגות התחתונות ושבתכלית השפלות יוכל להתלבש ניצוץ חיות המחיה ומקיים אותו דבר כי הוא חי העולמים ומקור החיים ואין עוד מלבדו שום חיות וקיום לשום דבר. אבל חיות האדם הוא חיות פרטי שחלק לו הש"י ואין לו תפיסה והתלבשות בכלי גופני אלא באותו כלי שקבע והגביל לו הש"י ואי אפשר לו ליכנס לכלי ולבוש אחר להחיות כלל [שלא ברצון הש"י]. ועל כן על פי התורה אסור לכתוב דברים שבעל פה כי בכתיבה מסתלק חיות האדם המדבר אותם דברים ואין משיג אלא גשמיות הדבר בלא חיות. ורק משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך התירו לכתוב כדי שלא ישתכח הדברים דמכל מקום על ידי הכתב נודע הדבר כפי הלבוש שבעולם הזה, והמבין יבין מתוך הלבוש גם כן על ידי חיות עצמו המתלבש באותו הלבוש הנתפס במוחו ושכלו. וזהו עת לעשות עשיה גופנית לה' ואע"פ שהוא הפרת התורה היינו משפט התורה שבכתב שהוא רצון הש"י ודבורו המתגלה בעולם שכפי רצונו אין תורה שבעל פה מתקבל אלא פה אל פה ואין להלבישו בכתב מכל מקום אדרבא זהו קיום התורה. כי גם זה דעת לעשות וגו' מכלל התורה דפעמים ביטולה של תורה זהו יסודה ואמרוהו במנחות צ"ט ריש עמוד ב' על שבירת לוחות והאבדת מכתב אלהים. וממש דוגמת זה היה גם כן כתיבת תורה שבעל פה שהוא בהיפך לכתוב מכתב בשר ודם שאין בו חיות. אך כיון דיש כח זה גם כן ביד חכמי ישראל להפר תורה שהוא כטעם (מו"ק טז, ב) הקב"ה גוזר וצדיק מבטל שכך מסר הש"י התורה לגמרי לתחתונים וכן הנהגת העולם שהוא בתורה. על כן גם דבר זה שאי אפשר לכתוב דברים שבעל פה היה בידם לבטל וממילא ישתנה הדבר גם בענין הנהגת העולם שיהיה בכח להמשיך חיות בדבריהם הנכתבים. ואף שאין החיות המתלבש בעצם הכתב דוגמת החיות שבתורה שבכתב שהוא דומה לחיות הנפש המתלבש בגוף בעולם הזה דעל כן צריך שיהיה כתובה אשורית על הספר ובדיו דוקא ואם חסר אות אחד נפסל הכל וכן שאר פיסולי ספר תורה דוגמת איזה קלקול שאירע בגוף הגורם סילוק לחיות הנפש שבו. מה שאין כן כתיבת התורה שבעל פה שאין בו התלבשות חיות על דרך זה, אין תנאים בכתיבתו ולא שייך בו פיסול בכתיבה. אבל מכל מקום יש בו התלבשות חיות דרך כלל בענין הנכתב שיהיה מושג גם עצם החיות שבדבורים ההם לשכל האדם המשיגם כאשר הדברים מתעצמים בשכלו.

וזהו החילוק שידוע שאין דומה שמועה מפי חכם לראיה בספרים כי דברים היוצאים מלב חכם יש בהם חיות גמור המתלבש באותן דבורים דרך התלבשות גמור מחיות המדבר עצמו. ועל כן יש בהם כח לפעול בלב השומע כידוע דדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. מה שאין כן בכתיבה ההתלבשות אינו מצד חיות פרטי של חכם המחדש הדבר ההוא דאותו חיות אין יכול להתלבש בכתב, רק מצד התכללותו חיותו במקור החיים יתברך שמו שהוא חלק ממנו וגם חכמת בני אדם הכל הוא מהש"י. וזהו התכללות תורה שבעל פה בתורה שבכתב כי באמת הכל רמוז בתורה שבכתב וגם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני (ויק"ר ר"פ כב) והכל הוא דבר ה' מצד שרשו ומקורו כי משם לוקח, והכל הוא דבר תורה גמור והדבר אשר דיבר ה'. ומצד הזה של החיות הכללי שיש בתורה שבעל פה שהוא מצד דבר ה' שאמר על פי התורה אשר יורוך וגו' ולא תסור מן הדבר וגו' ושאל אביך וגו' דעל כן מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצוות דרבנן כמו שאמרו בשבת (כג, א) דגם זה מצות ה' דרך כלל. חיות זה יוכל להיות נתפס בכתב ככל דברים שבכתב אלא שהיא מתפשטת בכתב פרטי באותו דבר פרטי שחידשו סופרים. וכאשר נכנס לשכל המשיג מצד התדבקותם במקור החיים דדבר ה' הכללי הגנוז בו, יוכל להשיג כל פרטי החיות שיש באותו דבר כאלו שמע פה אל פה מבעל שמועה העומד לנגדו (ירושלמי סו"פ ב' דשקלים). אלא שצריך לזה השתדלות שכל המשיג גם כן יותר מבשמיעה פה אל פה. ואלמלא נשתברו לוחות לא היו שוכחים דברי תורה כידוע (עירובין נד, א) לא היה צריך לכתוב תורה שבעל פה. אבל זה גם כן מכלל יסודה שעל ידי ביטולה, דעל ידי שבירת לוחות שעל ידי זה החזירו תורה שבעל פה להיות כמו תורה שבכתב שיוכל להתלבש בעולם הזה. וזה דבר גדול ויסוד התורה כי באמת עיקר התורה הוא תורה שבעל פה כי מה שבכתב אין לאדם תפיסה בו אלא על ידי תורה שבעל פה וכמו שאמרו במדרש (תנחומא תשא לד) שעתידין אומות העולם לומר אנו ישראל כו' מי שמסטורין שלי בידו כו' דמצד תורה שבכתב שהוא הלבוש גשמי דעולם הזה יוכלו גם אומות העולם לומר שיש להם תפיסה ואחיזה בדברי תורה. ובאמת לא עשה כן לכל גוי ואפילו יקיימו כל התורה כולה אינו כלום אם לא יתגיירו ובשם ישראל יכנו כי לא ניתנה תורה אלא לישראל שנתגלו להם המסטורין שבה בתורה שבעל פה. וכמו שאמרו בפרקי היכלות (פ' כז) דאע"פ שלא שרתה שכינה בבית שני מכל מקום עיקר התורה וזיוה והדרה לא היה אלא בבית שני שלא רצו לבנות עד שהבטיחם הש"י לגלות להם רזי התורה יעויין שם באורך. והיינו כי התחלת תורה שבעל פה היתה בבית שני מאנשי כנסת הגדולה שהם מייסדי הבית הם יסדו גם כן התורה שבעל פה כמו שאמרו בירושלמי דשקלים (ר"פ ה). ובימי מרדכי דקיימו מה שקבלו כבר, שחזרו לקבל התורה מאהבה שלא על ידי כפיית הר כגיגית כמו שאמרו ז"ל (שבת פח, א) אז זכו לכך. כי עיקר הכפיית הר היה על תורה שבעל פה כמו שאמרו בתנחומא פרשת נח עיין שם באורך וכל זמן שלא קבלוה מרצונם לא נמסרה עדיין להם לגמרי והיו מתנהגים על פי נביאים הכל בכתב מיד ה'. ואף שהנבואה הוא גילוי מפורש מראות ה' יותר מהשגת החכמים מכל מקום אמרו בבבא בתרא י"ב א' דחכם עדיף מנביא ועיין שם ברמב"ן דיכול להשיג מעמקים יותר. וכידוע מהאריז"ל שהגיד דברים בעולמות עליונים שכפי דעת עצמו הוא למעלה מהשגת כל הנביאים ואפילו השגת משה רבינו ע"ה כנודע להוגי בכתבי האריז"ל. אלא שהם השיגו דרך ראיה ואי אפשר לראות בעולם הזה יותר כפי התלבשות גופניות דעולם הזה דעל כן דבריהם נתנו לכתוב בלבוש גמור בעולם הזה, אבל הוא השיג דרך השגה בשכל שזהו השגת רוח הקודש כמו שכתב רמב"ן שם ושלא דרך ראיה אפשר להשיג הרבה. וזה מה שאמרו במנחות (כט, ב) דמשה רבינו ע"ה לא הבין דברי רבי עקיבא ובמדרש רבה (חקת) דראתה עינו של רבי עקיבא מה שלא ראה משה רבינו ע"ה ואף דלא קם כמוהו היינו מצד השגתו דרך ראיה ולו נתגלה גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ואפילו מה שרבי עקיבא עתיד לחדש. אלא שהכל היה התגלות נבואה דרך ראיה ולא דרך השגה שכליות כמו שמשיגים אותם המחדשים הדברים שדבר זה לא נתנו לכתוב כי דבר זה אי אפשר להלביש בכתב כלל רק מה שלב חכם ישכיל פיהו ועיקר ההשגה הוא סוד נעלם בלב המשיג. ועל כן כל הנסים שנעשו לישראל שנתנו לכתוב הם ישועות גופניות שניצולו מעבדות לחירות וממות לחיים כי כולם ישועות הש"י שהוא הושיעם ברחמיו וברוב חסדיו בנס גלוי לכל שהוא העוזר ומושיע. וישועות הש"י עובר בכל העולמות עד שמתלבש גם בעולם העשיה הגופני ובא הצלה לגופות גם כן. ועל כן הרושם הנשאר קבוע וקיים לדורות עולם ניתן לכתוב גם כן ולהתלבש באותיות הכתב וכן נקבע מהם ימים טובים שהוא בעונג הגוף ושמחתו ושביתתו ממלאכה כי נפעל הישועה גם לגוף. וזהו הכל מצד העולם הזה הגופני צריכים הנסים גם כן להתלבש בלבושי העולם הזה ועל כן נמשלו הכל ללילה עד אסתר שהיא סוף כל הנסים הניתנו לכתוב והיא כמו התחלה לתורה שבעל פה כי הוא המצוה הראשונה מדברי סופרים שנתחדשה למצוה קבועה לדורות על ידי סופרים ואנשי כנסת הגדולה. ועל כן איכא למאן דאמר דלא ניתנה לכתוב (מגילה ז, א) ושהוא באמת מכלל תורה שבעל פה ולמאן דאמר דניתנה לכתוב מכל מקום היא הסוף ממדרגת הכתב ולעולם סוף מדרגה העליונה הוא התחלה וכתר למדריגה שאחריה. והיינו דנס דפורים לא היה עוד נס נגלה על ידי הש"י עצמו ולמראה עין היה קצת דרך הטבע כי לאהבת אסתר עשה אחשורוש. וזה טעם ותלבש אסתר מלכות ואמרו ז"ל (שם יד, ב) שלבשתה רוח הקודש והיינו מדת מלכותו יתברך נעשית היא לבוש לאותה מידה שהלבישה היא את המלכות. וכל נסים הנגלים כיציאת מצרים והדומה אף שנעשה על ידי משה ואהרן וכדומה היה גלוי לכל כי הש"י הוא הפועל לפי שנעשו בשם ההויה שהוא הגילוי שהוא המהוה הכל. ועל כן אמר פרעה מי ה' וגו' רצה לומר שם הויה דזה לא עשה כן לכל גוי ואין להם השגה בשם זה כלל. מה שאין כן מצד שם האדנות מדת מלכותו יתברך דבכל משלה וגם הגוים קרו ליה אלהא דאלהא כמו שאמרו סוף מנחות אלא שמסר הנהגת העולם לכוכבים ומזלות והנהגת הטבע. ונס דפורים היה מלובש בדרך הטבע אבל מכל מקום באמת היתה הכרה מפורשת בזה בכל העולם כולו כי הש"י משגיח על עמו.

וזה טעם מה שאמרה אסתר קבעוני לדורות והשיבו קנאה את מעוררת כתבוני כו' (שם ז, א) שהכתיבה מורה על נס מפורש וניכר גם בעולם הזה לישועת ה' והם חשבו דאומות העולם סוברים דהיה סבה טבעית. והיא השיבתם כבר כתובה כו' רצה לומר דגם הם כתבו זה לנס וישועת ה' וכמו שאמרו במגילה י"א א' אימתי ראו כל אפסי ארץ כו' דבנס גלוי הרי גלוי לכל, אבל זה שהיה אפשר למתעקשים לתלות בדרך טבעי. אלא שמכל מקום כפי הסבות והמסובבים הנסמכים הבינו הכל דהוא פועל ה' וישועת אלהינו זה נקרא ראיית אפסי ארץ רצה לומר שהבינו שגם בפעולות הארץ שהם פעולות הטבעיים יש דרך נסיי וישועת ה'. וזהו קצה הקומה דישועת הש"י וניסיו הנגלים בעולם הזה שמדת המלכות הוא מדה האחרונה בכל קומה שלימה כנודע והיא להראות מלכותו בתחתונים ובהנהגת הארץ הזו בעולם הזה. ועל כן גם היא היתה ישועה גופנית ממיתה לחיים ולכן קבעום ימי משתה ושמחה להנאת הגוף גם כן. ומכל מקום יום טוב לא קבילו עלייהו להיות שביתה גמורה לגוף משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן ולא היתה גאולה גמורה לגוף משעבוד גם כן דמכל מקום העיקר בישועה דאז היה דליהודים היתה אורה וגו' דפירשו בסוף פרק קמא דמגילה זו תורה ויום טוב ומילה ותפילין עיין שם. והיינו דגלות מצרים וסנחריב ונבוכדנצר כולם לא באו על ישראל מצד אמונתם דוקא שאפילו יעזבו אמונתם גם כן היו משתעבדים בהם ומגלים אותם. וכן כל הצרות דעד בית שני שהיה מהאומות לא מצינו גזירת שמד דלא איכפת להו באמונה רק באו לכבשם וללחום בם כמו באומה אחרת והוא רק צער הגופני כמו שהם כל יעודי התורה שבכתב בשכר ועונש גופני. וכל הקדמונים נתקשו בזה על שלא נתפרש בתורה שבכתב שכר ועונש הרוחני ובאמת אין זה קושיא כלל כי תורה שבכתב הכתב הוא לבוש הגופני של התורה בעולם הזה וכך היא התורה בכל עולם מתלבש בלבוש השייך לאותו עולם ובעולם הרוחני שם אותן יעודים עצמם הם ברוחניות ובעולם הזה הם בגשמיות. ודבר זה של שכר ועונש הרוחני אינו אלא דרך פירוש על שכר ועונש הגופני שבכתב, לחכמי ישראל בתורה שבעל פה, שהם משיגים מסטוריות שבתורה שבכתב וכפי מה שהיא בכל עולמות העליונים. אבל בתורה שבכתב עצמה שהיא לבושה הנגלה בעולם הזה אין לכתוב כלל אלא הנגלה בעולם הזה. ומצד התורה שבכתב דהיינו מצד הש"י היה ראוי כן באמת להיות בא בעולם הזה תיכף השכר ועונש כיעודי התורה. כי כל דבר הש"י הוא פועל בשוה בעולמות העליונים כמו בעולם עשיה הגופני כי אצלו הכל שוה והנהגת כל העולמות אינו אלא על פי התורה, אלא שבאמת נעו מעגלותיה של תורה ואע"פ דכתיבא ומנחא אי אפשר לידע כלום ממנה אם לא על ידי תורה שבעל פה וארוכה מארץ מידה דהתורה שבעל פה אין לה קץ ובכל יום אפשר לתלמיד ותיק לחדש חדשות, וכאותו תלמיד שהיה יודע לטהר השרץ ואין זה פלפול של הבל כקושיית התוספות (עירובין יג, ב) דהרי באמת אמרו ז"ל (שוח"ט מז' קמו) ה' מתיר אסורים דעתיד הקב"ה להתיר אסורים. וח"ו שהתורה תשתנה כי היא נצחית. רק כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר פר' יג) חידוש תורה מאתי תצא שיתגלה איזה חידוש בתורה להתיר דברים שהיה אסור בעולם הזה ואז כשיתגלה החידוש יכירו הכל וידעו שגם זה עצמו מכלל התורה ואינו חידוש בתורה. והרי כמה דברים חידשו סופרים לעקור דברי תורה כשופר ולולב שאין דוחה שבת וכהיתר כתיבת תורה שבעל פה וכדומה וזה חידוש מדברי סופרים. ויש גם כן חידוש בדברי תורה עצמה ואותו תלמיד ותיק היה משיג איזה השגה איך לטהר שרץ כמו שיהיה לעתיד ויש בזה עמוקות הרבה שאין כאן מקום ביאורם. רק על כל פנים זה גלוי לכל עתה שנתגלית תורה שבעל פה לכל, כי בתורה שבכתב אין נודע כלום פירוש שום מצוה ושום אזהרה ואי אפשר לדעת ממנה כלום. ועל כן אי אפשר לעמוד על הנהגת הש"י עולמו שהוא על פי התורה כיון שהתורה עצמה גם כן נעלמה. ואף שנגלו מסטוריה לחכמי ישראל היינו כפי השגת כל חכם כפי מה שאפשר לו להשיג ממנה בעולם הזה, ועדיין אין שיעור לנעלמות וכמו שאמרו ז"ל (קה"ר יא, ח) דתורה שבעולם הזה הבל הוא לפני תורתו של משיח שאז יהיה שלימות התגלות תורה שבעל פה כפי מה שאפשר להתגלות לנפשות בני ישראל. ואז יבינו הכל הנהגות הש"י בעולם הזה איך היה תמים פעלו ולא עולתה בו ח"ו כטענת כל הנביאים מדוע דרך רשעים צלחה וכדומה. ורז"ל וחכמי האמת ישבו הרבה שאלות כאלה על פי התורה שבעל פה הנגלה להם שעדיין לא נתגלה בימי הנביאים. כי התחלת גילוי תורה שבעל פה היה מעת חתימת הנבואה וסילוק גילוי השכינה בישראל שלא היה בבית שני. כי כל דבר נבואה שהוא דבר ה' הם מתלבשים גם כן בכתב כי הם מתגלים כפי לבוש העולם הזה גם כן ורוח ה' דובר בו בכל מדבר בנבואה ורוח הקודש וממילא הוא מוגדר ומוגבל כפי הכלי והלבוש המגבילו ואין יכולים להשיג רק מה שרצה הש"י להראות להם בנבואה. ואע"פ שהיו חכמים גם כן מכל מקום מפאת שפע הנבואה וגילוי שכינה שהיה אז בישראל לא היה נחשב השגה דרך חכמה מעצמו לכלום כי זה השגה מסופקת ואפלה מצד העולם הזה שאין יודעים אם היא השגה אמיתית דעל כן אמרו בסנהדרין (כד, א) במחשכים הושיבני על תלמוד בבלי. וזהו כל חכמת תורה שבעל פה להשיג האמת מצד האופל וההעלם. וזהו בזמן ההעלם אבל בזמן שהיתה השראת שכינה בישראל לא היו נכנסים להשגות של מחשכים כלל כי היתה אז כל ההנהגה על פי נבואה דהיו נביאים כפלים כיוצאי מצרים מלבד בעלי רוח הקודש לאין שיעור אלא שנבואה שלא צריכה לדורות לא נכתבה (מגילה יד, א). אבל כל ההנהגה דלפי שעה היה על פי נביאים ועל כן אמרו בריש אבות זקנים מסרו לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה ולא חשבו סדר המקבלים גם בהם דור אחר דור כמו אח"כ וכמו שכתב הרמב"ם בהקדמת חבורו להמציא סדר קבלה גם בהם. אף דיש לומר דהתנא לא סידר מה שנאמר בכתובים מכל מקום אם כן לא היה לו להזכיר כלל זקנים ונביאים כל שכן משה ויהושע. אלא דבאמת בנביאים לא שייך קבלה מפה אל פה בענין הנבואה אף דהיו תלמידי נביאים היינו קודם שהגיעו למדריגת הנבואה אבל משזכה לנבואה בעצמו הרי היה שומע מפי הש"י בעצמו. רק חשיב דרך כלל מסירת הנהגה על פי התורה בישראל, בתחלה משה רבינו ע"ה הוא שקיבל תורה מסיני והוא הנהגת תורה שבכתב ממש. ואח"כ יהושע שהאציל משה רבינו ע"ה מהודו עליו והוא כממוצע בין משה רבינו ע"ה לשאר נביאים ואח"כ לזקנים והם שהאריכו ימים אחר יהושע והיו גם כן מדור המדבר תלמידיו של משה רבינו ע"ה שהשיגו עדיין הנהגת תורה שבכתב דמשה רבינו ע"ה. כי מסתמא לא הנהיגו ולמדו אלא כפי קבלתם ממשה רבינו ע"ה ועל כן נקראים זקנים שהיתה ידיעתם רק מצד מה שהם זקנים שהכירו את משה רבינו ע"ה. והקרוב דהיו גם בעת מתן תורה אלא שהיו פחותים מבני עשרים או יתירים על ששים דלא היו בכלל הגזירה. ואח"כ לנביאים בהנהגת הנבואה ואח"כ לאנשי כנסת הגדולה בהנהגת תורה שבעל פה ומהם והלאה שייך הקבלה פה אל פה דדברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב (גיטין ס, ב) שאי אפשר להשיג האמיתות שבלב החכם אלא בקבלה מפה אל פה. ולעולם כפי הנהגת התורה בישראל כן הוא הנהגתו יתברך כל העולמות ואף האומות מתנהגים כן בזה לעומת זה. וכל ריבוי עבודה זרה אצלם וחרטומים ומכשפים היה כל זמן שהיה גילוי שכינה ונבואה בישראל ומשנסתלקה והתחיל תורה שבעל פה התחיל גם כן אצלם חכמת יונית שהיא חכמה אנושית. כי התחלת אנשי כנסת הגדולה היתה בתחלת מלכות יון שאז היתה חתימת הנבואה ועל כן יון הם שהתחילו בגזירת שמד וכל גזירות וצרות שהיו על ישראל מאז והלאה וגם גלות אדום הכל היה נגד האמונה שאם היו רוצים להתערב בגוים ולהיות לעמא חד לא היו סובלים שום גלות וצער כלל. כי הנהגת תורה שבעל פה היא ההנהגה שעל פי מסטוריו של הקב"ה שלא נתגלה ונתלבש בלבוש גופני בעולם הזה דעל כן לא נכתב שאין יכול להתלבש באותיות גופניות בכתב. ודבר זה אין יכולים האומות לסבול שאין להם שום שייכות ותפיסה בזה, כבתורה שבכתב שיש גם להם תפיסה מצד הלבוש הגופני עד שיכולים לומר אנו ישראל. ולכן לא היתה להם טענה נגד תורה שבכתב רק נגד תורה שבעל פה. ואז היתה הגזירה על הגופות כי התלבשות התורה היתה בלבוש הגופני ממש. אבל תורה שבעל פה אין מתלבשת אלא בשכל על כן אין הגזירות שלהם עוד על הגוף אלא על האמונה. וגזירת המן אף שהיתה סתם להשמיד ולהרוג מכל מקום עיקר טענתו אצל אחשורוש היתה ישנו עם אחד וגו' וכמו שאמרו ז"ל במגילה ובמדרש שהיה מצד אמונתם וכמו שנאמר ודתיהם שונות מכל עם. ואף שהגזירה בפועל היתה סתם וגם המן כיון דוקא לגזור סתם כי היה שונא למרדכי ועמו בעצם, מכל מקום התעוררותו לאחשורוש היתה מצד שינוי הדת והתורה. כי כבר התחיל התעוררות התורה שבעל פה בנפשות דישראל שיצאה לפועל אחר הנס דקיימו וקיבלו. ואז ליהודים היתה אורה זו תורה היינו התחדשות גילוי תורה שבעל פה דאע"פ שאוכמא היא לגבי השגת הנבואה ונקרא במחשכים היינו לענין אותו דבר הפרטי שנגלה לנביא שהוא ברור ואין בו ספק מה שאין כן כשמשיג בחכמה יוכל חכם אחר לחלוק עליו, וגם השגת הנביא עצמו הוא בראיה ממש. אבל לענין השגת כלל התורה אצל כלל ישראל חכם עדיף מנביא דסנהדרין נקראים עיני העדה שהם המאירים עיני ישראל ומורים להם הדרך בתורת ה' ולהיות מתגלה האור לכל, שיוכל כל אחד להשיג בתורה ולהבין מתוכה בכל פרט מעשה, זהו רק על ידי תורה שבעל פה. דעל ידי נבואה היה צריך בכל פרט לילך אל הרואה והוא היה צריך מראה נבואה חדשה באותו פרט. אבל השגת החכמה היא כוללת בכל פרט ולכל נפש בכל עת וזמן מאחר שמשיג מסטורי התורה לא כפי לבוש הגופני לבד.

וזהו האור שבתורה שנתגלה אחר הנס דהמן וזהו עיקר המבדיל בין ישראל לעמים, כי תורה שבעל פה הוא מה שנובע מלבבות חכמי ישראל ומה שהם מחדשים הוא תורה שלימה. מה שאין כן מה שחכמי העכו"ם מחדשים אף שיש חכמה באומות העולם אין תורה באומות העולם (מ"ר איכה פ' ב ט) ואי אפשר להם להמציא דבר חכמה שיהיה דברי תורה כלל. וכן יום טוב הוא מה דישראל מקדשי לזמנים וגם כן ניתן רק לישראל החודש הזה לכם כמו שאמרו בשמות רבה פרשה ט"ו. ואלו השניים הוא מצד פעולתם וזהו האתערותא דלתתא, ומילה ותפילין הוא מה שמקדשים אותו הרבה מלמעלה. ומילה הוא שורש החילוק בין ישראל לעמים מתולדה קודם להשתדלותו שהרי נימול לשמונה דלא ידע כלום ואין הערלה נקרא אלא על שמם כמו שאמרו בנדרים (לא, ב) ודאפילו ערלי ישראל נקראו מולים והיינו אפילו ערל במזיד מכל מקום שורשו יהודי ונקרא מהול. ותפילין הוא התקשרות הש"י עם ישראל אחר השתדלותם דראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. וכל זה זכו אחר הנס דפורים שנתגלה האור דתורה בתורה שבעל פה, שעל ידי זה נתפרסם כל שרשי מעלת ישראל, שעל ידי זה נתעוררו כל אומות העולם נגדם בפרסום בעניני אמונה. אבל בימי המן היתה רק התחלת התעוררות מענין אמונה אבל מכל מקום בפרסום היה סתם ועל כן ניתן לכתוב כי היה הנס עדיין מתלבש בגופנית בעולם הזה כפי מה שהיה בפעל אלא שבכח היה העיקר בענין התורה. ועל כן נמשל לשחר הבא בסוף הלילה שכבר מתחיל האורה דתורה שבעל פה. אבל הנס דחנוכה שהיה הצלה משמד לבד לא נקבעו אלא להלל ולהודות ולא שום עונג גופני כי לא היתה הצלת גופות. והמצוה שבו בהדלקת הנר כי זהו עיקר הישועה באורה זו תורה ועל כן לא ניתנה לכתוב כי אין בו התלבשות בלבוש גופני בעולם הזה והוא ככל תורה שבעל פה שאי אתה רשאי לאומרם בכתב. שישועה זו שנשארה קבוע וקיים לדורות ככל קדושת הזמנים שנשאר באותו זמן לעולם קדושה זו, אינה אלא ישועת הנפש והשכל שלא יטמא בחכמת בני נכר שהוא נגד חכמת חכמי ישראל בתורה שבעל פה. וידוע דיש שבע חכמות והמספר שבע היא אמתי כי הכל הוא זה לעומת זה וידוע דכל דבר של קדושה חלוק לשבע שכנגדם שבעת ימי השבת ושבע שני שמיטה כנודע. אלא שבחלוקת השבע מיני חכמות נבוכו המתחכמים ואינו כמו שאמרו הם סדרם והם חשבו גם חכמת הגיון שהוא שורש החכמה איך לחשוב דבר חכמה ואיך להמציא הקשי הפילוסופים וכל מיני חכמות מכלל שבע חכמות. ובאמת זה חוץ מהם ולמעלה מהם כי היא אם הבנים המולידה כל החכמות ועמה הם שמונה ונגדם הם שמונת ימי חנוכה שישראל יצאו מכל אותם חכמת חיצוניות לחכמת האמת. והנס היה רק בשבעה ימים כי על יום ראשון היה לדלוק רק אותו יום היה דוגמת אם הבנים שבו ועל ידו היה הנס על כל שאר השבעה ימים ועיקר הנס היה בו שנוסף בו שפע להמשיך עוד לשבעה ימים זולתו. ובו הוא עיקר ההבדל בין חכמת ישראל לחכמת אומות העולם בענין התחלת המצאת החכמה, שאצל אומות העולם גם זה מלבם מתחכמים איך להמציא חכמות ועל כן הכל הבל. אבל בני ישראל כל חכמתם הוא מהש"י ומתורתו שהוא היסוד לכל חכמת תורה שבעל פה וממנה לוקח הכל, והשורש של כל החכמה הוא חכמת הש"י על כן גם התולדות שממציאים מעצמם דבוק בהשורש שהוא מהש"י והכל ממנו.

וזה ענין מילה בשמיני הרומז לשורש היהדות שבתולדה הוא גם כן ביום שמיני שהוא רומז לאם הבנים המוליד שבעת ימי הבנין דהם כל מיני השתדלות אדם בין בפעולה בששת ימי המעשה בין בשביתה ביום השבת. ויום שמיני הוא שורש הבינה שבלב שממנו תוצאות חיים בכל מיני כחות הנפש המוציאים כל הענינים לפועל באברים. ובאים בברית חותמו יתברך ביום זה לומר כי שורש התחלת כל כחות איש הישראלי הוא רק לה' לבדו. וזהו מצד המעשים שזהו מיד בתולדה הגופנית. וימי חנוכה הם מצד החכמה כידוע דשמן רומז לחכמה בכל מקום דשמן מחכים כמו שאמרו ז"ל (מנחות פה, ב) דעל כן שלח יואב אחר אשה חכמה לתקוע שהיא אלפא לשמן. ופך השמן שנמצא מן המוכן הוא שורש החכמה שהוא אצל ישראל מן המוכן בתורה שבכתב. ובזה לא יכלו יונים ליגע לטמאו כי בחכמה הנובע מלבות בני ישראל בתורה שבעל פה יוכלו לטמא ח"ו כמו שאמרו (חגיגה טו, ב) על אחר על ידי דזמר יוני לא פסק מפיו יצא לתרבות רעה והמשיך חכמתו לחיצוניות. אבל שורש החכמה בתורה שבכתב זה לא היו יכולים לשנות וליגע כלל. אף דבדורות האחרונים התחכמו לפרש גם התורה שבכתב כולה על פי חכמת יונית כמו שצווח נגדם בתשובות הרשב"א וזולתו כנודע אלו היה זה ח"ו אז, היה כמו במצרים שאלמלי נכנסו לשער החמישים שבטומאה שם לא היו יכולים לצאת ח"ו. וכן אז אלו היה התגברות יונים נגדם ח"ו על דרך זה כמו שגברה האפיקורסות בדור אחרון להמשיך גם התורה לכונת הבליהם היה קשה לצאת. אבל הנס היה שהם כפרו בתורה שבכתב לגמרי ונשאר הפך על יום אחד חתום בחותמו של כהן גדול ענין כהן גדול רומז על שורש החכמה דישראל כי על הכהנים נאמר יורו משפטיך וגו' ונאמר ובאת אל הכהנים וגו' שהם עיקר חכמי ישראל המורים. והכהן גדול הוא הגדול והראש שבהם וחותמו הוא המעיד שלא נגעו בשורש החכמה עדיין שנשארה נקיה ועל ידי זה המשיכו אח"כ ממנה השפע לשבעת ימי קומת המשכת החכמה ועל כן היה הנס על ידי כהנים. וזהו ענין הפלוגתא (שבת כא, ב) דבית שמאי ובית הלל אי פוחת והולך כנגד פרי החג דידוע דהם נגד שבעים אומות ועל כן מתמעטים והולכים וכל כונתינו למעטם. וכן בזה לבית שמאי שהם מצד מדת הדין והצמצום כנודע (זח"ג רמה, א) דעל כן הם מחמירים בכל מקום, כל הכונה בהדלקת נר חנוכה הוא לצמצם עצמינו ולהבדילנו מחכמת העמים ולמעטם ועל כן פוחת והולך. וזהו כנגד ימים הנכנסים כי למעט חכמת האומות לא איכפת לן במה שכבר יצאו ונסתלקו דאין לנו עסק עוד עמהם רק עם אותן שאנו צריכים עדיין לראות לסלקם מאתנו. אבל לבית הלל דהלכה כותייהו עיקר הכונה להמשיך חכמת האמת דתורה שבעל פה בלבבינו, ועל ידי אור האמת ממילא מסתלק החושך והשקר וכלה מאליו. ועל כן צריך נגד ימים היוצאים דכל חכמה שכבר השיג צריך לראות לקבעה ולהשרישה בלבו ומעלין בקודש מאחר שהוא רומז לחכמת הקודש. ונודע על דרך האמת דקודש רומז לחכמה עילאה (זח"ג קעו, ב וש"מ) וחכמה תתאה דתורה שבעל פה יונקת ממנה וצריך העלאה ולילך ממדריגה למדריגה מעלה מעלה. ועל כן מוסיף והולך כל פעם במדרגה דגם ימים היוצאים לא יצאה מדריגתם ונסתלקה ממנו אדרבא הם עמו כשהולך למדרגה עליונה יותר.

ולפי שעיקר החכמה דבני ישראל אינו כחכמה אנושית בעניני עולם הזה כחכמת אומות העולם כלל רק כל חכמתם הוא בהשגת אמיתותו יתברך ודרך עבודתו שהוא ידיעת התורה על בוריה, על כן עיקר קביעות הימים האלו להודות ולהלל לשמך הגדול שזהו עיקר תכלית מכוון הבריאה כולה כל פעל למענהו לקילוסו (שוח"ט מז' יט). ומזמור של יום השבת אחר גמר ששת ימי הבנין ונהנה בכל מה שעשה ושבת ממלאכתו יום השביעי משבח ואומר טוב להודות לה' שזהו תכלית הנעשה והנברא בכל מעשה בראשית. וזהו עיקר שורש היהדות דנקראים כל ישראל באסתר ובכל תורה שבעל פה יהודים על שם יהודה (ב"ר פ' צח) דנקרא על שם אודה את ה' שזהו שורש המכוון דכל ישראל. וכל התחכמות דתורה שבעל פה להגיע מזה להודות ולהלל לשמו יתברך. אלא שבתורה שבכתב ובכתובים נתפרש השם הוי"ה ככתבו ובנוסח על הנסים שהוא דברים שבעל פה דזה שמי לעלם כתיב על כן אומרים לשמך הגדול ולא בכינוי האדנות. כי עיקר ההודאה שהוא תכלית המכוון בפעל ה' אינו אלא לשם הוי"ה ברוך הוא להכיר אמיתותו יתברך בלי לבושים וצמצומים ומסכים. ואע"פ שאין הכרה ברורה בזה בעולם הזה מכל מקום ההודאה הוא רק כלפי מדת אמיתותו יתברך דעל כן נקרא יהודה כולו על שם הוי"ה (סוטה י, ב) ובהוספת הד' הרומז לכנסת ישראל כמו שאמרו ז"ל (ב"ר ר"פ עא) דבכל מקום דלים בישראל מדבר, שהם מונים ללבנה דלית לה מגרמה כלום רק עתידים להתחדש כמותה כשמקבלים מהש"י ואז נעשה מד' ה' בתר דקבילת עוברה כידוע. וזה טעם מה שכתב בהגהות רמ"א דנוהגין לומר זמירות ותשבחות בסעודות שמרבין בחנוכה ועל ידי זה הוא סעודת מצוה. כי על ידי הסעודה בבשר ויין דאין שמחה אלא בהם הלב שמח ועל ידי זה הלב הישראלי מתעורר לומר שירות ותשבחות, וכמו שאמרו ז"ל (מגילה יב, ב) דזהו החילוק בין ישראל לעמים דכשישראל אוכלים ושותים ושמחים אומרים שירות ומצד הזה הסעודה סעודת מצוה שהיא מביאה להלל ולשבח וזה היה עיקר קביעות הימים. ודעת אחרונים רש"ל וט"ז ויש אומרים שברמ"א דהסעודות עצמן מצוה דקבעום לשמחה גם כן וכדבריהם הוא גם כן בפייט לחנוכה ובתשובות מהר"י ברונא לגלג עליו בזה. ובאמת בגמרא ודברי רז"ל לא נמצא זכר קביעות שמחה. אבל נראה דתחלת קביעות הנס דלא ניתן לכתוב, היינו שאין לו התלבשות בלבוש גופני, לא נקבע לשמחת הגוף. אבל אחר שהותר הכתיבה וניתן לכתוב גם נס זה משום עת לעשות לה' כבר יש לו התלבשות גופני בעולם הזה. והגם דאין זה עיקר הנס דעל כן כל הנסים שלא נתנו לכתוב לא נשאר מהם קביעות לדורות ואחר החורבן בטלה מגילת תענית (ר"ה יח, ב), דרק הישועות שנתנו לכתוב, היינו שנשאר הישועה קבוע וקיימא בלבוש גופני, לא נתבטלה אותה ישועה גם אחר החורבן. אבל שאר ישועות דלא נתנו לכתוב אין בהם קביעות עולמי בגלוי בעולם הזה רק חנוכה לבדו דהישועה בו אינה לגופות רק לנפשות, והחורבן ביטל ישועות הגופניות מה שבגלוי ולא ישועת השכל הנפשי. וזה נשאר קבוע וקיים בנפשות דבני ישראל שאף שהתעום אפקורסים בדורות אחרונים למה שהתעום לא יכלו להועיל כלום לבטל ח"ו תורה שבעל פה והם אבדו מן העולם וחכמת חכמי ישראל נשארה ותשאר קיימת לעולם. וזהו עיקר מה שנשאר קבוע לדורות עולם בזרע ישראל מנס דחנוכה. מכל מקום הרי הקביעות היה גם כן דלא למספד ולא להתענאה דהיינו מניעת צער מגוף על כל פנים, דמאחר שהנפש מלובשת בגוף, לב שמח ייטיב גהה, וגם הגוף מרגיש בשמחת הנפש. וחכמת אדם תאיר פניו והחכמה תעוז לחכם ומסירה על כל פנים הצער והעינוי מהגוף גם כן מיד. אף שאין הגוף עצמו מרגיש עדיין ההנאה בגופניות מכל מקום מרגיש מיהת הנאת הנפש מצד טפילתו לה. וכל הנפשות דישראל הם מאותיות התורה כידוע דאורייתא וישראל חד. וכמו שהתורה שבכתב מלובשת בלבוש גופני של הכתב כן הוא התלבשות הנפשות דבני ישראל בגופות. כל גוף מקביל ומכוון לאור אותו הנפש שהוא נגד איזה אות או חלק אות מיוחד בתורה שבכתב. והתורה שבעל פה אינה תורה אחרת כלל ח"ו רק היא פירוש התורה שבכתב וכולה רמוזה בתורה שבכתב ומיוחדת בה. וכל זמן שלא ניתנה לכתוב תורה שבעל פה היינו כי לא נתעצמה עדיין בנפש בגילוי גמור בענין שיהיה שורש הנפש כולו מאור התורה שבעל פה המתלבשת בתוך הגוף כי עד שנחתם התלמוד לא היתה עדיין תורה שבעל פה על שלימותה בהתגלות כולה בעולם הזה. ועל כן היו אז כל שרשי הנפשות דישראל כפי התגלותם והתלבשותם בגופות רק בתורה שבכתב ולא היה עדיין התלבשות גופני לתורה שבעל פה בעולם הזה ועל כן לא ניתנה לכתוב. ובחתימת התלמוד אז נשלם כל התורה שבעל פה וכמו דהתורה שבכתב כתיבא ומנחא כן תורה שבעל פה אחר חתימת התלמוד בו כלול כל תורה שבעל פה וכל מה שחידשו חכמי הדורות אחר התלמוד הכל מה שהוציאו בפלפולם וחכמתם מתוך התלמוד והכל רמוז בו [וכן בכל ספרי דאגדתא מרז"ל שכולם נסדרו עוד לפני התלמוד וכן הותר כתיבתם עוד מקודם] ועל כן אז הותר כתיבת תורה שבעל פה כמו שכתבתי במקום אחר דמשמע בכמה דוכתי דבחתימת התלמוד אז התחילו לכתוב גם כן [ועי' בהקדמת ס' ע"ח על משניות] כי אז כבר נגמר התגלות כל קומה השלימה דתורה שבעל פה והאירה בנפשות דבני ישראל להיות מקורם ושרשם תקוע ואחוז בתורה שבעל פה גם כן בהתגלות. וממילא גם הגופות המלבישים הנפשות שהם דוגמת אותיות הכתב הם מקבילות לאותיות התורה שבעל פה ובאה גם התורה שבעל פה בהתלבשות גופני בעולם הזה ועל כן ניתנה לכתוב גם כן. וממילא מאז והלאה גם קדושת ימי החנוכה שהוא הארת התורה שבעל פה נתלבשה ההארה גם בגוף. ועל כן התחילו דורות אחרונים לנהוג שמחה גופנית וסעודות גם כן ואע"פ שאינן נביאים בני נביאים הם דכבר הגיעה ההארה להיות מורגשת בפעל בגוף גם כן מאחר שהוא המלבוש וכלי הקיבול להאור דתורה שבעל פה. ומה שכתב המנהג לאכול מאכלי חלב הוא דוגמת מנהג מאכלי חלב בשבועות בקבלת תורה שבכתב כי החלב יונקים משדי האם ועיקר קבלת התורה הוא להכיר נותן התורה יתברך שמו שממנו יונק הכל. ועל דרך זה בחנוכה בתורה שבעל פה העיקר הוא הכרת היניקה מאם הבנים כנזכר לעיל.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נה'

[נה] ענין ברכה וקדושה דיום השבת ובבראשית רבה פרשה י"א א' שניהם באור פניו של אדם כי חכמת אדם תאיר פניו. שהארת הפנים הוא מצד חיזוק הלב ותקיפתו שלא ידאג ויצטער משום דבר. לב שמח ייטיב גהה והחכמה תעוז לחכם נותנת לו עוז וחיזוק ועל ידי זה מאיר פניו. וכל מיני דאגות הם רק מצד ששת ימי המעשה דיצירת כל עניני עולם הזה שהוא עולם המלא צער ודאגה. אבל משבא שבת בא מנוחה שהוא כאלו כל מלאכתו עשויה ולא יוסיף עצב עמה פניו מאירים. כי מנוחה דיום השבת היינו שמכיר באמת ששוא כל השתדלות אדם ואין שום דבר חוץ מהש"י כמו שאמרו (זח"ב פח, ב) מהו שבת שמא דקוב"ה כמו שהיה עד שלא נברא העולם הוא ושמו לבד, כן גם עתה אין כל הבריאה חוצצת בפניו. ומכיר שכל הפעולות שפעל בששת ימי המעשה הם באמת פעולת הש"י וכמו שנאמר גם כל מעשינו פעלת לנו דלכן אינו פועל רק בעת שהש"י פועל וכשהש"י שובת גם הוא שובת. וממילא על ידי הכרה זו מסתלקים כל מיני הדאגות ועצבות מהלב, וזהו הברכה באור פנים דענין ברכה הוא הוספה, כי שבת הוא מתנה טובה שנתן לישראל, ועכו"ם ששבת חייב כו' דלא כל הרוצה לקפוץ קופץ ולומר שמכיר זה דכל השתדלות אדם אינו כלום ואדרבא אצל העולם נקרא שזה אינו בדרך ארץ ואינו מן הישוב כשאין רוצה להשתדל בעניני עולם הזה. ואצל העכו"ם הוא באמת כן וכמו שאמרו בבראשית רבה פרשה ל"ט ראה אותם עסוקין בניכוש בשעת הניכוש כו' אמר יהא חלקי בארץ הזאת כידוע סוד ארץ ישראל נגד יום השבת וכשישראל עושין רצונו של המקום עמדו זרים ורעו צאנכם (ברכות לה, ב) ואמרו אדרבא אם אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עליה. וגם לכלל ישראל אף כשאינם במדרגה זו ציותה תורה לשבות יום השבת בימים ושנה השביעית בשנים שבתה הארץ שבת לה' להכיר כי לה' הארץ. וזהו קדושת הארץ שהאומות העולם שהיו בה קודם היו כעין דרך ארץ שקדמה לתורה שהיו בכלל דרך ארץ וישוב העולם. ועכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נט, א) כי התורה הוא היפך ישוב העולם והעסק במדת דרך ארץ ולא ניתנה לגוים ואצלם נקרא זה היציאה ממדת דרך ארץ הראויה להם. וכשבאה לחלקו של זרע אברהם זכו בה לתורה שהוא ההכרה דלה' הארץ וכל עניני עולם הזה גם כן מהש"י. ועל כן התורה נקראת עוז (זבחים קטז, א) וכשנתעורר ענין מתן תורה בעולם נתעורר החשק דישוב העולם ומדת דרך ארץ באומות העולם. כי כאשר ישראל בתכלית השלימות דתורה אז גם כל העולם בתכלית השלימות ושלימות דאומות העולם הוא כאשר עוסקים בדרך ארץ וישוב העולם לצורך ישראל כמו שיהיה לעתיד. ועל כן כשהחזיר הקב"ה התורה על כל האומות לא רצו לקבלה כי ראו שהיא המפריעה אותם ממדת דרך ארץ שזה כל שלימותם. אבל ישראל דסגו בתמימותא הקדימו פה לאוזן כמו שאמרו בשבת (פח, א) דזהו מדת יעקב איש תם למסור עצמו לגמרי להש"י ולא לחקור כלל אחריו ולשמוע מה יאמר אם יוכל לקבל. דזהו מי שמחשב עצמו לדבר נפרד ויכולת בפני עצמו, אבל מדת אמת ליעקב הוא להכיר האמת לאמיתו שאין עוד מלבדו ואין לאדם שום יכולת אלא למה שהש"י נותן לו יכולת, ואם כן מה שייך אם יוכל לקבל כיון דהש"י יצוה יוכל לקבל גם כן. כי האדם אין לו אלא ההכנה מה שהוא מוכן לעשות רצון הש"י וה' הטוב בעיניו יעשה. וזהו תומת ישרים אשר תנחם וכמו שנאמר אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל וגו' אורה זו שבת כמו שאמרו בבראשית רבה (פ' יא) ברכו באורה, ואמת זו תורה כמו שאמרו בברכות (ה, ב). והכרת התורה הוא הכרת החכמה שבמוח, והכרת השבת הוא ההכרה שמצד הבינה שבלב. ושניהם לא עשה כן לכל גוי כי הם נחלת יעקב כמו שאמרו בבראשית רבה סוף פרשה י"א דיעקב הוא ששבת על כן זכה לנחלה בלא מצרים והוא נחלת יעקב שזוכים לה שומרי שבת כמו שנאמר והאכלתיך וגו' וכמו שאמרו בשבת (קיח, ב) והיינו כי נחלת האומות הוא מצד השתדלותם ועל כן יש לה גבול כפי ההשתדלות אבל נחלת ישראל אינו מהשתדלותו כלל רק מה שהש"י נותן ועל כן הוא בלי גבול כמדת הש"י שאין גבול לנתינתו. וזהו השבת שזכה לו ולבניו אחריו עד דבמרה אפקוד על זה להיות עוד מצווים ועושים. אע"פ שזה מתנה גדולה שנתן להם שיוכלו להכיר זה שהכל בידי שמים וכאשר הש"י פועל הוא פועל וכאשר הש"י שובת הוא שובת. מכל מקום לא נתנה הש"י המתנה בחנם לישראל מה שלא עשה כן לכל גוי ועל דרך שאמרו בכמה דוכתי (מגילה כו, ב וש"נ) דמתנה כמכר דאי לאו דהיה לו הנאה מיניה לא יהיב ליה. וגם אצל הש"י כן וכמו שנאמר בתורה לקח טוב נתתי לכם שאע"פ שהוא מתנה מכל מקום נקרא לקח כאלו הם לקחוה בהשתדלותם. ואף יום השבת אף דקדושתו קבוע וקיימא מכל מקום ציוה בדרך מצוה לישראל ושהם מצווים לקדשו בקידוש היום כאלו הם מקדשי ליה. כי באמת הם זכו לקדושה זו בהשתדלות האבות אברהם יצחק ויעקב ממדרגה למדרגה עד מדריגת יעקב הבחור שבאבות שזכה להכרה השלימה דה' אחד. והכרה זו נשרשה בכל בניו אחריו בשרשם ועל כן נקרא רק ברכה באור פנים דשורש האור פנים ישנו גם בששת ימי המעשה אלא שבשבת הוא מתברך. ואומות העולם שאין להם שום הארת פנים כי שרשם מצד החושך שהוא השיקוע בעניני עולם הזה הדומה לחושך ולילה כמו שאמרו בריש פסחים אי אפשר להם להשיג אור פנים גם ביום השבת כי אין להם שייכות לזה כלל רק בבני ישראל שהם דבוקים בעצם האורה ושחרוריתם הוא רק ששזפתני השמש כל עניני עולם הזה שתחת השמש ובמעט ליבון מתלבנים כמו שאמרו בשיר השירים רבה, ולעולם יש בהם שורש אור גם בזמן החושך. בשבת שהוא מעין עולם הבא אותו אור הנעלם מתברך ומתוסף עד שבא לכלל גילוי להיות בהתגלות לבו דבר זה כי הכל מהש"י והוא הנותן כח לעשות חיל וממילא פניו מאירים משמחת לבבו. ועל ידי זה ממילא מתברכים גם כל פעולותיו דששת ימי המעשה מאחר שמכיר שהם מהש"י שהוא מקור הברכות. וזהו הברכה דיום השבת היינו שבו יהיה התגלות הכרה זו דאין עוד מלבדו בהתשפטות כי ענין ברכה הוא התפשטות השפע. והקדושה הוא היפך מזה דעיקר הוראתו על ההבדלה וההפרשה להיות הדבר מוגדר ומובדל מדבר אחר. וגם זה דרגא דיעקב שנקרא קדוש כי הוא המובדל מכל העמים דממנו התחלת קדושת ישראל בכל זרעו אחריו שמטתו שלימה. לפי שעל ידי הכרה זו דהש"י הפועל הכל ודשוא השתדלות אדם יוכל לבוא להתפשטות לכל הבלים שירצה, ויחשוב כי הכל מהש"י והוא עמו, והגם דהאמת כן דגם כי אלך בגיא וגו' אתה עמדי, היינו אחר שאירעו מה שאירעו אל יתייאש מן הרחמים ואל יפריד עצמו מהש"י וכמו שאמרו בשבת (לא, ב) על פסוק אל תרשע הרבה מי שאכל כו' שלא יחשוב שכבר נפרד מהש"י ח"ו ולהיות ככל הגוים רק באמת לעולם אתה עמדי אבל חלילה לילך מפני כן בגיא כו' ח"ו דאדרבא כיון שאתה עמדי הרי זה כמכניס ח"ו מלך מלכי המלכים עמו למקום הטינופת. ועל כן עם הברכה צריך קדושה גם כן להיות מוגדר ומובדל באור פנים שלא יהיה שמחה של הוללות דעל כן לא ניתנה לגוים שהם יבואו מזה לקלות ראש להיות אוכלים ושותים ופוחזים כמו שאמרו בבראשית רבה שם על גוים שבחוץ לארץ וקודם שבא אברהם אבינו ע"ה לארץ ישראל. וקדושה בכל מקום הוא גדר ערוה והגדרה מתאות עולם הזה וזהו הקדושה שאחר הברכה להתקדש באור פנים זה. כי אצל אומות העולם ברכה זו היה מוליד פחזות ופריקות עול והשתקעות בתאות עולם הזה ואצל בני ישראל אדרבא מולידה קדושה בלב. ואור הפנים המעיד על העוז שבלב אינו מכח שלוה של הוללות רק מכח שלוה המליאה קדושה והגדרה מכל מיני שלוה של עולם הזה. וברכת יום השבת מקבלים בתפלה שהוא ברכותיו של הש"י ומברכותיו יבורכו בית עבדיו. והקדושה בקידוש על היין שהוא ישמח לב ומוליד שמחה של הוללות לשוגים בה, אבל יין דמצוה אדרבא מוליד קדושה בלב והגדרה משמחת הוללות דעולם הזה.

 

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נד'

[נד] ענין ראש השנה שהוא חג שהחודש מתכסה בו (ביצה טז, א). פירוש חודש – הלבנה, שהיא סימן לכנסת ישראל שעתידין להתחדש כמותה. כי בגלות הם בהעלם וכיסוי האור ולפי שכל אור הלבנה אינו מעצמה רק מהחמה נקרא בכל פעם חידוש אור חדש. כי מי שיש לו אור מצד עצמו כשמתכסה ומתגלה לא שייך שמתגלה אור חדש שהרי הוא עצמו אור הקודם רק שהיה מכוסה ונתגלה. אבל בקיבול אור מהזולת אע"פ שבעת ההעלם נקרא גם כן רק מכוסה לא שנעדר האור לגמרי כי שם במקומה מקבלת לעולם מהחמה רק לעיני שוכני ארץ הוא מכוסה. מכל מקום כשמתגלה אחר הכיסוי נקרא גילוי אור חדש כי המקבל מהזולת הרי כל קבלה אצלו מצד המקבל הוא דבר מחודש שאין זה הקודם שהרי מה שקיבל קודם לא היה מאיר עכשיו רק מה שהוכרח לקבל מחדש. אלא שאם לא היה העלם וכיסוי לא היה מורגש החידוש לעיני הרואין מאחר שהיה האור תמידי היה נדמה כאותו אור עצמו ועל ידי ההעלם ניכר חידושו. וכן כנסת ישראל ממש דוגמתו לית לה מגרמה רק מה שמקבלים מהש"י ומבקשים ממנו האר פניך ונושעה והאר עינינו בתורתיך. כי כל השגת אור בנפשות הוא על ידי התורה כמו שנאמר כי נר מצוה ותורה אור כי התורה הוא אור פני מלך חיים דאורייתא וקוב"ה חד ובכל יום יהיו בעיניך כחדשים. היינו כשידע דאע"פ דהתורה כתיבא ומנחא אין יודע בה כלום אלא מה שהש"י מאיר לו בה וכמו שאמרו בשוחר טוב מזמור קי"ט על פסוק דרך פקודיך הבינני אל תאמר הרי הם לפניך התבונן אתה לעצמך אם אין אתה מבינני איני יודע כלום ושם אח"כ על פסוק הוריני ה' דרך חוקיך אל תאמר לי הרי הם לפניך למוד מעצמך אלא אתה הורני שנאמר הבינני וגו' ובכל רגע מקבל אור מחודש. ועל זה ברא השי"ת יצר רע כמו שאמרו (קידושין ל, ב) בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין היינו שיהיה כח ההעלם דעל ידי זה יהיה ניכר החידוש כטעם והיה אם שכוח תשכח וגו' דאמר והיה שהוא מורה שמחה בכל מקום כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' מב) דעל ידי זה הוא תוקף השמחה כשמתעורר הזכרון מתוך השכחה כנודע המשל מבן מלך שבא מארץ שביו למלך וגם כשאינו בארץ שביו לגמרי רק שגר בעיר אחרת או אפילו רק בבית אחר או אפילו רק בחדר אחר כי תענוג תמידי אינו תענוג וכמו שאמרו ז"ל (נדה לא, ב) בטעם ימי נידות כדי לחבבה על בעלה. וזה כל ענין הגליות שהם הכנה לגאולה וגאולת מצרים הוא הראשונה נאמר בה החודש הזה לכם ראש חדשים וגו' ניתן אז להם מצות קידוש החודש שאז היה ראשית התגלות החידוש דכנסת ישראל אחר ההעלם והוא החידוש הראשון שנתגלה בעולם שעל זה נקבע חג הפסח. כי כל המועדות הוא הרגשת השמחה שמצד חידוש אור הש"י המתגלה ושופע בנפשות בני ישראל. וגילוי הראשון הוא זמן חירותינו היינו השגת אור זה שאדם הישראלי הוא בן חורין שאינו משועבד לשום כח ולשום דבר לומר שאין יכול לינצל מזה כאשר חושבים המשוקעים בתאות וכדומה. כי אין לך משוקעים יותר ממה שהיו אז במצרים כמו שאמרו ז"ל (ויק"ר פ' כג) שהיה גוי מקרב גוי ממש הללו כו' וכעובר במעי אם (שוח"ט מז' קיד) שהוא ירך אמו ממש ועד שאמרו שאלו היו עוד שעה אחת היו ח"ו נשקעים לגמרי עד שאי אפשר לצאת. אלא שזה אי אפשר לנפש מישראל ובהכרח היה שיצאו אותה שעה מהשיקוע לגמרי. ואז נתחדש אור זה בלבבות דבני ישראל והוא ההכנה למתן תורה שאמרו ז"ל (עירובין נד, א) אל תקרא חרות אלא חירות ממלכיות ויצר רע דהכל אחד זה בחיצוניות והתגלות בעולם הזה וזה בפנימיות. ויציאת מצרים היתה קודם מתן תורה שהוא התחלת החירות בקטנות כענין לידת הולד שהוא יוצא כרגע מאפילה לאור גדול ומכל מקום הוא עדיין בקטנות וצריך להתגדל לאט לאט עד שבא לכלל דעת. וזה נקרא בחודש השלישי ביום הזה כי החידוש האמצעי אינו מורגש שהוא לאט לאט אבל התגלות הדעת בלב הוא החידוש המורגש וניכר בכל יום תמיד לעין כמראה באצבע. וזהו חג השבועות דמתן תורה אחר ההעלם דימי הספירה שאלמלי זכו והיה עת הרצון היה כבר נשלם החירות הגמור ולא יכנף עוד מוריך שלא יהיה העלם עוד כי יוכלו להרגיש החידושים כן על דרך זה גם בכל רגע על ידי ההתעלות ממדרגה למדרגה עד שהקודמת יהיה אוכמא לגבי שאחריה ולא יצטרכו להעלם גמור עוד. אלא שגרם החטא והוצרכו ללוחות שניות שניתנו ביום הכפורים דהיינו הכפרה שאחר החטא ובזה הוא השמחה ביתר שאת כאשר שב מארץ שביו לבית המלך. ועל ידי זה זוכים לחג הסוכות זמן שמחתינו שאז מקריבים שבעים פרים נגד שבעים אומות שהם כחות הרע שבעולם הזה וגם הם נכללו בישראל לטוב. ועל כן כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מאן דהוא משרשא וגזעא קדישא דרק בבני ישראל לא ידח מהם נדח ועמך כולם צדיקים דאע"פ שחטא ישראל הוא ולא ניתק משורש היהדות וגזעא קדישא דיליה. וזהו הישיבה בסוכות שהוא אור מקיף שהש"י מקיפו מכל צד דמצד המקיף הוא שורש קדושת ישראל דחלק ה' עמו שאין ניתק כלל כי המקיף הוא מה שלמעלה משכל והשגת אדם. וזהו חסד נעוריך דישראל לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה דבני ישראל נמשכים אחר הש"י מה שלמעלה מהשגתם ולא חקרו כלל מה יאכלו ומה ישתו במדבר. וזהו כי בסוכות הושבתי וגו' הם ענני כבוד המקיפים אותם שזכו על ידי זה להשגת אור המקיף שלמעלה מהשכל. וזהו על ידי התורה שהוא נובלות חכמה העליונה (ב"ר פ' יז) ולוחות אחרונות שקבלו ביום הכפורים ולא עשה כן לכל גוי. וכמו שאמר ההוא מינא בשבת (פח, א) עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו כו' אי מציתו כו' כי האומות אין רוצים לימשך ולקבל על עצמם מה שלמעלה משכלם ושכפי שכלם לא יכלו לקבל זה ועל כן יהיה זה חטאת כל הגוים אשר לא יבואו לחוג חג הסוכות. ובמצוה זו יהיה בירור הגוים לעתיד וכמו שאמרו בריש עבודה זרה דהקב"ה מקדיר חמה עד שלא יספיק סיכוך מועט זה. ואין זה בא בטרוניא דגם אצל ישראל פעמים הוא כך היינו דגם אצל בני ישראל לא בכל פעם שבוטחים בהש"י וסוככים בו עולה בידם להיות מגין בעדם. וחסד נעורם היה תחלת הקבלה וההמשכה אחריו אף דלא ידעו אם יעזרום ואז עלתה בידם אבל אם היה תמיד כן אין רבותא עוד מה שנמשכים אחריו. וגם העמים אז יחשבו כן ויאמרו תנה לנו מראש ונעשנה. ותחלה לא רצו כי לא האמינו לימשך אחריו עד שראו אז האחרית ותקוה טובה של ישראל איך עלתה בידם יתרצו גם הם לעשות. ואז יראה להם הש"י כי אינם בכלל האזרח בישראל הראוים לישב בסוכות כי לא תמיד הש"י סוכך לגמרי. וזהו החילוק בין ישראל לעמים כמו שאמרו בראש השנה ד' א' עיין שם ברש"י דבור המתחיל כאן בישראל דגם אם מריעין לו אין קורא תגר מה שאין כן עכו"ם תוהא על הראשונות ובועט בסוכתו ויוצא. ומכל מקום יהיו גם כן מכל אומות גרים גרורים ועבדים לישראל דמצד העבדות שהעבד טפל לרבו יהיה להם מציאות להיות נטפלים לאזרח בישראל אותם שיכירו מעלת ישראל ויתרצו להיות עבדים להם. וזה מצד העולם הזה דהסוכה שהוא דירת עראי רומז לעולם הזה דנקרא אושפיזך במועד קטן ט' ב' ובעולם הזה צריך האדם לישב רק בדירת עראי ולא להשתקע. וזהו זמן שמחתינו שבעולם הזה כאשר אנו יושבים בו רק בדירת עראי ובזה אנו קולטים כל הטוב שבשבעים אומות שהם כל מיני כחות העולם הזה. אבל אין זה תכלית השמחה עדיין רק בשמיני עצרת דאז ה' בדד ינחנו וכמו שאמרו ז"ל (מד"ת פנחס טז) דעל כן פר אחד שאמר להם נשמח אני ואתם לבד ויוצאין מסוכה לישב בדירת קבע. והוא דוגמת חג השבועות שאחר הפסח כמו שאמרו ז"ל (שם) דמפני טורח הגשמים לא הרחיקו היינו לא עשה כלל העלם בינתים רק ילכו מחיל אל חיל. כי כן יהיה לעתיד שיתבטל יצר הרע שאינו כעולם הזה דבכל עליה ממדרגה למדרגה צריך העלם וירידה שצורך עליה בינתים כנודע לאנשי חיל המתקרבים ועולים אל ה'. וזה אפשר בקל בעולם הזה שאדם הישראלי בו כאכסנאי באושפיזא ודירת עראי כי אין עניניו מתייחסים עם עצם נפש הישראלי אשר היא חלק אלוה ממעל וכאכסנאי בהאי עלמא. ואם יעורר את לבבו לשוב אל ה' בקל יהיה ננער מעליו כל מעמסת עולי עולם הזה וכמו שאמרו בשיר השירים רבה על פסוק ששזפתני השמש כי בריחוץ קל מתלבנים. אבל אלו היה כן ח"ו גם לעתיד שאז יהיה ענין ההעלם מתייחס בעצם כי כבר יכלו כל דמיונות העולם הזה שהם לבושים בעלמא ויהיה טורח ולא בקל כל כך לשוב ולצאת מההעלם. וזה ענין טורח הגשמים דאע"פ שעיקר קורת רוח הוא בעולם הבא כמו שאמרו (אבות פ"ד) יפה שעה אחת כו' מכל מקום אמרו גם כן יפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי עולם הבא. ועיקר השתדלות אדם לאסוף ולכנוס ולהכין לנפשו כל טוב הוא רק בעולם הזה שהוא זמן ההשתדלות כמו שאמרו (ע"ז ג, א) היום לעשותם ולא למחר. והוא דוגמת ימי הקיץ שאוגרים בו מאכלם ואוספים לבית להכין לימות החורף ומי שלא הכין אין לו מה לאכול. וסוכות הוא חג האסיף שאז נשלם האסיפה והשתדלות האדם להכין לנפשו צרכיו בכל ימי הקיץ שאז הוא זמן ההליכה בדרכים. ועל כן אמרו (סוטה כא, א) על פסוק בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה שאז הוא זמן הילוך האדם ממדרגה למדרגה והתורה מנחה אותו כמו שנאמר נר לרגלי דבריך וגו'. דאע"פ שהעולם הזה לבוש עב המאפיל האור מכל מקום על ידי האפלה זו דוקא הוא שיוכל לזכות לצאת לאור גדול כי יתרון האור מתוך החושך ועל ידי זה הוא תוקף השמחה והתענוג כאשר בא מתוך צער. וזהו תכלית הטובה כמו שאמרו (ס' יצירה פ"ב) אין בטובה למעלה מעונג והצער והריחוק אי אפשר רק בעולם הזה מתוך שהוא מנוגב מכל טובה ואור על כן הוא טוב להילוך שהוא הנידוד, והריחוק בא על ידי הניגוב. אבל הגשמים נקראים אור בלשון הכתוב כי אז הוא זמן ירידת השפע מהשמים וביאת אורה לעולם. ועל כן אז אינו זמן ההילוך ומחר לקבל שכרם לא לעשותם ועל כן לא נתרחק כלל שמיני עצרת מסוכות כי העליות אז הם תכופים זה לזה בלי ריחוק והילוך בינתים כלל.

ונמצא כלל המועדות שתים שהן ארבע כי כלל קדושת הזמנים הוא מה דישראל מקדשי לזמנים. היינו שהם בהשתדלותם בעולם הזה זוכים להביא קדושה על עצמם מעין עולם הבא שהוא יום השבת הרומז לעולם הבא שהוא הקדושה דקביעא וקיימא מימות עולם מצד הקב"ה בעצמו והוא נתנה במתנה לישראל. אבל קדושת הזמנים הוא על ידי השתדלות בני ישראל. והשבת נקרא מנוחה שלימה שאתה רוצה בה היינו מנוחה לגמרי וכמו בעולם הבא שלא יהיה מקום להשתדלות כלל וזהו השעה של קורת רוח שהוא רצון הש"י. אבל רצון בני ישראל הוא אדרבא בהשתדלות ובשעה אחת של תשובה ומעשים טובים וכל הצדיקים מבקשים על חיי עולם הזה ואין רוצים ליפרד ממנו ומבקשים ליחרב ביתך וליתב אושפיזך אע"פ שיודעים שזה רק אושפיזא וישיבת עראי חפצים בכך כי חפצים בהשתדלות ועבודת הש"י. ועל כן קדושת יום טוב אינה מנוחה שלימה כשבת שהרי הותר בה מלאכת אוכל נפש היינו מה שלצורך האדם שזהו רצון האדם יותר כשיוכל לעשות גם כן מה שהוא לצורך נפשו. וכך מקדשי לזמנים שיהיה שביתה מכל ל"ט מלאכות דעולם הזה חוץ ממה שלצורך שמחת יום טוב. כי ההשתדלות הוא דייקא על ידי עניני עולם הזה ומהם יקחו לעבוד את ה'. והנה כלל השתדלות אדם הם בשלושה כחות מחשבה דבור ומעשה וכמו שנאמר בפיך ובלבבך לעשותו. והמחשבה גם כן חלוק לשניים מחשבה ושכל שבמוח והרצון וחשק שבלב אלא שנודע דמוחא ולבא תרין רעין דלא מתפרשין היינו דלעולם מחוברים יחד מה שמחשב בו רוצה ובמה שרוצה מחשב על כן נכללים גם כן ביחד בלב וכמו שנאמר מכל משמור נצור לבך וגו'. כי בו הוא התגלות המחשבה וגמרה להוציא לפועל דעין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרים. עין הוא בראש נגד המוח ורומז לעיני השכל והמחשבה וחלקם פעמים לשניים כמו שנאמר לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ונאמר תנה בני לבך לי ועיניך וגו' ואמרו בירושלמי דברכות (פ"א ה"ה) אי את יהיב עינא ולבא לי אנא ידע דאת דילי. כי עיקר האדם הוא המחשבה שבמוח ולב ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ, א) ומיד בנתינת עינא ולבא אנא ידע וכו'. מה שאין כן מחשבה רעה דאין מצרפה למעשה נאמר רק לא תתורו אחרי וגו' שלא ימשכו אחרי המחשבה רעה שבמוח ולב להוציא לפועל המעשה אבל כל זמן שלא יצא למעשה אינו כלום. וזהו גם כן ההבדל בין ישראל לעמים כמו שאמרו בירושלמי פרק א' דפאה כי אצלם הוא להיפך כי הקב"ה לבם של ישראל כמו שאמרו בשיר השירים רבה על פסוק ולבי ער מקרא דצור לבבי וגו' היינו שמעמקי לבבם באמת דבוק בו יתברך. וכמו שאמרו בפרק ב' דברכות גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצוניך ומי מעכב שאור שבעיסה הוא יצר רע השוכן על שני מפתחי הלב (שם סא, א) רק במקום הפתיחה והתגלות הלב. ולפיכך אם הוא גם בלב טוב ודאי לית טב מינה שאין מניחו בהתחלה להתפשט כלל. וגם אם שם לא כן כל זמן שלא יצא בפועל והתגלות הרי שם בעודו בלב עדיין מחובר למקורו שבמעמקי הלב וכל זמן שהוא בהעלם עדיין דבוק בשורש הנעלם שכולו טוב על כן לא נחשב רע עדיין אלא כשיצא לפועל בהתגלות ונפרד מההעלם. ואצל אומות העכו"ם הוא להיפך כי הם שרשם ברע ועומק לבם כולו רע. רק כאשר המעשה בהתגלות כשנפרדת מההעלם, טוב נחשב טוב, אבל מה שבהעלם טוב כל זמן שלא יצא לפועל הרי עדיין מחובר בשרשו הרע ולא נתברר ונפרד עדיין שיחול עליו שם טוב. ומה שבהעלם רע ודאי רע גמור שדבוק גם בשרשו הרע. ולכן כל השתדלות העמים אינו אלא במעשה הנגלית לבד ועל כן אוכלים שכרם בעולם הזה לבד שהוא עולם הנגלה ונקרא מצוות קלות בבבא בתרא דף י' ב' כי חיש קל יעופו ואינם מאחר שאין להם שורש טוב. מה שאין כן בבני ישראל היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (ע"ז ג, א) ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט, ב) אף על מעשה הנגלית בעולם הזה. כי עכו"ם כל מעשיהם אינו אלא מצד ההתגלות וכמו שאמרו בבבא בתרא שם שאין עושים אלא להתייהר ובפשיטות טלפיים דעשו ראו שאני טהור. ומכל מקום אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ולפי שרוצה להראות עצמו בעולם הזה כפי ההתגלות טוב על כן שכרו כן רק בעולם הזה כפי ההתגלות לבד. שבאמת גם בעולם הזה עושר שמור לבעליו לרעתו ומרבה נכסים מרבה דאגה ולבו מלא יגון ואנחה אלא שמצד ההתגלות הוא קבול שכר טוב. אבל בני ישראל עיקר כונתם על הנעלמות ולעשות רצון קונם לבד ומה שעושים נגלות גם כן הוא רק מפני שכן רצון הש"י. ואפילו מי שיש לו איזה כונה שלא לשמה אינו אלא כמחשבה רעה דבני ישראל שאין מצטרפות למעשה כי עומק המחשבה הנעלמת אינו כן כי מעמקי לבם באמת דבוק באלהים חיים וזה כל מגמת מעשיהם והשתדלותם באמת. ולכן אינו בדין שיהיה קבול השכר בעולם הזה שהוא שכר שמצד ההתגלות לבד בלי שום דיבוק בפנימיות. כי מה יתרון לאדם בכל רכושו דעולם הזה שהוא רק כמו רגע. ואף דכל התורה מלאה מברכות עולם הזה גם כן בשכר המצוות אין זה שילום השכר רק הוא מה שהש"י בא לסייע לאדם שטוב. כמשפט הבא לטהר מסייעין אותו (שבת קד, א) דעל ידי שיהיה לו פרנסה בריווח ושאר טובות עולם הזה יוכל להוסיף בעבודתו יתברך. ומצד הזה יש חיבור לטובת עולם הזה עם טובה האמיתית המתקיימת לעולמי עד כאשר על ידי זה עובד הש"י. ונמצא אין השכר טובת העולם הזה כלל רק כמו שאמרו (אבות פ"ד) שכר מצוה מצוה שהש"י מסייעו לעשות מצוה אחרת ונמצא עדיין הוא בכלל היום לעשותם. וזהו הקיבול שכר שמצד העולם הזה דיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא ומאחר שהש"י מסייעו ומעוררו עוד לתשובה ולמעשים טובים הרי שכרו בשעות שבעולם הזה. אבל אין זה עיקר השכר עדיין שהרי גם על אותן שעות עוד עתיד להוסיף לקבל שכר. ועיקר השכר הוא הקורת רוח דעולם הבא שבפנימיות הלב שבו הוא עיקר שלימות העבודה דבני ישראל. ופירוש קורת רוח קרירות רוח אחר שנתחמם בהשתדלות דעולם הזה שם שנח נפשיה הוא מתנפש ומתקרר מחמימות ההשתדלות וזהו הנייחא כיום השבת שבו שבת וינפש ממלאכתו דששת ימי המעשה. וזהו תכלית העונג כשמתענג אח"כ ממלאכתו ורואה דלא לריק יגע וכל אשר עשה הנה טוב מאוד ושכבר נשלם כל מלאכתו כולה ולא חסר כלום זהו תכלית שלימות העונג דעולם הבא שאמרו ז"ל (שמו"ר פ' נב) על פסוק הולך האדם לבית עולמו שכל אחד יש לו עולם בפני עצמו היינו מדת נפשו. דהאדם נקרא עולם קטן וכאשר השלים כל בנין קומתו על תיקונה ושלימותה הרי התקין לו כל מלאכת עולמו בשלימות וזוכה לשביתה ונייחא השלימה בעולם הבא דאין בו כו' אלא צדיקים יושבים (ברכות יז, א). היינו לא מהלכים כבעולם הזה כי על אז נאמר טוב מראה עינים מהלך נפש שבעולם הזה הוא הילוך הנפש ומאותו מהלך נבנה העולם הבא. ושם אין בו עוד הילוך אלא ראות עיניו כענין וירא אלהים את כל אשר עשה דמעשה בראשית והנה טוב מאוד. ועטרותיהם בראשיהם הם העטרות שלהם שעשו לעצמם בעולם הזה והם שתי עטרות כמו שאמרו בשבת (פח, א) דבמתן תורה עיטרו לכל אחד שתי עטרות נגד נעשה ונשמע. היינו כלל העבודה בעולם הזה בנגלות ובנסתרות דגם הדבור כמעשה כמו שאמרו שם (קיט, ב) ועקימת שפתיו הוי מעשה והוא מכלל הנגלות לזולת. והם שתי מדרגות בנגלות כשתיים שבנסתרות במוח ולב ששניהם כלולים בנשמע. והעטרה הוא שלמעלה מהראש היינו בשביל שהיו נמשכים אחר הש"י למעלה משכלם. ואע"פ שזה בשביל הקדמת נעשה לנשמע אם כן היה רק על ידי הנעשה לבד, האמת הוא להיפך דודאי אלו היו עושים זה בבהילות בלי התבוננות בלב כלל ושום התיישבות הדעת לא היה זה נחשב בשבח דנעשה גם כן כיון שבא מצד חסרון ישוב הדעת שלהם. וכך קראם ההוא מינא עמא פזיזא דקדמיתו כו' דחשב זה למעשה מבוהל ונמהר שאין מתבונן על דרכיו. אבל רבא השיבו אנן דסגינן בתמימותא כתיב בן תומת ישרים תנחם שלא מצד המהירות היה רק מצד התמימות דהתבוננו יפה והעלו על לבם דאפשר שהוא דבר כבד וקשה מאוד לקבל. אבל דחו מחשבות לבבם והלכו בתמימות עם הש"י ועל ידי זה הקדימו הנעשה. וזהו תנחם כענין בהתהלכך תנחה היינו הילוך הנעשה, ותומת ישרים הוא התמימות שבלב, והישרות הוא בלב כמו שנאמר ולישרי לב שמחה. ואמרו בתענית (טו, א) לא הכל לאורה כו' צדיקים לאורה וישרים לשמחה נראה לי כי אורה ושמחה הוא עינוגים הנמשכים מכח העטרות הנזכרות שאע"פ שהעטרות הם שתיים לכל אחד העינוג הוא מאותה המבהקת ביותר. ובזה אין הכל שוים, וצדיקים הם עובדי ה' בפועל במעשה הנגלית, ועטרת הנעשה העיקר אצלם, זוכים לאורה שהוא גם כן עונג הגלוי כי האור הוא גם כן דבר הגלוי ונראה. מה שאין כן השמחה הוא בלב ואין נגלה לזולת כמו שנאמר בשמחתו לא יתערב זר וזהו לישרי לב. ואלו ההעטרות הוא משלהם מהשתדלותם בעולם הזה אבל שכרם בעולם הבא הוא. ונהנין מזיו השכינה וידוע דשכינה הוא מה שהש"י שוכן בתוך לבבות בני ישראל דעל כן היא נקראת כנסת ישראל דזהו מה שהקב"ה לבן של ישראל דכלל מעמקי לבבות דבני ישראל שהוא כלל הכנסיה הוא כלל שכינתו יתברך מה ששוכן בתוכם גם בעולם הזה. אלא שבעולם הזה הוא בהעלם עצום במעמקי לבבו ובעולם הבא הוא מבהיק ויוצא ממעמקי הלב של כל אחד אל הגילוי להיות נהנה מזיוו. והנאה זו היא עצם הנאת עולם הבא שמצד השביתה ונייחא שאין צריך לשום השתדלות ואין בו שום חילוף והשתנות מדריגות. אבל המדריגות הם מצד העטרות שהם באים מצד ההשתדלות שבזה אין כל אחד דומה לחבירו. וכן אצל כל אחד אין זמן אחד דומה לחבירו ועל זה נאמר והיה מידי חודש וגו' יבוא כל בשר וגו' גם לעתיד והוא על דרך שאמרו סוף ברכות צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל. ואף ששם הם יושבים לא מהלכים היינו מצד עצמיותם אבל מצד הלבושים ועטרות שסיגלו בעולם הזה מה דישראל מקדשי הם אין חפיצים בקדושה של נייחא גמורה רק שיהיה לעולם קצת הליכה והשתדלות וזהו ההליכה מחיל אל חיל. ודרשו שם גם על בית הכנסת ובית המדרש הרמוזים גם כן לשתי עטרות דאורה ושמחה, אורה זו תורה, ושמחה זו תפלה ועבודה שבלב וכמו שנאמר ושמחתים בבית תפלתי ונאמר עבדו את ה' בשמחה. כי ההליכה אז יהיה רק בשתי עטרות אלו בענין הבהקתם יהיה להם הליכה מחיל אל חיל וממדריגה למדריגה מידי חודש בחדשו ושבת בשבתו כפי שינוי הזמנים. דגם השבת אע"פ שהוא קדושה דקבוע וקיימא מכל מקום הש"י נהג בו מדה טובה ונתנו לישראל שיהיה גם זה שייך להם ובכלל מה דאינהו מקדשי. שהרי קידוש היום דאורייתא שהם צריכים לקדש השבת כאלו הם בהשתדלותם זכו לזה וכן אומרים ושמרו וגו' לעשות את השבת קרי עשייה בשבת שאינה אלא שביתה מעשייה. אלא שמסרה להם להיות הם עושים את יום השבת על ידי השתדלותם בששת ימי המעשה בשלושה ימים דמקמי שבתא ושלושה דלבתר שבתא בקדושת הנר"נ (נפש רוח נשמה) על ידי זה הם עושים את יום השבת ונשמה יתירה שבו. ודבר זה הוא על ידי קדושת המעשה בפועל ובהשתדלות להיות כל מעשיהם לשם שמים על ידי זה זוכים להיות גם מצות השביתה קרוי על שמם. ובאמת עיקר השתדלות האדם הוא בעבודה שבלב וכדרך שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה והיראה היא בלב כמו שאמרו ביומא ע"ב ב' על פסוק ולב אין על תלמיד חכם שאין בו יראת שמים. והתורה היא עבודה הנגלית דבר זה עיקרו מן השמים וכדרך שאמרו במגילה ו' ב' לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא. ואמרו בנידה (טז, ב) דנכרז בתולדה חכם או טיפש והיינו חכם בתורה. אלא שמכל מקום גם לזה צריך יגיעה והשתדלות. ואדרבא רוב מצוות התורה הוא במעשה בפועל. אלא שמכל מקום בכולם אחר כונת הלב הן הדברים והוא העיקר בעבודה. ועל ידי זה הוא עיקר קדושת החודש דישראל מקדשי להיות מתחדש כל יום תמיד אחר ההעלם. כי הרגשת החידוש וההעלם הוא בלב וגם ראש חודש בכלל שמחה כמו שנאמר וביום שמחתכם ובראשי חדשיכם, כי קדושת העבודה שבלב מביאה שמחה ללב. אבל בשבת לא נזכר שמחה רק אורה אמרו בבראשית רבה (פ' יא) על פסוק ויברך אלהים את יום השביעי ברכו במאור פניו וכן לא נאמר בו ויהי ערב כי כולו אור. כי בקדושת המעשה זוכה לאור תורה המאירה לאדם ודכולי עלמא בשבת נתנה תורה (שבת פו, ב) דזהו עיקר קדושת השבת השפעת אור התורה לישראל.

וכלל קדושת הזמנים גם כן חלוקים לשתי אלו בפסח יצאו מאפילה לאור גדול ועל ידו זכו לאורה זו תורה בשבועות. ובענין הספירה למתן תורה מיום הפסח נקרא פסח בשם שבת ממחרת השבת כי זהו מצד קדושת השבת שבו ניתנה תורה ועל ידו הוא הזכיה למתן תורה. כי ביום טוב נכלל שתי הקדושות דחודש ושבת כי ישראל מקדשי ליה וגם הש"י הוסיף בהם קדושה קביעא וקיימא משלו על ידי הנס שעשה להם בהם. ועל כן כל הימים טובים קרוים שבת גם כן והפסח ביחוד שבו קדושה זו גוברת. וכן היה ענין יציאת מצרים גוי מקרב גוי כאלו הש"י עשה כן מעצמו ורצונו בלי השתדלות שלהם כלל. וכל השתדלותם שזכו לזה היה על ידי עבודה בחומר ולבנים וגו' וכמו שאמרו בזוהר (ח"א כז, א) בחומר דא קל וחומר ובלבנים לבון הלכתא כו' שעל ידי זה זכו לקבלת תורה. והרי העבודה היתה בעל כרחם ולא מרצונם והשתדלותם. וכן הוא כל שלימות המעשים באמת הוא רק מה שהש"ית אומר שהוא מפעולת והשתדלות אדם אבל באמת גם כל מעשינו פעלת לנו והוא הנותן כח לעשות חיל. ואז יצאו לחירות בשלימות המעשה והדבור שהיו בגלות מצרים שהעבד בכל מעשיו ודבוריו הנגלים משועבד לאדונו. ועל ידי זה זכו לקדושת פסח ושבועות שהם נגד מעשה ודבור פסח עיקרו במצוות מעשיות ושבועות בדברות דתורה. וסוכות הוא זמן השמחה שבלב שזכו על ידי הישרת לב דתמימותם בהקדמת נעשה לנשמע והתשובה שאחר החטא דעיקרה בלב כמו שנאמר ולבבו יבין ושב. וגם כן חלוק לשניים נגד מוחא ולבא סוכות נגד הרצון שבלב ששם משכן היצר ויש אחיזה ושייכות קצת לקלוט גם מהרע ושבעים עממין להפכו לטוב. ושמיני עצרת נגד מחשבה שבמוח דשם הוא התחלת ההתגלות יש מאין ויציאת ראשית המחשבה הנמשכת מקדמות המחשבה שלמעלה מהשגת אדם דשם אין שייכות לרע כלל כטעם נשמה שנתת בי טהורה היא הרומזת לנשמה שבמוח. וזהו (מד"ת פנחס טז) אני ואתם לבד ועל כן אין שם פירוד כבין פסח לשבועות כי הם ריעין דלא מתפרשין ונמשכים תכופים זה אחר זה. וראש השנה ויום הכפורים אף שהם גם כן מה דישראל מקדשי ומכלל קדושת הזמנים הנתלה בימי החודש ולא ביום קבוע כשבת מכל מקום אינן בכלל המועדים כי משונים מהם שהמועדים נקבעו על נסים שכבר זכו ישראל בהשתדלותם לאותם נסים ונקבע אותה קדושה בקרב לבבם לדורות עולם. אבל ראש השנה שהוא זמן הרת עולם והבריאה יש מאין שלא היה עדיין אדם להשתדל על זה הרי לא היה בהשתדלות אדם כלל. אלא שהש"י מסרו לבני אדם להיות נעשה על ידיהם ושהם יקדשו לו וכמו שאמרו (מ"ר ואתחנן) אני ואתם נלך לבית דין שלמטה לשאול מתי קידשו ראש השנה. והיינו כי עיקר הבריאה היה כדי שישתדל ויעבוד ה' וכמו שאמרו דנברא בשביל ישראל והם עלו במחשבה תחלה ובשביל ההשתדלות שראה שישתדלו אח"כ ויזכו במעשיהם בראם תחלה. נמצא גם תחלת הבריאה היתה בשביל השתדלותם אלא שהיה בשביל השתדלות דאח"כ ואדרבא אז היתה תחלת יצירת בריה להשתדל בעבודתו והוא התחלת ההשתדלות היפך המועדים הבאים אחר ובסוף ההשתדלות שזוכה בהשתדלותו לקבוע לו יום שביתה הבא אחר ההשתדלות. אבל ראש השנה הוא אדרבא התחלת השתדלות שהוא היפך השביתה ומכל מקום נקבע גם כן יום שביתה כי סוף מעשה במחשבה תחלה ותחלת הבריאה הוא בשביל מה שיזכו בסוף על ידי השתדלותם לקדש לזמנים ועל ידי שעלה זה במחשבה לפניו יתברך מתחלה בראם. ונמצא תחלת הבריאה היה בשביל העלאת מחשבה שיהיו ישראל הזוכים בהשתדלותם לשביתה על ידי זה נקבע אותו יום גם כן ליום קדוש דישראל מקדשי ליה. אבל אינו מה שהם קדשוהו בפועל בבחירתם בטוב רק הש"י קידשו על שמם מצד הידיעה שידע שיבחרו בטוב. והרי מצד הידיעה אין מקום לבחירה ולא שייך ליקרא על שמם מכל מקום הש"י קראו על שמם וכדרך שכתבתי למעלה בענין קדושת המעשה בעבר גם כן. אשר על כן אמרו בחגיגה (טו, א) ובבבא בתרא (טז, א) ובסוטה (כב, א) בראת צדיקים בראת רשעים אף דאלו צדיק ורשע לא קאמר (נדה טז, א) דעל זה הוא הבחירה. מכל מקום באמת הוא מתחלת הבריאה כן לענין גמר המעשה דצדיק ורשע שהרי יש צדיקים שמגיע אליהם פעמים כמעשה הרשעים ואין יכול למלוט כמעט מהמכשול וכטעם אדם אין צדיק אשר יעשה וגו' ואף דהוא צדיק ונשמר בכל כחו. וזה ענין עבדים רוכבים על סוסים ושרים הולכים כעבדים שפירשו בתיקונים (תי' ס) על הנפשות שאינן לערך הגופות. ושם בבבא בתרא א' דאיוב בקש על ידי זה לפטור כל העולם כולו מן הדין והם השיבוהו דברא תורה תבלין ולשון תבלין משמע שאין מסיר הדבר לגמרי רק שמתבלו. וזהו שבועות שאחר הפסח וימי הספירה להיות צדיק מעיקרו על ידי התורה תבלין. ובתחלה נקרא תורת ה' כי הכל מן השמים ואח"כ תורתו (ע"ז יט, א) דהש"י קורא הכל על שמו. ואמרו ז"ל בראש השנה (יז, ב) אני ה' קודם שיחטא ואני ה' אחר שיחטא וישוב כי לעולם הש"י עוזרו בכל מיני סייעתות וקורא הכל על שמו. וזהו יום הכפורים שאחר ראש השנה שנתנו אז לוחות שניות אחר שיחטא וישוב ונתכפר הכל ועל ידי זה זוכה לשמחה דסוכות דהיינו שלימות הנסתרות שבלב. ונקרא יום הכפורים שבת שבתון דגם זה קדושה קביעא וקיימא כי כפרה זו אחר שיחטא אינו אלא מצד הש"י ברוב רחמיו וחסדיו שנותן יד לפושעים וכמו שאמרו (פסחים קיט, א) על פסוק וידי אדם וגו' פשוטות לקבל פושעי ישראל בתשובה שהוא בא במחתרת לקבלם. ועל כן לוחות שניות ניתנו בחשאי שאינו כפי מדת הדין. ואע"פ שוודאי מדת בני אדם גם כן אם יתחרט החוטא נגדו ויבקש ממנו מחילה שימחול ולא יהיה אכזר ומדת הדין אינה מדת אכזריות ח"ו רק מה שהוא מדת המשפט הראוי. אבל זהו אלו היה האדם עצמו מתנחם ומתחרט אבל שיבוא המלך הגדול לבקש מהחוטא נגדו שיבוא לבקש מחילתו זה ודאי אינו כמדת בני אדם ולא במדת המשפט. וכל תשובת בעל תשובה הוא מה שהש"י מעורר לבו לשוב בהרהורי תשובה הנופלים בלב ולולא זה לא היה ביד האדם לעורר עצמו אחר שכבר נלכד ברשת היצר. שאם מתחלה קודם שגבר עליו לא יכול לעמוד נגדו כל שכן אח"כ אחר שנעשה איש (סוכה נב, ב) אלא שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו לא יעזבנו בידו ומעוררו בכל יום לשוב. ונמצא העיקר מן השמים אלא שהש"י קוראו על שם האדם ודישראל מקדשי ליום הכפורים והוא צווח שובו בנים שובבים ופתחו לי כחודה של מחט ואני כו' (שהש"ר ה, ב) אע"פ שבאמת גם הפתיחה כחודה של מחט הוא ממנו ועל ידי הבת קול דשובו וגו' נתעורר הרהורי תשובה בלב כידוע זה בספרים.

ולרבי דיום הכפורים מכפר בלא תשובה זה ודאי קדושה קביעא וקיימא ומכל מקום הרי אינו מכפר אלא לישראל ובתנא דבי אליהו רבה ריש פרק א' ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום הכפורים לישראל ושם גם כן על יום השבת לישראל דגם כן לא ניתנו אלא לישראל וגוי ששבת חייב כו'. אבל זהו לענין השתדלות בני אדם להיות שובתים להדמות ליוצרם זה לא עשה כן לכל גוי דלהם לא ניתן שביתה כלל. אבל מצד שביתת הש"י בו שהיא הקדושה קבוע וקיימא דשבת, זה גם בגוים כמו שאמרו (בסנהדרין סה, ב) דאביו של טורנוסרופוס לא עלה עשן מקברו בשבת דגם לגוים אין דנין בשבת וכן בעלת אוב אף בגוים אין עולה בשבת. כי שביתת השבת וקדושתו הוא מתחילת בריאת עולם ועצם קדושת היום מצד עצמו היא שוה לכל באי עולם רק הש"י נתנו מתנה טובה לישראל. אבל יום הכפורים עיקר כפרתו אינו אלא לישראל לבד והצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט ובודאי כן הוא מדת המשפט לכפר לבני ישראל עוונותיהם ואפילו לשאין שבים כי גלוי וידוע לפניו יתברך שרצונינו האמיתי לעשות רצונו ורק השאור שבעיסה ושעבוד כו' גורמים וכל החטאים רק מסיבתם ודומים רק להוצי הסובבים לאסא ועצם האסא זך ונקי. ועל כן ביום הכפורים נשא השעיר כל עונותם אל ארץ גזירה הוא ארץ לא עבר בה איש כי משם הם באים ולשם הם שבים ללכת. והשעיר הרומז לעשו איש שעיר רצה לומר שעבוד מלכיות נושאם עמו אל ארצו אשר שם משכן השאור המחמיץ לכל באי עולם. כי שניהם חד והא בהא תליא כשיבואו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו אז יהיה לה' המלוכה על כל מעשיו שלא יהיה שום שליטה אחרת בשום כח מכחות הלב שזהו עיקר המלוכה האמיתית. וכל זמן שעמלק קיים אין הכסא שלם רצונו לומר כידוע דנשמתין דישראל אתגזרון מכורסיא (תקו"ז תי' ו) ואין טהרתן שלימה להיות הש"י יושב על כסאו כדרך שאמרו (ב"ר פ' מז) האבות הן המרכבה וכן כלל ישראל מרכבו יתברך עליהם. והא' הנעלמת בסוף מלת כסא רומזת לקוב"ה אלופו של עולם דגניז בגוייהו והיא חסרה גם בכתב כל זמן שזרעו של עמלק בעולם. כי אותיות כ' ס' הכ' רומזת לכתר וכן הוא דמות הכתר וכן מושחין מלכים כמין כ' והוא כתר מלכות של היושב על הכסא שהוא הרצון העליון שלמעלה מרצון האדם שממנו נשפע ונמשך המחשבה למוח האדם. והס' רומז ליצר הרע כמו שאמרו בבראשית רבה (פ' יז) על פסוק ויסגור בשר דבא ביצירת האשה רומז ליצר התאוה שזהו היצר שברא הש"י כי יש בו צורך לרבוי נפשות כמו שאמרו ביומא ס"ט ב' דעל כן לא בטלוהו לגמרי וכן אמרו בזוהר (ח"א קלז) דעל כן נקרא לבן דגם לעתיד יהיה רק דאתלבן והיינו כמו שאמרו (שם) על פסוק ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. וחלל הלב הוא עשוי דמות ס' ושם משכן היצר ואלופו של עולם גנוז בגויה דבאמת הוא טוב מאוד. רק על ידי השעיר הרומז ליצרא דכעס שהוא ישחט ולא ישאר ממנו שורש וענף לעתיד לבא. כי זה נחלת עשו לבד ברציחה והאשה הביאה מיתה לעולם על ידי יצר התאוה שנטה לצד הרע ונתאחד עם יצרא דרציחה שמזה בא מה שהרג קין להבל ועל ידי זה גרם המיתה. וזהו הגורם לשעבוד מלכיות וכן הם הגורמים לשאור שבעיסה הכל חד כל אחד נמשך מחבירו. ועל כן נשא השעיר כל עונותם לעזאזל ואמרו ז"ל (יומא סז, ב) לכפר על מעשה עוזא ועזאל שהוא בתאות ועריות והוא ארץ גזירה דארץ הוא רומז לנוקבא כידוע שהוא המקום המקבל ליושבים וארץ גזירה אינו מקבל כלום רומז לאשת זנונים. אף שמצד הדמיון נראה שאדרבא היא מקבלת הכל, באמת אינה מקבלת כלום. וכן הם כל ארצות העמים צור וחברותיה דתמן שובעא תמן זולא וחושבים בעולם הזה שהם תכלית הישוב ועיקרו. ובאמת הם עיקר ארץ גזירה ומדבר שממה מכל מאחר שאין שם ישוב האמיתי הקיים לעד. וזהו מדבר העמים כי הם לבבם כמדבר שאינן בכלל ישוב ובדרך ארץ שקדמה לתורה דאותם שבדרך ארץ הם מכירים מעלת ישראל ואביהם שבשמים ועתידים להיות עבדים להם וזהו עיקר הדרך ארץ להכיר ערכו ומעלת מי שגדול ממנו. אבל שעבוד מלכויות הוא מצד השעיר אשר לא ישא פנים לזקן ואינו בדרך ארץ ומשכנו בארץ גזירה ולשם נושא כל עוונות בני ישראל כי אינו משלהם בעצם כלל רק משם הם באים. מה שאין כן אומות העכו"ם אפילו שבים לא נתנו תשובה אלא לישראל (מד"ת האזינו ד) אבל להם אין כפרה כלל כי אצלם החטא בעצם. ועל כן גם לרבי נקרא יום הכפורים דישראל מקדשי, שעל ידי דמקדשי עצמם עד שהם קדושים בעצם דדבר זה בא על ידי השתדלות האבות לבניהם אחריהם וכל הדורות, על ידי זה זכו לקדושת יום הכפורים. ואע"פ שמכפר גם לשאין שבים דעל כן נקרא שבת מכל מקום הש"י קוראו על שמם דהם מקדשי ליה אע"פ שהקדושה בעצם להיות קדוש מלידה ובטן והריון ודאי הוא רק על ידי הש"י וכטעם אשר בחרת באברהם. אע"פ שהוא הראשון להשתדלות מעצמו דעל כן נקרא בריש חגיגה תחלה לגרים. מכל מקום אחר שזכה לשם האזרחי להיות נבנה ממנו אומה ישראלית נעשה גם הוא אזרח בישראל ולא גר רק כאלו היה מלידה כן. כי באמת כל התעוררותו והשתדלותו היו על ידי הש"י שעוררו לכך כדרך שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ב) על פסוק מי העיר ממזרח. וזה גם כן נתלה בסוד הידיעה והבחירה שאע"פ שהש"י מסר הבחירה לבני אדם הרי מצד הידיעה הכל של הש"י. והידיעה דראש השנה הוא קודם ההשתדלות מה שעתיד להיות טוב וצדיק מעיקרו. ויום הכפורים הוא אחר ההשתדלות וגם אחר שיחטא מכל מקום כשלג ילבינו לפי שהם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית היינו קבוע וקיים מעולם מצד אמיתות רצון הש"י ונמצא מעולם לא חטאו ולא סרו כלום מאמיתות רצונו. ועל כן אינם בכלל המועדים שהם מה דישראל מקדשי מצד הבחירה וההשתדלות הנעשה. אבל ראש השנה ויום הכפורים הוא מה דישראל מקדשי מצד הידיעה ועל כן לא שייך בהם שמחה נגלית כיון דאינו מצד השתדלותם הנגלות.

ובראש השנה ההתגלות הוא פחד ואנו מבקשים ובכן תן פחדך על כל מעשיך כי זהו ההבדל בין ישראל לעמים שהם רוצים בשלוה ובורחים מפחד ואפילו מפחד הש"י. אבל בני ישראל רוצים בפחד הש"י כי זהו אמיתות השלוה והשמחה והסרת כל מיני פחד. וכמו שאמרו בעבודה זרה (סה, א) אתון אית לכו אימתא דמלכותא, דבתכלית השמחה ושלות תענוגי עולם הזה שהיה להם, בא פחד מלך בשר ודם ועירבב את הכל. אבל אנן לית לן אימתא דמלכותא מאחר שאין לנו מלך אלא אתה, ומה שאימתו יתברך מוטלת עלינו זהו תכלית שלותינו ואנו מצפים ומבקשים על זה ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך. וזה סוד ראש השנה שהשמחה מסותרת בפחד כי הידיעה שקודם ההשתדלות מצד ההתגלות עומד בפחד על כל פסיעה שלא יטה מרצון הש"י. וכמו שאמרו (ברכות ס, א) אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב. וראש השנה שהוא זמן בריאת עולם הוא זמן ירידת הספינה ללמין שהיא בפחד שאינו יודע איזה רוחות יעברו עליה. אלא שאנו נכון לבנו בטוח בה' שיוציא כאור משפטינו ועל כן הוא חג שהחודש מתכסה בו היינו חידוש אור דכנסת ישראל נעלם ומכוסה עדיין אלא שאנו בטוחים בהש"י שיהיה אור לנתיבתינו. וזה שאמרו (ויק"ר פ' כא) על פסוק אורי וישעי אורי בראש השנה שאז החודש מתכסה ואין אור גלוי עדיין כלל. רק מצד הידיעה דהש"י הוא אומר דגם בכיסוי כזה יש אור והוא אורי להאיר ההשתדלות דלזה צריך אור מאיר לרגלו ונתיבו לדעת באיזה דרך מהלך. והאור בא על ידי תוקף היראה שהוא אותיות ראיה דעל ידי זה זוכה להיות מחוי להו יצחק [דרגא דפחד יצחק כידוע] הקב"ה בעיניהו (שבת פט, ב) ויזכה להארת פניו יתברך שיאיר לו לראות באיזה דרך מהלך ויאיר לו בחשכת לילה והחודש המתכסה. וישעי ביום הכפורים זהו הישועה אחר שחטא וכבר נכשל במבואות האפלות ונפל בגיא צלמות ח"ו למקום שנפל. הש"י מושיעו בעת צרה ומצילו ופודאו מכל מיני רע ח"ו שזהו תכלית הישועה עד שמעתה ממי אירא. כי כבר נשלם שלימות היראה דראש השנה שאינו ירא אלא מהש"י ואין לי לירא עוד משום בריה ומשום דבר בעולם לא משאור שבעיסה ולא משעבוד מלכויות כי כבר הוא צדיק ונושע. ולכך אז השמחה בהתגלות יותר כמו שאמרו (תענית כו, ב) לא היו ימים טובים לישראל כו' שבהן בנות ישראל יוצאות וחולות כו' אע"פ שהמצוה הנגלית בו הוא אדרבא לענות נפש היינו לפי שזהו תכלית השמחה של בני ישראל לא על ידי אכילה ושתיה ועינוגי עולם הזה. ואחר שיחטא ויתכפר אז זוכה למקום שבעלי תשובה עומדים שהוא גדול יותר כי הצדיק גמור שלא חטא עדיין בעולם הזה משיג שמחה על ידי עניני עולם הזה כשלוקחם לשם שמים, וזהו קדושת המועדות וכן קדושת השבת דקבוע וקיימא כי באמת עמך כולם צדיקים גם כן דיש בכל אחד מישראל כל המדרגות ועל דרך שכתבו הראשונים בנידה (יד, א) על מה שאמרו הגמלין כולם רשעים ורובן כשרים דהא והא איתנהו ולגבי דהא נקרא צדיקים ובהא רשעים. וכן כל פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון ומצד אותן מצוות נקראו צדיקים ומצד החטאים הם בעלי תשובה ואין יכולים להשיג עוד כל כך שמחה על ידי עניני עולם הזה שכבר נתגשמו אצלם וגם כי אין קטיגור נעשה סניגור. אבל הנה הם מצד הזה אחר התשובה והכפרה משיגים לאור יותר גבוה והשגת שמחה גמורה שמעין עולם הבא ולא מצד הנאת עולם הזה וחמודותיו. ולהיות דומין למלאכים. ובזמן שבית המקדש קיים היו הקרבנות פועלים כן בלב בני ישראל שהיו באמת כן דומים למלאכי השרת כי השטן הוא יצר רע (ב"ב טז, א) וביום הכפורים דלית ליה רשות לאסטוני (יומא כ, א) היה נשלף גם כן יצר רע מלבבות בני ישראל. ועל כן אז היו בנות ישראל חולות ואומרות בחור שא עיניך כו' שזה נראה כפריצות גדולה ואיך לא מיחו בהם חכמים ואדרבא סיפרו לשבח ולמנהג הגון בישראל. אבל באמת אז ביום הכפורים היו הכל מרגישים בעצמם לב בשר בענין שהיה ניכר לכל שאין בדבר זה שום פריצות כלל. ועל כן לענין הנעירה בליל יום הכפורים אמרו (שם יט, ב) דגם בגולה היו עושין כן אלא שחוטאין אבל בזמן הבית לא היו חוטאין כלל ביום הכפורים. רק משחרב בית המקדש אע"פ שמכל מקום עצמו של יום מכפר וקדושתו לא סרה ובשמים ממעל הוא ממש כמקדם ועל כן לית ליה רשות לאשטוני שההשטנה למעלה אין בכחו, מכל מקום ההסתה למטה לא ניטלה ממנו. לפי שמצד ההתגלות למטה בטלו המעשים דעבודת היום בפועל ונשיאת השעיר העוונות ועל כן חטאו. והש"י אמר על זה לפתח חטאת רובץ שהוא מהסתת היצר ושאין להעניש כלל על זה דזה כל ענין כפרת יום הכפורים שהש"י אומר שכל העוונות המה על ראש השעיר ובארץ גזירה. אלא שבכל השנה הוא רובץ על מפתחי הלב וביום הכפורים הש"י משלחו לדרכו שעירה. ועל כן אנו אומרים סדר עבודה לשלם פרים שפתינו כי באמת הכל נעשה גם היום בשמים ממעל והכפרה שלימה גם בהתגלות בעולם הזה, אלא שאינו בפועל ממש במעשה רק בדבור שגם הוא גילוי אלא שאינו גילוי מורגש כל כך בפועל. עד יערה עלינו רוח ממרום להיות מורגש בפועל גמור ביום הכפורים בכל לבבות בני ישראל סילוק וביטול היצר רע מן הלב לגמרי על ידי שילום פרים שפתינו ואז נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן. ושחיטת היצר רע אשר כפי דעתי אם ניתן רשות לומר בזה על דרך השערת הדעת תורה ודעת נוטה יהיה זה ביום הכפורים וכבר בשמים ממעל הוא קדושה קביעא וקיימא דלית ליה רשות לאסטוני. וכן בזמן הבית על ידי עבודתינו ועבודת כהן גדול שהיה שלוחינו ושליח בית דין היה גם סילוק היצר בלב אבל הכל רק לשעה ובאותו יום לבד ולא בכל הימים אשר יוצרו. ועל כן אף באותו יום ודאי לא היה עדיין סילוק יצר לגמרי כמו לעתיד ממש דאם כן לא היה יכול לשוב עוד אח"כ רק על דרך שהיו בשעת מתן תורה חרות מיצר רע והכל לפי מה שהוא אדם. אבל כשיזכו לזה בימי הגלות בלא עבודת קרבנות בפועל אז יזכו לסילוק גמור ונצחיי. ובכל יום הכפורים על ידי השתדלותינו לשוב אל הש"י אנו מקרבים דבר זה כחודה של מחט והולך ומתרחב עד שהש"י יפתחנו לנו כפתחו של אולם בזביחת היצר רע לגמרי במהרה בימינו אמן.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נג'

[נג] ענין משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט, א) והרי בניסן עיקר גאולת ישראל ובסיון קבלת התורה ובסוכות זמן שמחתינו ולא נאמר על ידי זה על כלל החודש מרבין בשמחה. וגם מה הלשון מרבין משמע דיש שמחה תמיד אלא דאז מרבין בה ואיזה שמחה תמידית יש לישראל בהיותם בגלות ונאמר אל תשמח ישראל אל גיל וגו'. אבל ודאי הכונה על שמחת ישראל בה' מעוזם כמו שנאמר שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב והוא שמחה של מצוות ותורה כמו שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב דהישרנות מוליד שמחה בלב כי תומת ישרים תנחם והולך בתם ילך בטח ואין חסר כלום ועל כן לישרי לב שמחה. ובתענית (טו, א) אמרו לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וישרים לשמחה כו' פירוש צדיק הוא המוגדר במעשיו אף שהלב אינו שלם וישר עדיין מכל מקום מגביר שכלו על יצרו לבלי יגרר אחריו וזהיר במעשה בפועל כל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. והמעשים מביאים קדושה ללב דעל כן מברכין אשר קדשנו במצותיו פירוש קדושה בכל מקום הוא הבדלה להבדיל ולהפריש הלב מחמדות עולם הזה ועל ידי זה זוכה לאור הזרוע שהוא השגת חידושין דאורייתא מתורה שבעל פה המאירים ללב. כי אורה זו תורה ותורה שבכתב היא האמת אשר מארץ תצמח שהיא כזריעה בלבבות בני ישראל להצמיח מתוך לבבם הרבה מאוד תוספות מרובה על העיקר. וכמאן דאמר בגיטין (ס, ב) רוב תורה בעל פה וגם מאן דאמר רובה בכתב לא פליג אמציאות רק סבירא ליה כיון דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא והכל נדרש מתוך הכתובים וכיון דאתיהיב למידרש כמאן דכתיב מפורש דמי, קרי ליה רוב בכתב, וכיוצא בזה כתבו המפרשים. אבל ודאי עצמות הכתב דבר מועט מאוד ועיקר מה שנאמר ארוכה מארץ מדה הוא מצד ביאורה שבעל פה הנצמח מלבבות בני ישראל על ידי אור שבכתב הזרוע בהם. ואמיתות תורה שבעל פה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש יהיה בו כדי להאיר הלב מאפלתה אינו אלא לצדיקים דלרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ואם אין דומה למלאך אל יבקשו תורה מפיהו. ורבי מאיר דגמר תורה מפומיה דאחר תוכו אכל כו' (חגיגה טו, ב) היינו דפנימיות ישראל עמך כולם צדיקים וכמו שאמרו (ברכות יז, א) גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב כו'. וכמו שכתב הרמב"ם בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני דעצם רצונו באמת כן וכופין רק למנוע הסתת היצר שהוא חוץ מאמיתות רצונו והוצי הסובבים לאסא. ועל כן גם בהשגת התורה שבעל פה דאחר היה תוך הראוי להיות נאכל מצד הפנימיות שבו שהוא צדיק. דכל רשעותו רק מהשפה ולחוץ מצד היצר הרע וזהו קליפתו שזרק. ולעצמו לא האירה תורתו מפני ריבוי הקליפה הסובבתה. אבל רבי מאיר היה יכול להבדיל ולהפריד התוך מהקליפה כי הוא היה מלא אור כשמו שעל כן בתורתו כתוב כתנות אור בא' (ב"ר סו"פ כ) שגם הלבוש של עור מלא אור והוא כמו אור האבוקה שמושך אליו כל אור קטן שמתקרב לו כך היה יכול למשוך אור הפנימי שהיה באחר אליו. ועל כן יש להרהר בתשובה קודם הלימוד דאז נקרא צדיק כמו שאמרו בקידושין מ"ט ב' וזוכה לאור הזרוע שיהיה נזרע מה שילמוד בקרב לבבו להצמיח אורה מרובה בקרבו להיות על כל דרכיו נוגה אור שלא יכשל מעתה. ולעולם אין הלב מאיר לגמרי אלא מתוך השגת דברי תורה אמיתים המתחדשים בלבו וחכמת אדם תאיר פניו. וכן האור שנברא בששת ימי בראשית גנוז לצדיקים ורצה לומר אור ההשגה שהיה ראוי לאדם קודם החטא יוכל לזכות לה גם כן אחר שיחטא וישוב. ואף דעיקר שם צדיק היינו צדיק מעיקרו מכל מקום גם בעל תשובה נקרא צדיק גמור כנזכר לפי שהתשובה עוקרת החטא למפרע דוגמת התרת נדר על ידי החכם והוא כאלו לא חטא מעולם. וכדרך שאמרו בימים ההם וגו' יבוקש את עון ישראל ואיננו וגו'. וכל השגה מכונה אור שהוא מאיר לאדם בכל ענינים כמהלך במקום אורה שרואה בטוב דרכו שלא יכשל מה שאין כן במבואות האפלות. וזהו הראוי לצדיקים אשר זה מדרגתם בהגדרת מעשיהם לשמור רגלם מלכד. אבל השמחה אינו אלא בהש"י מה שהוא דבוק בו ואפילו עדיין אינו דבוק ואפילו מרוחק לגמרי רק שמכל מקום מבקשו וחפץ לידבק בו נאמר ישמח לב מבקשי ה'. ועל ידי אור תורה ונר מצוה יוכל לזכות לשמחה זו גם כן כי מאן דאחיד באורייתא אחיד בגופא דמלכא והמאור שבה מחזירו למוטב אפילו אותו עזבו ח"ו כמו שאמרו במדרש איכה. דעל ידי זה מעורר לבבו לבקש ה' אלהיו ואז זוכה לישרת לב. דכל הישרות שבלב אינו אלא התמימות עם ה' אלהיו דיודע שיש בורא ומנהיג ושאין שום דבר חוץ ממנו וזה מפשט כל עקמומיות שבלב. ואף אם עדיין היצר כרוך בעקבו ואיננו מוגדר במעשיו כצדיק גמור על זה אמרו (ברכות סג, א) בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה והוא יישר ארחותיך. ובעין יעקב שם הגירסא היינו דאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי רצה לומר דרוב גנבי ישראל הם בכלל נקראים ישרים כמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (פח, ב) אנן כתיב בן תומת ישרים. כי כולם מאמינים בני מאמינים והאמונה התקועה בקרב כל איש ישראלי דהכל מהש"י היא הגורמת לו ישרת לב. ואפילו שהיצר רע גוברו ומחטיאו במעשה הוא לא זז מאמונתו וגם שם רחמנא קרי אלא שהיצר מעוור עיניו ולא ידע שזה דבר עבירה. ואף דסוף סוף הוא תועה מדרך הישר מכל מקום על ידי זה הש"י מיישר אורחותיו והוא הנקרא ישרי לב הזוכה לשמחה. אף על פי שאינו זוכה לאורה זו תורה שתהא מאירה עיניו ולבבו כל זמן שלא נטהר במעשיו. מכל מקום זוכה לשמחה בה' על ידי התורה מה שלא זכה לה הצדיק גמור שאין לו ישרות לב שלבו דואג בקרבו תמיד.

ואע"פ שהם שתי מדרגות שונות מכל מקום הם באמת נמשכים זה מזה וכלולים יחד. ואיחר ישרי לב דמתחלה כל אחד צדיק ואח"כ בא לישרת לב. ומה דכל ישראל ישרים הוא לפי שכולם צדיקים גם כן. אלא שמכל מקום מדרגות מדרגות הם ויש שזה גובר בו והוא העיקר אצלו להיות צדיק במעשיו. ויש שהישרות לב גובר בו ומכל מקום סוף סוף גם הצדיק זוכה לישרת לב. ועל כן אחר שזכר מדרגת ישרי לב חזר להזכיר הצדיק ואמר שמחו צדיקים בה' וגו', דגם הם מגיעים למדריגת השמחה אלא שאינו מצד עצמם רק על ידי המאור שמחזירם למוטב ולשמוח בה'. כי זהו תכלית ועיקר הכל וכל המכוון בכל התורה כולה ותרי"ג מצוותיה להיות דבוק על ידם באלהים חיים ולהשיג אמיתות דבור הראשון ששמענו מפי הגבורה אנכי ה' אלהיך וגו' ונאמר ואתם הדבקים בה' וגו' דכולם יש להם שייכות בדבקות זה דחלק ה' עמו. וזהו השמחה תמידית שיש לאיש הישראלי מה שנוצר יהודי וניטע תוך מטע ה' להתפאר זרע יעקב דזו שמחה שאין עצב עמה ואין שום דבר החוצץ ומעכב בעד שמחה זו מה שזכה להיות לו חלק באלהים חיים. ואפילו נשתקע במקום שנשתקע והגדיל עוונות לאין שיעור עדיין לא ניתק ונכרת דביקות שרשו במקורה שהוא דבר שאי אפשר בזרע יעקב אבינו ע"ה שהיתה מטתו שלימה ולא ידח ממנו נדח. והוא על דרך שאמר דוד המלך ע"ה בשם כלל הכנסיה בהיותם בתכלית הירידה והשפלות גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. שאפילו הולך בדיוטא התחתונה שבמבואות האפלות דהשתקעות חמדות עולם הזה והבליו שהם דמיונות של תוהו ועד ארגיעה ומכונים בגיא צלמות, לא אירע רע כלל מאחר דאתה עמדי אפילו אפום מחתרתא, אם כן הוא יישר אורחותיו. וזהו השמחה שצריך להיות לאדם בעבודתו כמו שנאמר עבדו את ה' בשמחה אע"פ שצריך להיות גם כן ביראה וגילו ברעדה מכל מקום לא יזוז שמחה זו גם כן מנגד עיניו מה שהוא זוכה לעבוד להש"י והיש שמחה גדולה מזו. והצדיקים עושין מאהבה ושמחין ביסורין גם כן (שבת פח, ב) מאחר שמכירין שהכל מהש"י ולא במקרה ח"ו רק כאב המכה את בנו להיישירו או הרופא שעושה דברים מייסרים להחולה כדי להחיותו דודאי אע"פ שמיצר הוא עכשיו שמח לאחר זמן. והמבין ומכיר גם בשעת מעשה הוא שמח. ובשמחה זו שנוהגת אצל איש היהודי תמיד ואין זז ממנו בין בטיבו בין בעאקו ובכל חילופי הזמנים, בה מרבין משנכנס אדר שהוא החודש שנהפך מיגון לשמחה דהמן חשב לעקור שורש היהדות לגמרי שלא יזכר שם ישראל עוד מה שלא היה כן לפניו בגלות מצרים ובבל ופרס דרק שעבדום. דזהו שורש עמלק שנצטוינו למחותו ולאבד כל זכר לו מדה כנגד מדה. כי הוא גם כן שנזדווג לישראל ברפידים שיצא עליהם ללחום עמהם מה שלא עשו כן אז עדיין שום אומה. דמצרים היו ביניהם ושעבדום ומלחמת סיחון ועוג והשאר הוא מה שקרבו עליהם ונלחמו כנגדם. אבל הוא יצא כנגדם וחשב כי עתה שכבר יצאו ממצרים והם כולם יחד במקום אחד יוכל ח"ו לעקור את הכל. שזה היה רצון עשו זקינו גם כן נגד יעקב. ולא עלתה בידם, דאע"פ שצופה רשע לצדיק וגו' הקב"ה לא יעזבנו בידו. ומכל מקום מדנצטוינו למחותו שמע מינה דפעל איזה דבר דאם לא עלתה בידו כלום כמו לעשו מה שייך זכור את אשר עשה וגו'. ואף דבאומות העולם מחשבה רעה הקב"ה מצרף למעשה (כמ"ש ירושלמי פ"א דפאה) היינו להענישם אבל לצוות לישראל לזכור על כרחך דעשה איזה דבר נגדם. והיינו מה שנאמר אשר קרך ודרשו רז"ל (מד"ת תצא ט) אע"פ דנכוה בה קיררה בפני אחרים. היינו דלולא מלחמתו אז לא היה שום אומה ולשון מתעוררים להתגרות בישראל כי רעדה אחזתם ונפל פחדם עליהם. רק על ידי התעוררותו ללחום והוא ראשית גוים ושורש של כל האומות נולד התעוררות זה בכל האומות. ואף דהוא נכוה כי בא בזמן שהיו בתכלית המעלה מוכנים לקבל תורה ואף דלשעה רפו ידיהם ברפידים לא היה אלא כרגע ותיכף שבא עליהם שעבדו לבם לאביהם שבשמים ועל כן הוא נכוה. אבל מכל מקום פעל התקררות אצל אחרים שלא ייראו עוד ללחום והם באו בזמן מאוחר בימי השופטים ואז לא נכוו עוד ועל כן נצטוינו לזכור זה למחותו.

ואמרו ז"ל (מד"ת תצא ד) אתם זוכרין אותו מלמטה ואני מוחה מלמעלה דעל ידי הזכירה הוא נמחה. כי כל כח עמלק שפעל באומות הוא בהתעוררות בהיות הוא הראשית על ידי אתערותא דיליה נתעוררו כל העמים כולם. כמו באדם על ידי התעוררות מחשבה שבמוחו אברי המעשה מתעוררים לפעול כמחשבתו. וראשית דישראל הוא הש"י כי אתה אבינו אלא שאמרו ז"ל (שמו"ר פ' נב) לא זז מחבבה עד שקראה אמי והיינו כטעם תנו עוז לאלהים דכך היה רצון הש"י שיהיה האדם באתערותא דלתתא מוליד אתערותא דלעילא וכאלו הוא הראשית והאם המולידה אתערותא דלעילא אח"כ שמתעורר למעלה כמו שהוא מתעורר. והזכירה הוא התעוררות המחשבה ועל ידי זה נגמר הפעולה מלמעלה כי על ידי זה נעשים ישראל הראשית דלמעלה כאשר יש בהם אתערותא זו למחות זכר עמלק היינו שלא יהיה שום ראשית והתעוררות לרע כלל בעולם שזהו ביטול היצר דלעתיד. וכל זמן שעמלק קיים דיש מציאות ליצר אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו ואם כן הש"י הוא הראשית. וכמו ביציאת מצרים ומתן תורה דקול דודי בא באתערותא דלעילא ובעולם הזה לא היה מציאות הראשית ויש עדיין מציאות לראשית דרע. ומחיית הראשית דרע הוא גאולה העתידה אמרו ז"ל (סנהדרין צז, ב) דאינו אלא בתשובה היינו באתערותא דלתתא דוקא ועל ידי גודל השתוקקותם למחות שורש היצר דהוא ענין הזכירה דעמלק על ידי זה יפעלו למעלה שהש"י כן כי על ידי זה נעשו הם הראשית דטוב בעולם הזה. וממילא שוב אין מציאות לראשית דרע כלל וכל הגוים נעשים גרים גרורים. וכמו בימי המן רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד וגו' על ידי שאבד הראשית שלהם. והמן הוא נתגבר יותר מעמלק שכבר הוציא גזירה כתובה וחתומה ואמרו ז"ל (אסת"ר פר' ז) דנחתם בטבעת מלכו של עולם גם כן רק שהיה בחותם של טיט. והיינו כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין שם) אלעתיד דאם אין עושין תשובה הקב"ה מעמיד מלך קשה כהמן וכמו שאמרו (מגילה יד, א) דגדולה הסרת טבעת מארבעים ושמונה נביאים דעל ידי זה שבו. והנביאים שבאו בדברי ה' זהו אתערותא דלעילא שהש"י בא לעוררם בהיות הוא הראשית שלהם ולא הועיל כי הש"י ברא הבחירה על ידי כח היצר המעלים דבר זה שהש"י הוא הראשית ועדיין לא הוטהרו מיצר רע החפץ להפרידם מדיבוקם באלהים חיים. ואין מניח שיצא לפועל ממש במעשה כפי מה שהוא במחשבת עומק ראשית שלהם עד הסרת הטבעת דכבר אמרו ז"ל (זח"ג קט, א) דהמלך סתם במלכו של עולם מדבר שהוא כביכול הסיר טבעתו ונתנה להמן. היינו דודאי חלילה שיעלה על הדעת העליון יתברך שמו להשמיד שורש ישראל אשר בחר לו לסגולתו. ועל כן אמרו ז"ל (מגילה יב, א) על זה דהיה רק לפנים והיינו דהחותם שלמעלה לא היה מלבו ועל ידי פמליא של מעלה רק שמסר טבעתו להמן שהוא יחתום מה שירצה. כידוע מה שאמר המן אלהיהים ישן (מ"ר שם) שהיה אז בגלות בבל דוגמת שינה כאלו נסתלק עינא פקיחא דהשגחתו ח"ו בתחתונים דעל זה נאמר עורה למה תישן וגו' והרי זה כאלו הסיר טבעתו ונתן הממשלה להמן לעשות כרצונו כי הוא סילק השגחתו. וזה נקרא חותם של טיט היינו חותם שמצד עולם הזה עפר מן האדמה. מה שאין כן חותם שלמעלה כשנגזר ח"ו הוא חותם של דם דהוא הנפש דבו משכן נפש הרוחנית שמעליונים אבל טיט הוא חותם גופני לומר דנחתם רק בעולם הזה. ומצד דכביכול היה אז במדריגת שינה וכאלו ח"ו עזב את הארץ היה נחשב זה גם כן לחותם. וזה החותם אפשר להיות נשבר בקל כאשר יעירו ויעוררו את האהבה דבאתערותא דלתתא לעורר אתערותא דלעילא ומתגלה כי אין עוד מלבדו ומלכותו בכל משלה ואין עוד מקום לחותם טיט כלל. ונמצא דהסרת הטבעת הוא ממש ההיפך מארבעים ושמונה נביאים שהיו אתערותא דלעילא לעורר אתערותא דלתתא ולא הועיל והסרת טבעת הוא סילוק האתערותא דלעילא לגמרי. ואז בזמן הסרת הטבעת היה תכלית תוקף השינה דעל ידי זה נתעורר המן לומר ישנו עם אחד וגו' כדברי רז"ל (מגילה יג, ב) ישנים מהמצוות. דאף דפושעי ישראל מלאים מצוות כרמון הוא רק מצד שורש נשמתם חלק אלהי ממעל המעוררם וכאשר זה היה בשינה היו הם ישנים מהמצוות. והיה בהכרח לאתערותא דלתתא לגרום אתערותא דלעילא וזה הועיל יותר דעל ידי הריחוק מתעורר שורש האהבה יותר כידוע דכאשר הבן עם אביו יחד בתמידות האהבה כבר בהרגל ולפעמים יוכל לוותר קצת נגדו. אבל כאשר הוא בריחוק ומתעורר בלבו זכרון אהבת אביו הוא בתוקף עצום יותר שמצד הריחוק העצום צעק לבם אל ה' להתקרב יותר. וזהו ענין מלך קשה כהמן המעורר בתשובה שהוא תכלית תוקף עומק ראשית דרע המשכיח לגמרי הראשית דטוב בגדר שינה גמורה. ואז ויקץ כישן ה' כגבור מתרונן מיין כי כל שיקועים דעולם הזה נקרא שכרות מיין כמו שהיה באדם הראשון למאן דאמר (ב"ר פ' יט) ענבים סחטה, ובנח, וכמו שנאמר כוס ביד ה' וגו' שמשקה כל האומות ומשכרם. אלא שהם נשארים כך בשכרותם אבל ישראל הם מתעוררים משכרותם ומתפתים ביינם כי יש בהם מדעת קונם (עירובין סה, א) ודעת נקרא ההשגה שבפנימיות והעלם כטעם משה מלגאו דעל כן דעת זה רוח הקודש כמו שכתב רש"י פרשת תשא שהוא השגה נעלמת שמצד דיבוק הנשמה במקורה וראשיתה ואף בעת השינה והשכרות הם דבוקים באמת בראשיתם רק שהוא בהעלם בעולם הזה.

וזה ענין חודש אדר שבו נולד ומת משה רבינו ע"ה שהוא שורש הדעת דישראל ולידתו הוא התגלות הדעת בעולם ומיתתו הוא הסתלקותו שנשאר בהעלם. כנודע דכל אורות שנתגלו בעולם הזה אף דנתסלקו היינו מן הגילוי אבל לא נסתלקו לגמרי רק נשארו בהעלם. ושנים עשר חודש הם שנים עשר מיני התחדשות שיש ללבנה הרומזת לכנסת ישראל כנודע וניסן הוא ראשית התחדשותם שבו היתה ראשית התגלות אומה הישראלית שיצאו מעבדות לחרות להיות לעם מיוחד בפני עצמו. ואדר הוא האחרון שבמיני התחדשות אחר שכבר עברו כל מיני שינויים דתקופת השנה הוא מעותד לחזור להתחלה ונקודה הראשונה ולא פעלו בו כל השינוים כלום. ואדר הוא המחזיר לניסן שבו הוא כח זה דהחזרה אחר שעבר כל מה שעבר ונתרחק מההתחלה תכלית הריחוק האפשרי ובקצה האחרון, הוא מחזירו שנית לההתחלה ורחוקים נעשו קרובים בתכלית הקירוב עד שחוזר להתחלה עצמה. וזהו בכח הדעת המחבר חכמה ובינה ריעין דלא מתפרשין אע"פ שבתולדותיהן הם מתפרשין ומתרחקין לפעמים זהו מצד ההתגלות בעולם הזה דאין השם שלם כל זמן שעמלק קיים להיות ניכר התכללות התולדות באבות איך כולו חד. ונראין אותיות י"ה שהם אבא ואמא לשם נפרד בפני עצמו שאין לו חיבור עם זכר ונקבה וזה שמי לעלם כתיב דבעולם הזה הוא נעלם איך כולו חד באמת כמו שיהיה לעתיד ה' אחד ושמו אחד דיהיה כנסת ישראל וה' אחרונה דבוקים לגמרי בעומק ראשית הרמוז בקוצו של י' (זח"ג סה, ב) וכולו חד. ובאדר הוא כח ההגעה לזה על ידי המלך קשה כהמן ולפיכך טעה המן וחשב שיצליח אז כי ראה שגזירתו מצלחת בחודש זה. וההצלחה האמיתית מגזירה הוא כאשר פועלת בקרב לבבות בני ישראל תשובה ומביאה ישועה וביטול הגזירה דזה טעם (כתובות ג, ב) גזירה עבידא דבטלה ששמעתי פירושו דעשויה לכך כדי שיבטלוה. והוא חשב דמיתת משה הוא הסתלקות הדעת לגמרי ונשארו בשינה גמורה וכשכרות האומות שאי אפשר לעוררם. ובאמת הרי בו נולד גם כן ואם כן אדרבא חודש זה מוכן להתגלות הדעת ועל כן גם מיתתו לא היתה הסתלקות דאיך אפשר שהחודש המוכן להתגלות יהיה מוכן להפכו גם כן. ועל כרחך דגם הסתלקותו אינו הסתלקות גמור רק מצד מראה עיני בשר אבל באמת אדרבא גם זה התגלות ועוד יותר שאין צריך להיות נגלה בפועל גמור עוד דדי גם שיהיה בהעלם כי כבר נחקק דבר זה במעמקי לבבות בני ישראל כטעם שביק חיים לכל חי שמניח חיותו להם אלא שאצלם הוא בהעלם. אבל מכל מקום הוא בהתפשטות יותר ושאף בהעלם יש בו דעת הגמור. וזה טעם חייב לבסומי עד דלא ידע והעדר הדעת ונקרא ביסום ולא שכרות דעל ידי שכרות כל שלחנות מלא קיא צואה כהתעות שיכור בקיאו. אבל ביסום אדרבא משמעו ריחו טוב ובושם, וחמרא וריחני פקחין (יומא עו, ב) לא כשכור שהוא כשוטה לכל דבר. ואף דלא ידע בין כו' מכל מקום הדעת הוא בהעלם וכפי תוקף הריחוק שיש מניסן עד אדר נדמה לריחוק גמור אבל באמת הוא אדרבא חוזר על ידי זה לעומק ראשית בסוד נעוץ סופן בתחלתן. ועל כן אז הוא ריבוי השמחה כידוע שהשמחה הבא מבן שהיה בריחוק הרבה מאביו ונתקרב אליו ששמחתו עצומה הרבה יותר מהבן שהוא עמו תמיד. וזהו הריבוי שמחה דאדר שהוא מיד שנכנס כי כל קדושת הזמנים הוא שבאיזה זמן נקבע אותו אור וקדושה שהאיר בו מאז דנשאר הרשימו שבו בהעלם קבוע וקיים כל ימי עולם. כמו בנפש בהסתלקות הצדיק מכל מקום אורו נשאר עוד בהתפשטות יותר. כן בשנה ובזמן כל יום שנקבע בו פעם אחת אף שנסתלק אורו נשאר בהעלם עוד בהתפשטות יותר בכל נפשות מישראל כולם. והתגלות אור דפורים הוא התגלות זה שגם בהעלם יש אור.

וזהו ענין שדרשו (מגילה טז, ב) ושמחה זה יום טוב דעל ידי פורים זכו לקדושת כל הימים טובים בשלימות יותר ולשמוח בהם יותר. כי ענין כל היום טוב הוא שיש באותו יום בהעלם האור שהיה בו כבר בגילוי ופורים הוא גילוי דבר זה שיש אור בהעלם אף שאינו מגולה ועל כן התחיל הרגשת שמחת פורים מתחלת החודש. כי חודש זה הוא תכלית ההעלם ובו וממנו נצמח תכלית הגילוי דבכל שנה ניסן שאחר אדר הוא הגילוי הנצמח מן ההעלם שמתגלה עוד יותר. וגילוי דאדר הוא שגם ההעלם אינו העלם. ועיקר התגלות זה הוא בי"ד וט"ו דאז קיימא סיהרא באשלמותא אבל על ידי אור זה דנתגלה דאין העלם אם כן גם מיד שנכנס החודש בהיותו באתכסיא גם כן מרבין בשמחה והולכין עד יום י"ד שהוא תוקף השמחה והתגלות הגמור להעלם שבהעלם. ולמוקפים הוא בט"ו דאז הוא עיקר אשלמותא דסיהרא וכמו שנקבע פסח וסוכות בט"ו דכל קדושת המועדות תליא בסיהרא וישראל מקדשי לזמנים בקידוש החודש ועל כן עיקרם באשלמותא. ופורים גם כן מכלל קדושת הזמנים רק לפי שהוא קדושת ישראל שמצד ההעלם דהוא ההתגלות דגם כל מעשינו פעלת לנו ושאין ישראל ניתקים לעולם ואפילו רגע אחד מהש"י וגם קדושתם קביעא וקיימא. ולכן אמרו בפורים לשון ונוח וגו' שקראו מנוחה ונייחא כמו שבת כי כל זמן שאדם צריך השתדלות ופעולה אין לו נייחא ועל כן עולם הזה הוא מלא טרדא וכשמת נח נפשיה ועולם הבא הוא יום שכולו שבת ומנוחה דצדיקים יושבים כו' דהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם (ע"ז ג, א) ושבת הוא מעין עולם הבא ופורים גם כן אין צריך שום השתדלות דגם כשמבוסם ועד דלא ידע דבוק בהש"י כי יש להם נייחא מאוביהם היצר הרע על ידי מחיית עמלק. ומכל מקום אינו דומה דמצותו השביתה וזהו עיקר קדושתו הקביע וקיימא על כן אינו נתלה בסיהרא כלל. אבל פורים אדרבא עיקרו נתלה בסיהרא רק שהוא העושה מסיהרא שמשא שגם היא אור קבוע וקיים ואין בה העלם. וידוע דעשרים וארבע שעי מיכסי סיהרא לגמרי (ר"ה כ, ב) ויום ט"ו הוא אמצע החודש מכ"ט י"ב תשצ"ג ואם ננכה שעות ההעלם דמכסי כאשר אין שם העלם יום י"ד הוא האמצע. ועל כן היהודים הפרזים שהם רוב ישראל דלא מיגניין מעמלק (מגילה ה, ב) מקדימין לענין הנייחא בי"ד שכבר יש להם מנוחה כי יתרון האור מן החושך וכפי תוקף החושך כן תוקף האור. והתגלות אור שבהעלם כפי גודל ריחוקם מתגדל השמחה ומתרבה ביותר עד שאין העלם ועל כן י"ד הוא האמצע ואשלמותא דסיהרא. אבל המוקפים דמגניין ומוגדרים משורש היצר רע דעמלק ואינם כעיר פרוצה אין חומה אשר אין מעצור לרוחו הם צריכים מלחמה יתירה נגדו כי הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו לפי שהוא יכול לנצחו דאין הקב"ה מנסה אלא קנקנים שלימים (ב"ר פ' לב). ולפי שהם אין להם לב יודע מרת נפש כל כך על כן אין ממהרים כל כך בהרגשת השמחה עד אחר ניצוחם כפי מדרגתם. ולפי שלא היה להם העלם גמור מקודם גם כן לא נתברר אצלם אור זה שאין העלם ונשאר ט"ו אמצעי ומכל מקום יש להם מעלה יתירה במה שהם מחו עמלק ביותר. ובכל מקום מספר ט"ו הוא נגד שם י"ק שהם הרעין דלא מתפרשין וה' ד' הוות רק בתר דקבילת עוברה הוא הנקודה שבתוכה נעשה ה' (זח"ב ספרא דצניעותא קעח, ב). וי"ד הוא חבורם קודם קבלת העובר היינו הולדתן זכר ונקבה שהוא יציאת הדבר לפועל בשלימות שזהו בט"ו. ועל כן כולם צריכים להיות עושים שני הימים רק אצל אלו י"ד עיקר ובו עושין מצוות היום שהם ארבע נגד אותיות השם משלוח מנות ומתנות לאביונים נגד שני ההי"ן שרומזים למקבלים המקבלים שפע מהמשפיע ה' ראשון הוא רעהו מתרין רעין וה' שני היא דלה ואביונה ובכל מקום דל ואביון בכנסת ישראל הכתוב מדבר כידוע (ב"ר פ' עא). והמגילה הוא הרשום בכתב אמת היא מדת אמת ליעקב דהיא סוד ספר התורה וכן מגילה נקראת ספר כאמיתה של תורה (מגילה טז, ב) ועל כן מתחלת בו' ומסיימת בו' והוא הבריח התיכון המבריח מקצה אל הקצה שבו הוא עיקר התגלות האור שמתוך החושך. ועל כן מתחיל במלת ויהי המורה צער כצדיקים שתחלתן יסורין (ב"ר פ' סו) וסופן שלוה הוא מלת זרעו שזהו תכלית השלוה כמו שנאמר וראה בנים לבניך שלום על ישראל ושלום רומז למדת היסוד שממנה השפעת הזרע והוא סוף השישה קצוות שרומזת אליו אות הו'. והמן נתפאר ברוב בניו וחשב להאביד בני ישראל והיה להיפך כי עקרה ילדה שבעה היא חבור אותיות ו"ק ורבת בנים אומללה. ועל כן יוכלו לפעול פיקוד עקרים ועקרות בפורים אותם שהיו להם כבר ימים של צער הרבה על ידי שנעוץ סופן בתחלתן להחזיר הכל למקורן זוכין לבנים. כי כל עקרים ועקרות דישראל נמשך משורש עמלק שהיה מחתך מילותיהם ואומר טול מה שבחרת (מד"ת תצא) דמקטרג על מה שהש"י בוחר בזרע ישראל והבחירה הוא מצד שרשם ותולדה דמספר את רובע ישראל ובהיותו בן שמונה יום דאין יודע עדיין כלום נימול להש"י ונבחר לחלקו. ועמלק שהוא הראשית דגוים ושורש הנעלם דרע טרם שיצא לפועל והתגלות הוא נגד שורש הנעלם דטוב. וכל ריבוי דישראל שהם חלקו ונחלתו יתברך אינו כריבוי דעכו"ם שהוא התרבות גופות כריבוי דסוסים וחמורים רק הם ריבוי נפשות קדושות השייכים לחלקו יתברך. ועל ידי קטרוג עמלק מונע ריבוי זה וזהו שאין השם שלם שמונע הולדת התולדות מהאבות. ועל ידי מצוות היום שמתחברים ארבע אותיות השם זוכה להולדה. ומקדימין המגילה עוד מבערב שהיא העיקר ואח"כ משלוח מנות ומתנות לאביונים שהם שני ההי"ן המקבלים כי הו' כלול בו כל מיני השפעות היוצא לפועל בכלי הקיבול והי' הוא השפעה הנעלמת מחכמה עליונה וזהו אח"כ במצות הסעודה במשתה ושמחה ועד דלא ידע בלא הרגש ידיעה מושגת בשכל אדם. ורק אחר שנשתלם בשלוש אחרונות שהם בפעולה אז מתגלה בשלימות האור שבהעלם בלי פעולת מצוה גורמת אור ככל מצוות מעשיות. דפעולת משתה אדרבא גורמת העדר ידיעה אלא שאין צריך עוד לשום ידיעה כלל כי קדושת ישראל הוא מהריון ומבטן עוד בטרם ידע מאוס ברע ובחור בטוב. ועל ידי זה הלך לו לגמרי קטרוג עמלק וגורם ההולדה. ואע"פ שקבלת העובר הוא בט"ו מכל מקום אצל הפרזים כבר יש להם כל הנייחא בי"ד אע"פ שעדיין לא קיבלו המילוי והעובר בפועל כבר יש להם כל הנייחא כי נכון לבם בטוח בה' שהמילוי דט"ו יבוא ממילא ונמשך מעצמו אחר הי"ד. אבל המוקפים המגדירים עצמם ביותר אין להם נייחא אלא כשרואים המילוי לעיניהם. וזה טעם (תענית טו, א) לא הכל לאורה כו' צדיקים לאורה וישרים לשמחה כי השמחה הוא כששמח בחלקו יהיה איך שיהיה וגם כי אלך וגו' ח"ו אתה עמדי ושומח בה' ובוטח בו. אבל הצדיקים הם משיגים אורה יותר אבל אין להם נייחא ושמחה בחלקם כטעם (ויק"ר פר' כב) אוהב מצוות לא ישבע מצוות. והשמחה שלהם הוא רק אחר קבלת המילוי לגמרי בפועל שרואה נוכח עיניו איך הש"י עמו. וזהו בט"ו והי"ד טפל אליו דמכל מקום יש להם הרגשת שמחה קצת בי"ד ובהשגת אור שבהעלם גם כן לפי שבאמת אדם אין צדיק בארץ אשר וגו' ואצל כל אחד יש גם כן העלם ומצד ההעלם הוא משיג שמחת י"ד רק שעיקרו עושין בט"ו לפי שהאור שבהם מרובה על החושך וההעלם, והוא העיקר ואין להאריך כעת יותר.

אות נב

 ידוע בקדושת הזמנים דבכל שנה באותו יום מתעורר הענין הנעשה אז באותו יום. והיינו כשהענין נקבע וקיים לדורות, כי כל דבר טובה הנעשה לישראל מהצלה וישועה, הכל במשפט מצד איזה זכות שנתעורר באותו זמן. וכאשר  אותו זכות נקבע קדושתו בישראל בכל הדורות, אז גם קדושת אותו הזמן קבוע וקיים לדורות, להיות מתעורר כח אותו זכות ואותה ישועה פרטית בכל שנה ושנה. וזהו (מגילה ז, א) ששלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות, שביד החכמים דבר זה, שהם עיני העדה, ושוריינא דעינא בלבא תלי (ע"ז כח, ב), וכן בכחות העין פועל בלב, על דרך שאמרו (מ"ר נשא י, ב) עין רואה ולב חומד, שכאשר העין נשקע באיזה דבר – המחשבה נשקע בו. וידוע שבכל מקום שהמחשבה של האדם שם הוא כל האדם, ועל ידי זה הוא נקבע בלב ואח"כ גם בכל האברים. ועל כן כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה (תענית כד, א). והם הסנהדרין וחכמי ישראל, שהם בכח לקבוע הדבר בכלל האומה, דעל כן בעגלה ערופה צריכין סנהדרין לומר ידינו לא שפכו כו' (דברים כא, ז), היינו שלא על ידינו בא כח רציחה לשום נפש מישראל.

 וענין נס דפורים לא היה חלק לסנהדרין וחכמים בזה, אדרבא אמרו ז"ל (מגילה טז, ב) על פסוק לרוב אחיו, ולא לכל שפירשו ממנו סנהדרין אח"כ. והיינו דמחיית עמלק אינו בא מצד החכמה דישראל, כי כל דבריהם הוא מצד התורה והחכמה, כאשר הם מעוררים ומאירים בלבבות בני ישראל איזה פרט מדברי תורה, כשנכנס דבר תורה ללב יצא נגדו דבר של ליצנות (שהש"ר א, ג). וזהו כלל שורש כח כל האומות, כי ראשית גוים עמלק, ודרשו רז"ל (שמו"ר כז, ו) לץ תכה זה עמלק, והוא השורש ועומק ראשית שבכל האומות. כי ליצנות הוא ההיפך מדברי תורה דכתיב בה אמת, שזה כל ענין התורה המלמדת לאדם דרך ה', היינו שכל פרטי עניניו מעשיו ומחשבותיו יהיה הכל שפת אמת אשר תכון לעד. וליצנות הוא ההיפך מאמת, שכל מעשיו ומחשבותיו הכל לפנים. והוא מתחלק באומות, בכל אומה כח מיוחד שאצלם אותו כח של ליצנות, ונגד זה יש כח דברי תורה שכאשר נכנס ללב שמתפשט בכלל אומה הישראלית שהם לב העולם, אז יוצא נגדו אותו כח של ליצנות שבעולם, ונאבד כח אותה אומה שאופיא שלה ממנו. ועמלק שהוא הראשית שלהם הוא נגד עומק ראשית שבתורה, והוא השער החמישים שנעלם ממשה רבינו ע"ה, שלא נתגלה בעולם הזה. ועל כן תחלת עמלק היה בימי משה רבינו ע"ה. שכל האומות ירגזון וחיל אחזתם מפני קדושת התורה, שבא משה והורידה לארץ, ונתגלה בעולם דבר המחריב כל כחותיהם, כמו שאמרו בשבת (פט, ב) הר חורב שירדה חורבה לאומות העולם עליו. חוץ מעמלק שבא וקפץ לתוך אמבטי הרותחת, שאף על פי שהרתיחה היתה גם נגדו, כי כל האומות הם התפשטות כחותיו, מכל מקום נגד שורשו בפרט לא נתגלה דבר תורה בעולם הזה, כי מכל האומות יש איזה קליטה לטוב, והיינו שיש בכל כח רע גם כן איזה פרט שפעמים הוא טוב. וכל האומות הם כחות פרטים, רק הם משתמשים בו בצד הרע, שהוא הצד של ליצנות דמכח עמלק. וישראל משתמשים בצד הטוב שבו על פי התורה. אבל עמלק הוא שורש הרע שבכל כח וכח, ושורש הליצנות שבעולם, ובו נאמר תמחה, שאין בו קליטה לטוב כלל, ואין מקבלין גרים ממנו. וכל זמן שהוא מצוי בעולם אי אפשר לעמוד על ענינו מצד החכמה.

 רצונו לומר כי כל דבר שבעולם לא עשה את עצמו, ואין שם מציאות נפרד כלל דאין עוד מלבדו. ועל כן גם בכל כחות האומות, על כרחך יש איזה שורש בכח זה לטוב, שעל ידי זה הוא קיום אותה אומה. ועל ידי התורה קולטים ישראל הטוב שבאותו כח. ועל כן החזיר התורה תחלה על כל אומה ולשון, שהוא נגד כל כחותיהם, ואח"כ בא לישראל. והופיע אליהם משעיר והר פארן, שכל אומות נתנו להם מתנה כדברי רז"ל (זח"ג קצב, ב. קצג, רע"א). היינו שגם מכח שלהם מצד שורשם שבקדושה ניתן כולו לישראל. והיינו דישראל אינם כח פרטי כלל כי הם שורש כלל העולם, שנגדם הוא עמלק ראשית גוים שורש הרע, והם שורש הטוב. ובמתן תורה קלטו גם כל כחות פרטים שבטוב של כח כל האומות, והם נפרדו לרע לחלק עמלק. ועל כן בהר סיני ירדה שנאה וחורבה להם, דרק מאז נתרחקו. דמקודם היה שורש הטוב גם כן בקרבם, והיו גם כן נביאי אומות העולם, כי יש מהם טובים. ובמתן תורה קלטו הכל ישראל, ומי שהוא טוב באומות העולם צריך להתגייר, להיות כקטן שנולד בשם ישראל. וכל זמן שלא ניטע באומה ישראלית אי אפשר לו להיות טוב כלל, כי אחר מתן תורה הוא שנעשה עמלק לבדו הראשית גוים, ואין לעכו"ם ראשית טוב כלל.

 ובקריעת ים סוף היתה התחלת התעוררות מתן תורה, שעיקר התורה הוא התגלות איך הש"י מנהיג העולם, והכל הוא ממנו, ואין עוד מלבדו. ובקריעת ים סוף נתגלה זה דרך ראיה, כמו שאמרו (מכילתא שירה ג, וזה"ק בשלח סד, ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. וכמו ששמעתי דמתן תורה הוא בקנין, מה שהיה בקריעת ים סוף בראיה, דהראיה אינו קנין בלב. רק לפי הסלקא דעתך בגמרא ריש בבא מציעא בראיה בעלמא קני, היינו דסלקא דעתך דמחשבת בני אדם הוא כן. וקריעת ים סוף הוא על דרך שכתוב ברוקח אין חוזק כחסידות בתחילתו. ואח"כ נשקע אותו חשק כי הוא ראיה לבד, וצריך לחזור ולעוררו עד שיבוא להיות קנין בלב. ולעולם הראיה הוא כפי מה שהוא מוכן להשיג בקנין, מראין לו תחלה לזה אתה מוכן, ומיד בקריעת ים סוף שמעו עמים ירגזון.

 ואח"כ באו לרפידים ריפוי ידים מדברי תורה, כי לא היה עדיין בקנין. ואף על פי שבאמת שורש ישראל דבוק בתורה עוד מימי אבות, שקיימו כל התורה כולה, מכל מקום אינו בהתגלות, ועל כן נקרא ריפוי ידים כחות המעשה, ואז בא עמלק, כי כל זמן שישראל דבוקים בתורה, שהם ענפי שורש הנעלם המתגלים בעולם הזה, אין מקום לשורש רע ליקרב להם. אבל כאשר רפו מדברי תורה, אף דרפיון זה הוא ירידה שלצורך עליה וקנין דברי תורה שלאח"כ, דעל כרחך לא היה לשום אומה הרגשה ברפיון זה דישראל שיסיר פחדם מעליהם. ובאמת רפיון זה אינו רפיון כלל, מאחר שהוא לצורך עליה, וכל דבר נקרא על שם סופו ותכליתו. אך זהו מצד האמת, אבל מצד הליצנות אין מביטים על התכלית שבכל דבר כלל. ואמר אשר קרך שהקרירך (תנחומא תצא ט), היינו שהביא קרירות ורפיון בלב, דזהו שורש עמלק לקרר הלב מלבקש ולהשתדל בדברי תורה והשגת הש"י, שזהו שורש החמישים הנעלם בעולם הזה, היינו שיש שורש חכמה שיהיה נקבע בלב כל כך עד שלא יהיה מציאות לרפיון כלל. והתגלות זה אי אפשר, כל זמן שיש מציאות עמלק, שהוא מציאות הרפיון והקירור. 

 ומצד העולם הזה צריך להיות כן, על דרך (גיטין מג, א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל, ושבע יפול צדיק וקם, שהנפילה צורך קימה, ועל דרך שאמרו בברכות (ה, א) שלוש מתנות טובות כו' וכולם על ידי יסורין, ויסורין הוא היפך הטוב. רק שכן הוא מדת עולם הזה, להיות דוקא ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז, ב), ועל ידי זה יש מציאות רע בעולם. ואולם צורך שורש מציאות זה ושיהיה כן דוקא, זהו על דרך שאמרו בברכות י' א' בהדי כבשי דרחמנא למה לך, שהוא רוצה שתוליד רשע ורע. ולא נתגלה טעמו לשום נביא, ואפילו למשה רבינו ע"ה הוא בכלל ופני לא יראו (שמות לג, כג). כי מצד האחורים יש מקום להעלם והסתרות, והוא ההשגה של עולם הזה. ופני הוא השגה של עולם הבא, שאין שם מקום לשום הסתרה כלל. וזהו השגת שער החמישים הנזכר, שלא יהיה מקום עוד לרפיון. ובהשגת שורש חכמה זו שהוא נגד השורש דעמלק, יוכלו להבין ענין מציאות זה דרע הקודם לטוב, כעולם הזה שהוא כפרוזדור בפני העולם הבא, [ושמעתי כי וראית את אחורי, היינו שאחר המעשה יכול להשיג מה היתה כונת הש"י באותה מעשה בכל פעולה וענין ההווה בעולם, אבל פני, היינו קודם המעשה, זה לא נגלה גם למשה רבינו ע"ה מה היה רצון הש"י באותה מעשה, וגם זה מכוון על פי דרכינו. וכל ענין עולם הזה, מה המכוון בו לא יתגלה אלא לעולם הבא, ועולם הזה נקרא השגת האחור, שמשמעו מה שאח"כ, כי בעולם הזה משיגין מציאות עולם הבא, אבל אי אפשר להשיג ענין עולם הזה מה הוא, רק בעולם הבא אז ישיגו הפנים והקודם גם כן], כי כל זמן שיש מציאות לרע, אם יאיר הש"י עיניהם לדעת צורך שורש מציאות זה, יוכלו לדבק ברע ח"ו, כמו שהיה בדור המבול [וסדום], שאמרו ז"ל (סנהדרין קח, ב) שהטעימן הקב"ה מעין עולם הבא, וכידוע מה שאמרו בזוהר (ח"ג רטז, רע"ב) דאז היה ראוי להיות מתן תורה, ובשגם זה משה שהיה גם כן אז כנודע, רק שהיו על דרך מלכין קדמאין דמיתו, שרצו להשיג יותר מכפי כחן. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין (מכות י, ב), והש"י הראה להם הארות מעין עולם הבא, להשיג שורש מציאות עולם הזה. ועל ידי זה שהבינו איך שורש מציאות הרע גם כן מאמיתותו יתברך דאין עוד מלבדו, הלכו בשרירות לבם ואחר תאוותם, בחשבם דעם כל זה אין ניתוקים מהש"י, דהכל מהש"י.

 וכן בלעם נקרא מחליק לשון (מ"ר דברים א, ב), כידוע דהוא חד עם עמלק, רק שהוא מנביאי אומות העולם וידע שורש הרע, והשיג דהעיקר הם ישראל שהם המהפכים כל רע לטוב. רק החליק לשון לישראל לגלות להם זה, דגם הרע דישראל הכל מאמיתות רצונו יתברך. ועל כן לא הביט און ביעקב וגו', ועל ידי זה חטאו בשטים. והם לא טעמו רק מעין עולם הבא ושמץ דבר מהשגה זו, כי עיקרו עין לא ראתה, ואי אפשר להשיג בעולם הזה זו ההשגה כלל. ועל כן המלחמה נגד עמלק לא היתה על ידי משה רבינו ע"ה, שהוא שורש כל החכמים שבישראל, ושורש התורה שמצדה ניצוח כל אומה ולשון, חוץ מעמלק שהשער שכנגדו בדברי תורה נעלם בעולם הזה. והוצרך לשלוח יהושע משרתו, שנקרא נוצר תאנה, שהיה מסדר הספסלים (מ"ר פנחס כא, יד), ומשמש לדברי תורה. ואמרו ז"ל (ברכות ז, סע"ב) גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה. ושמעתי דהלימוד הרי יש לו גבול עד כמה הוא משיג, אבל השימוש הוא החשק והאהבה שיש למשמש, שמחמתו הוא משמש ומשתדל להקים דגל התורה, זה אין לו גבול. כי הוא אינו משיג עצמות דברי תורה המתגלה לחכמים, רק חומד וכוסף לדברי תורה, היינו לשורש התורה כולה. ולכך מצד השימוש יש גם כן בכללו כח של שער החמישים הנעלם, ומצידו הוא ניצוח עמלק. ועל כן אמרו (פסיק"ר ריש יג) אין עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל, היינו דלאה היא המולידה שבטים בפועל, ורחל כל ימיה חמדה וכספה להולדת שבטים, ובפועל לא הולידה אלא שניים. אבל החימוד והכיסוף הוא גדול מההתגלות לפועל, ועל כן היא נקראת עקרת הבית. ועל זה אמרו רז"ל (ב"ר עא, ה) דאחזה פלך השתיקה, רצה לומר דההתגלות לפועל הוא גלוי לכל, מה שאין כן הכיסופין שעיקרם בלב אינו גלוי, וזה נקרא שתיקה, וכן כל זרעה אחריה. ועל כן נפילת עמלק בידם, שהם מצד  החמדה והחשק לדברי תורה יש להם אחיזה גם בשורש הנעלם של דברי תורה, שלא נתגלה לפועל בעולם הזה.

 ובימי המן שאז היתה תכלית תגבורת כח עמלק בעולם, דעל כן אמרו ז"ל בחולין (קלט, ב) המן מן התורה מנין המן העץ וגו', דאחיזתו בשורש חטא אדם הראשון, שממנו התפשטות כל שורש הרע בעולם. כי טענתו ישנו עם אחד, שאמרו ז"ל (מגילה יג, ב) ישנים מן המצוות, וכן אמר אלהיהם ישן הוא (כמ"ש במ"ר על פסוק זה, אסת"ר ז, יב), לא היה שקר (כמו שיתבאר בסוף המאמר), כמו שאמרו (תענית כג, א) בחוני המעגל מי איכא דניים שבעים שנין, דכל גלות בבל היתה כמו שינה, כי לא חטאו כלל. ושינה לרשעים הנאה להם (סנהדרין עא, ב), דבאומות העולם טוב כשישנים ובטלים מפעולה שאין עושין רע, כמו שאמרו ז"ל (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג לגירסת קרבן עדה. וב"ר נ, ג) לאומות העולם דן כשישנים כו', מה שאין כן בצדיקים השינה רע, דצריכים להשתדלות ופעולת טוב, ולא להיות יושב בטל כישן דמי. וכל חטא דעונש המן מפני שהשתחוו לצלם או נהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה יב, א), הכל לא היה איסור, כידוע מה שכתבו התוספות (כתובות לג, ב וש"מ) גבי אלמלי נגדוה כו', דהיה אנדרטי ולא הוצרכו למסירות נפש. וכל שכן בסעודה שהוכרחו לעשות רצון המלך. אך אף דהוא בהיתר, מכל מקום הוא כמו שינה והעדר פעולה לקדש שם שמים על כל פנים, כמו שאמרו חנניה מישאל ועזריה ליחזקאל דבעינן שיאמרו כל עמין סגדין חוץ מישראל (כמ"ש שהש"ר ז, ח).[1] ואז נתגדל המן שהוא הראשית גוים, ששורש מציאות הרע הוא ביטול הטוב להיות כמו שינה.

 והוא חשב מחשבות להאביד לגמרי ח"ו, והתחכם לקנותם בממונו, ואמרו במדרש (פתיחתא י' דאסת"ר) אחשורוש ראש למוכרים והמן ראש לקונים, ולא רצה לפעול שאחשורוש בעצמו יגזור עליהם כן. הענין כי ידוע דמה שמלך כובש במלחמה היא שלו, ובגיטין ל"ח א' דאפילו גוי ישראל – קונה. ונודע כי העבד כח האדון עליו, שאין לו כח אחר. וזה ענין גלות מצרים שנקרא גוי מקרב גוי, כאלו מובלעים בתוכם, וכעובר בבטן אמו (שוח"ט קז, ד), כי היו שם עבדים. והש"י הוציאם מעבדות לחרות, כי עבדי הם אשר הוצאתי וגו', שזהו כח ההוצאה בהיותם עבדיו יתברך, ולא עבדים לעבדים (קידושין כב, ב), ואין כח לשום שולטנות אחר עליהם. ועל כן במתן תורה היו  חרות מן המלכיות (עירובין נד, א), וכשגלו וחזרו ונשתעבדו לא היתה עוד עבדות גמור כמו גלות מצרים שהיתה קודם מתן תורה, שהיתה מצד מראית העין על כל פנים נדמה לעבדות גמור. אבל אחר מתן תורה שנקנו לעבדים לו יתברך, אי אפשר להיות עוד עבדים לעבדים כלל. וקנין גוי בישראל הוא רק שעבוד גוף, ולא שעבוד כחותיו כלל, ואמרו ז"ל (סנהדרין קה, א) דעל כן אמר נבוכדנצר עבדי, ועבד שקנה נכסים כו',[2] והיינו ענין בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם (מגילה כט, א), ומלכותו בכל משלה. ועל ידי גלות ישראל לשם, נתפרסם גם שם אלהותו ושגם הם מכחו יתברך, וישראל קולטים הטוב שבהם, ועל כן אין להם מציאות קנין באמת בישראל כלל, רק מצד הגוף שהוא החומר המכסה ומאפיל הכרת האמת.

 ועיקר קנין עכו"ם בישראל ילפינן בגיטין שם מקרא דוישב ממנו שבי, הנאמר בכנעני  מלך ערד, דאמרו ז"ל במדרש רבה (במדבר יט, כ) ותנחומא פרשת חוקת (יח) והובא בתוספות ריש ראש השנה (ג, א) שהוא עמלק. כי ענין זה שיהיה מציאות עבדות בישראל הוא רק מצד עמלק, דאף שישראל חוטאים עד שיהיו ככל הגוים ממש במעשה והגדילו עוונות ח"ו, מכל מקום לעולם אף על פי שחטא ישראל הוא, ואי אפשר להם ליעקר שם ישראל מהם כלל. והמשילו על זה רז"ל בסנהדרין (מד, א) לאסא דקאי ביני הוצי, דאסא שמיה ואסא קרו ליה, היינו שורש ישראל לעולם דבוקים בהש"י, מצד שרשם הנעלם שאינו נגלה בעולם הזה. והוא כמו שאמרו ז"ל (זוהר חדש ריש פרשת יתרו) דבמצרים אלמלא מיהר לגאלם היו נכנסים בשער החמישים דטומאה שאי אפשר לגואלם עוד. היינו שער החמישים הוא השורש שאינו מתגלה בעולם הזה, [כי הוא נגד העולם הבא כנודע, דמ"ט הוא שבע פעמים שבע שהם שבעת ימי הבנין, ושער החמישים הוא הבינה תרעא דחירו ויובל הגדול שהוא העולם הבא] והיינו שיקלקלו ח"ו שורש היהדות שיש בהם מהאבות. כי קודם מתן תורה היה עדיין מקום מציאות לקלקל השורש גם כן, ועל כן הוצרך למהר הגאולה. ולפי שהגאולה דמשה רבינו ע"ה היתה רק ממ"ט שערי טומאה, והיתה על ידי התגלות מ"ט שערי קדושה, על כן לא נגלה אליו שער החמישים. ובשאר גליות אי אפשר עוד להשתקע עד לשער החמישים כלל, כי שורש ישראל אי אפשר כלל שיעקר עוד מהם, ואפילו יהיו ח"ו בכל מ"ט שערי טומאה, בשער החמישים שהוא שורש הנעלם דטוב דבוקים בו יתברך.

 ועמלק שהוא שורש הנעלם דרע, כל ישעו להתגבר על שורש דטוב, ומכחיש זה שאין מציאות שורש טוב ח"ו. וכל זמן שלא נמחה לגמרי מן העולם ויש מציאות התגלות שורש רע, יש מציאות זה מצד הנגלה בעולם הזה, לחשוב שאפשר לינתק מן היהדות לגמרי, כענין המומרים הגמורים להכעיס, שחושבים כאלו נחלף ונעשה עכו"ם. וזהו מציאות קנין גוי לישראל מצד העולם הזה, שהעבדות הוא רק על ידי שנחשב כאלו אינו ח"ו עבדו יתברך, וזהו עיקרו מצד עמלק. וכשראה מפלתו תחלה התחכם אח"כ לשנות כסות ולשון (כמ"ש תוספות ר"ה ג, א מפייט, וכן הוא ביל"ש חקת תשסד) ולהתדמות לכנעני,[3] והיה כששמע מיתת אהרן עמוד העבודה, שהוא שורש הטוב בפועל ממש בעבודה ממשית להש"י, ונסתלקו ענני כבוד, ידוע דבכל מקום בכתוב התגלות עמוד ענן הוא התגלות שכינה וכבוד ה', ובזכות אהרן שהוא עבודת הקרבנות היו ענני כבוד שהוא התגלות שכינה בישראל, וכשמת נתסלקו. וחשב דהיתה הסתלקות גילוי שכינה לגמרי, עד שאפשר לישראל להיות עבדים לעבדים. אבל ידע מאז שבא ברפידים דהיה קודם מתן תורה וגם כן היו ברפיון מדברי תורה, ועם כל זה ראה שלא יכול להם, ידע דאי אפשר לו מצד עצמו לשלוט עליהם, דהיינו שיתפשט שורש הרע ח"ו גם בישראל, עד שיהיה הוא הראשית גם לישראל.

 על כן התחכם לשנות עצמו, ושינוי זה שנכתב בתורה ודאי לא היה מצד הלבוש הגופני בלבד, רק גם מצד לבושי הנפש. והיינו דכל נפש יש לה שורש שהיא תקועה בו, שזה אי אפשר לשנותו כלל, ויש לה לבושים שזה אפשר לשנות, ויש לבוש עצמי שבו הוא ניכר, ומכל מקום אפשר לשנות ולהלביש לבוש אחר, ומצד לבושי הנפש, דהיינו מה שהוא ניכר לאחרים שהאחרים אין מכירים שורש הנעלם רק הנגלה, שינה עצמו לאומה אחרת. ובראש השנה ג' א' אמרו דהוא סיחון וכאן נשתנה שמו לערוד שהוא חמור הבר, וגם סיחון שדומה לסייח הוא חמור, והפלוגתא שם איזה עיקר שמו, היינו עיקרו של סיחון מה הוא. דכל השמות שבתורה מורות על עצם כחם, שהיה כח חמור, כי כנען הוא שורש העבדות שיש בעולם, כמו שנאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה (בראשית ט, כה), שבו נזכר בתורה תחלה ענין העבדות, שממנו הוא שורש התחלת מציאת העבדות. וכן אמרו ז"ל בפסחים (קיג, ב) ציוה כנען את בניו כו',[4] על עניני העבדים. אף שלא יהיה מזרע כנען, נקרא עבד כנעני, כי שורש העבדות בא מכח כנען. ועל כן נקרא בזה הכנעני על שם מלכותו, שרצה ששורש העבדות שבעולם ימשל ח"ו בישראל, להיות עבדים לעבדים גמור. ועבד נמשל לחמור, כמו שאמרו ז"ל (יבמות סב, א) על פסוק עם החמור – עם הדומה לחמור, דעיקרו בעבדים שאין להם ייחס כלל, רק כחמורים שהם עיקר בעלי חיים המשתעבדים לבני אדם לעבודתם, כמו שאמרו (ע"ז ה, ב) כחמור למשאוי. וכן העבדים שהם נקנים בקנין גמור לאדון שאין להם שום כח בפני עצמו, הם עם הדומה לחמור. וסיחון היה חמור הבר שאינו מקבל מרות, ורצה ללחום בישראל.

 ולחד מאן דאמר ערוד שמו, דהיינו עיקרו חמור הבר, רק שבמלחמה שלו כיון שלא נצח כלום, וכשנראה לפני אדם שהם ישראל הקרוים אדם מיד נכבש לפניהם, על כן נקרא סיחון שדומה לסייח שבמדבר, ואמרו שבמדבר אף דסייח אינו חמור מדברי, מכל מקום הרי ברח למדבר ורצה למרוד באדוניו, אבל מיד שבא ללחום עמהם נכבש. ורק בעמלק שנדמה לו וישב ממנו שבי, היה כערוד שהוא חמור הבר שאינו נכנע גם בבוא אדונו. ולמאן דאמר סיחון שמו, היינו עיקרו באמת אין בו כח המרידה באדון לגמרי כחמור הבר כלל, רק כאשר עמלק לבש לבושו. דעמלק מצד שהוא ראשית גוים בכחו ללבוש לבוש של כל אומה, שכולם אחוזים בו. ומצד שרשו האחוז בעמלק כאשר נכלל במקורו הרע, אז נדמה כחמור הבר. וחשב דבהיות אחר שחטאו יש מציאות לשעבוד מלכיות, כאשר יתדמה לאומה אחרת יוכל להשתעבד בהם, והבין דשעבוד זה הוא עבדות גמור. וחשב כאשר יתלבש בלבוש אחר וישתעבד בהם, ממילא יהיו כעבדים גמורים, להיות תחת כח שלו. ואמרו ז"ל (ילקו"ש תשסד, הובא ברש"י) דהשבי היה שפחה אחת, והיינו דבישראל גמור אפילו דרך שביה ושעבוד הגוף אי אפשר לשורש עמלק להשתעבד כלל עד שיהיה נדמה כהעלמת שורש טוב. רק שפחה דישראל, שגם היא כבר מחוייבת במצוות ואי אפשר לה להשתנות עוד לפטור עצמה מחובת המצוות. ומכל מקום אינה כישראל גמור, כי כל כחה הוא רק מצד שהיא שפחה של ישראל, וזהו מצד ממשלת ישראל על העמים. וכאשר נסתלק ענני כבוד וגילוי שכינה ונתעורר כח עמלק, שלט על זה להסיר ממשלת ישראל עד שיהיה לו כח על השפחה שלהם. ומכל מקום גם זו לא קנה לעבדות גמור, רק היה דרך שביה.

 והמן שראה שגם בענין זה לא הצליח דרך כיבוש מלחמה, נתחכם לקנותם דרך קנין. כי חשב דאחשורוש המולך עליהם ומשתעבדים הם לו כעבדים גמורים. אלא שכל אומה בהיותה כח פרטי, שבאותו כח גם כן שורש טוב מה שישנו בישראל, על כן אי אפשר להם להאבידם לגמרי שהרי גם בהם אותו כח לטוב. אבל בהיות הוא שורש הרע שולט בהם, חשב דיוכל ח"ו להאבידם לגמרי. ודרך כיבוש, היינו שימשול בהם ויהיו לו לעבדים, שחשב להכניס שורש הרע גם בהם, זה ראה שאי אפשר, על כן חשב להאבידם לגמרי, וזה אי אפשר דרך כיבוש מלחמה, שהוא הניצוח שבמשפט מצד התגברות אותו שורש, וזה אי אפשר כלל. רק חשב שיוכל לקנותם בכסף, שיהיו קנין כספו ככל עבדים, מאחר שהם כבר עבדים לאחשורוש, ואז ממילא חשב שיהיו מוכנעים תחת כח שלו ח"ו.

 ואחשורוש נקרא אחיו של ראש זה החריב וזה ביקש להחריב (מגילה יא, א), כי נבוכדנצר נקרא ראש שהוא ראש למחריבים, כי חורבן בית המקדש דומה לחורבן העולם כולו. ודבר זה אי אפשר, רק על ידי התגברות דראשית גוים, וכל הני ראש דנחשב במדרש (פתיחתא י' דאסת"ר)[5] הוא על ידי התגברות הראשית והשורש, אם בטוב או בהיפך. ואחשורוש נעשה ראש למוכרים וזהו שביקש להחריב, כי הוא נמשל דבעל התל ובעל החריץ (מגילה יד, א),[6] שהוא נהנה מאוד מדבר זה אבל לעשות בעצמו לא היה יכול. כי נבוכדנצר החריב בית המקדש שהוא התגלות השכינה בפועל, והגלם מארצם שנעשו במדריגת שינה. ולהחריב גם זה הוא רק על ידי ביטול השורש שזה דבר שאי אפשר, רק על ידי שחשב להגביר השורש דרע ולהגדיל להמן, והוא ימכרם לו שחשב שיוכל להם בזה. וזהו רק שביקש להחריב, כי באמת דבר זה אי אפשר כלל, ומעולם לא היו עבדים לאחשורוש, רק בדבר הנוגע לגוף למסים וארנונים, כמו שאמרו חנניה משאל ועזריה לנבוכדנצר (ויק"ר לג, ו). ומכל מקום נקרא הוא ראש למוכרים, שמכירתו הוא מצד התגברות כח הראשית גוים דעמלק בו.

 והמן שהוא עמלק עצמו הוא הראש לקונים, שזה כל כונת הראשית גוים, לשלוט בראשית דקדושה הם ישראל שנקראו ראשית, והמציא זה דרך קנין. ואמרו ז"ל (מגילה יג, ב) דהשקלים כיפרו על זה, דענין השקלים שהם כופר נפש, כי הממון נקרא יקום שמעמיד האדם על רגליו (פסחים קיט, א), והוא מוסר זה להש"י, לומר שכל כחותיו הגופנים גם כן מהש"י, ועל ידי זה אנו עבדיו יתברך ולא עבדים לעבדים כלל. וזהו שהקדים שקליהם לשקליו, להיות קנינו קודם, ואי אפשר לחול קנין אחר. וזה ענין שאמרו (אסת"ר ז, יג, על גזר דינם) שנחתם בחותם של טיט ולא בחותם של דם, כי הדם הוא הנפש והטיט הוא הגוף שנוצר עפר מהאדמה. וכל שליטת העבדות דיש קנין לגוף, הוא רק מצד הגוף ולא מצד הנפש, אפילו נפש הבהמית, דהיינו שעבוד הכחות על דרך שיש בכל עבדים. וממילא לא יועיל קנין המן, שהיה עיקר כונתו שעבוד הכחות, וזה אי אפשר. רק מכל מקום מצד שעבוד הגוף היתה  גזירה למראית עין, שהוא החותם של טיט. וזה שאמרו (מגילה יב, א) דלא נעשה רק לפנים, דמעולם לא היתה גזירה באמת כלל, כי זה דבר שאי אפשר כלל, כמו שנאמר אם וגו' כן וגו',[7] וכן אמרו ז"ל בתענית (ג, ב) על פסוק כארבע רוחות דאי אפשר לעולם בלא ישראל, שהוא אחר הגלות בארבע רוחות, מכל מקום אי אפשר להם לאבדם כלל.

 וקבלתי דהסנהדרין וכל אנשי כנסת הגדולה שבאותו דור ידעו האמת, שהוא רק גזירה לפנים, ולא עשו חשבון מזה כלל, רק מרדכי דנעלם ממנו ענין זה הוא שזעק והזעיק על הענין, כך שמעתי. והענין דרצה הש"י להעלים זה ממרדכי כדי שיתפלל וירעיש על זה, והודיעוהו זה ברוח הקודש כמו שאמרו ז"ל (אסת"ר ז, יג) על פסוק ומרדכי ידע, היינו כי כל כונת הענין שנתגדל המן היה כדי שיהיה על ידי זה מחייתו ומחיית עמלק, ועל דרך שאמר האריז"ל על פסוק עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, אדם בליעל באדם דקדושה, לרע לו לאדם בליעל. כי אותה גזירה דהמן עצמה גרמה להתהפך, שהוצרכו לקיים כתב המלך אשר אין להשיב, לומר דהכונה היתה בהיפך והמן עיקם הדברים. וכן העץ אשר הכין למרדכי גרם לו ליתלות עליו, באופן דהשליטה שלו היה הכל לרע לו, וכן עשרו היה שמור לו לרעתו. ולהיות הוא הגורם לזה דאיקני ביה המן, כמו שאמרו ז"ל (מגילה יג, רע"א) מה עשה לי יהודי כו'. והגם דהתכלית היתה לטוב, מכל מקום לפי שעה אותם שלא ידעו הסוף היה אבל גדול להם. ועל כן היה ממשפטו יתברך שיסבול מרדכי גם כן מצער זה, וגם תמור זה הוא יהיה הגורם לניצוח עמלק דאח"כ גם כן, ולו ניתן כל בית המן. כי זה בא על ידי הזעקה שלו, וכל היהודים נקראו אז עם מרדכי, כולם טפלים לו והוא העיקר בתחלה וסוף. וגם מה דאיקני ביה המן זהו הגורם הישועה, שמה דלא יכרע ולא ישתחוה גם כן אינו איסור מצד הדין.

 ולפי מה שאמרו במדרש (אסת"ר ג, י, וזח"ג קט, א) דכל מקום המלך סתם במלך מלכי המלכים מדבר, ודאי בכל המגילה כן, ואם כן גם מה שנאמר וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים וגו' הכונה אעבדי מלכו של עולם היושבים בשער, הם הסנהדרין, כידוע דבכתוב בכל מקום הסנהדרין נקראים יושבים בשער, רצונו לומר בשער המלך ששם דנין דיני המלך. ובכל מקום שהסנהדרין יושבים נקראים שיושבים בשער, וגם מרדכי מהיושבים בשער, שגם הוא אז מכלל הסנהדרין, דרק אח"כ פירשו ממנו. ומצד דין תורה ומשפט הסנהדרין אסור להתגרות ברשע שהשעה משחקת לו כמו שאמרו בברכות (ז, ב), וכמו שאמרו במדרש (אסת"ר ז, ח) טענת המן מיעקב דהשתחוה לעשו. ותשובתו דבנימין לא השתחוה אף דעדיין לא נולד, הכונה דסוף סוף אין בו בשרשו אותו כח ההכנעה לרשע. ועל כן נקרא בזה ימיני על שם בנימין דבא מכחו בזה. ובעיני הסנהדרין לא ישרו מעשיו, ומכל מקום לפי כונת מרדכי היה זה לקידוש שם שמים, על דרך חנניה משאל ועזריה דיימרו ישראל לא סגדין.262 ולהראות היפך מחשבת המן, שאף על פי שגם הם עבדי אחשורוש, אינן עבדים גמורים ככל עבדים כלל. וגם אח"כ החכמים בשיטתייהו אזלי, שהשיבו לאסתר (מגילה ז, א) קנאה את מעוררת כו',[8] שחשבו דאזלה בשיטת מרדכי שלא לחוש מה דאיקני ביה, ובאמת אין זה ראוי כל זמן שישראל בגלות, עד שהשיבה להם כבר  כו', שאין בזה חשש קנאה, ורצונו לומר דלענין זה נכתב בסוף המגילה וכל וגו' פרשת וגו' כתובים וגו' להודיע זה דכבר כתוב גם שם. ופשוטו גם מה שנאמר מעשה תקפו וגבורתו דקאי אאחשורוש, וכן מה שנאמר וישם מס וגו' שאין זה מצורך הנס, נכתב גם כן מפני האומות, כאלו המגילה נכתבה לכבודו של אחשורוש, איך הטיב עם ישראל ואיך היה מלך גדול ועצום. ורק ברמז גלו מגנותו שפרסמום רז"ל בדרשותיהם מרשעתו, והכל טמון ברמז. ופשוטו של מקרא הנגלה לפני האומות הכל מספר מכבודו וגדולתו.

 ומכל מקום כיון דנכתב במגילה גם זה לצורך סיפור הישועה, דכפי הנראה מזה שהיה הוא המלך היותר תקיף שבמלכי פרס, וענין שימת מס דהיינו מס נוסף על מה שהוא מחוקי המלכים שבעולם, זהו מצד התוקף, ועל דרך שאמרו לרחבעם אביך הכביד וגו'[9] ולא יעמדו נגדו מצד תקפו. ופרט הכתוב זה מכל מעשה תוקפו, כי בזה הוא כח השתעבדותו בכל בני המדינה כולם, דהמס הוא אקרקפתא דגברי כולם והממשלה בממונם לתת מס יותר מכפי הנהוג, הוא מצד שהם עבדיו וכל מה שקנה עבד קנה רבו. והיה לו תוקף כח ההשתעבדות בנתונים תחתיו יותר מכל מלכי פרס. ובתרגום שני (אסתר י, א) כתב דלא הטיל המס על ישראל, שעשאם חפשים בשביל אסתר, ונמצא דהם לא היו משועבדים. וגם ענין לקיחת אסתר לאחשורוש הוא ודאי תוקף גלות השכינה, דאסתר רומזת לה, שהוא כנסת ישראל, והאשה כבושה תחת בעלה כעבד לרבו, שאין לה קנין בפני עצמה, דמה שקנתה אשה גם כן קנה בעלה. ועוד מוסף בהטלת  זוהמא, והוא הרוח דמקשקש בה הנזכר בסבא דמשפטים.[10] וגם בזנות יש מעין זה, ובעכו"ם הוא זוהמא דנחש. ובספר אמונת חכמים (פרק כג) נתקשה בזה על מה עשה ה' ככה, והונח לו על פי דברי הרעיא מהימנא (זח"ג רעו, א).[11] ובאמת פשטיה דגמרא עד עכשיו באונס משמע דפליגא אההוא דרעיא מהימנא. ויש מקום למצוא פשר דבר, על פי מה שמצאתי כתוב מגורי האר"י בפירוש דברי הרעיא מהימנא הנזכר, ויהיה זה נגד דברי ספר אמונת חכמים שם בשם הרמ"ז (הרב משה זכות). ולפי שלא ידעתי אם הדברים ממקום קדוש יצאו, כי לבי מגמגם בהם הרבה, לכן לא רציתי להזכיר הדברים ולהאריך בזה, איך יש להסכים גם דברי הרעיא מהימנא עם דברינו, שהוא כפשטות דברי רז"ל.

 ובודאי חטאי ישראל גרמו זה, ומכל מקום הרי זה היה סיבה לישועה גדולה, וגם לבנין בית המקדש שכל מגמת אחשורוש לבטלו כמו שאמרו ז"ל (מגילה טו, ב) על פסוק עד חצי המלכות, ועל ידי דריוש בן אסתר נבנה. וזה עוד פגם יותר גדול להוליד בן שנשאר בין הגוים. ובאמת על כל מלכי פרס אמרו ז"ל (פסיק"ר דפרשת פרה סימן טו) על פסוק תמימה תמימים היו כו', ואחשורוש לבדו הוא היה הרשע שבהם. וכל תוקף צרות ישראל שבגלות פרס שזכרו רז"ל בכל מקום, כגון בויקרא רבה פרשה י"ג (ה) בארבעה נהרות ועל פסוק אימה חשיכה וכדומה, הוא גזירת המן. והיה בימיו ועל ידו, שבימיו היה כל תוקף גלות ישראל שבמלכות זו. ובכל צרתם לו צר שהוא תוקף גלות השכינה, והשליטה היתה לרע לו, כמו מה שנשא אסתר, דהגם דהיא כבושה תחת ידו, באמת אין אישות לעכו"ם ולא תפסי קידושי דידיה, ואין כאן קנין אישות, והיא אדרבא שלטה בו להרוג אוהבו מפניה, ולהיות אדרבא ישראל אז בתכלית הגדולה והכבוד, שלא היה כן לפני שום מלך. וידוע מה שכתוב בספר יוסיפון מה שאומרים דהגבור מהכל היא האשה, שגם המלך כפוף לפניה. ולא עוד שהולידה ממנו בן שמלך אחריו, שאינו נקרא בנו לבד רק בנה גם כן, כי בן ישראלית מהגוי הולד כשר ומתייחס אחריה גם כן. ולדעת קצת פוסקים צריך טבילה דנקרא בן גוי גם כן, וכמו שכתבתי במקום אחר דמתייחס אחר שניהם, כדאשכחן בקרא דנקרא בן אשה הישראלית ובן איש מצרי (ויקרא כד, י). וכן אמרו ז"ל בויקרא רבה שם דריוש האחרון בנה של אסתר היה טהור מאמו וטמא מאביו, ואינו כשאר אומות דאמרו ז"ל (יבמות עח, ב) הלך אחר הזכר, בשתי אומות המזדווגים, מה שאין כן אומה אחרת עם ישראל משפט אחר להם, דבגויה ולדה כמותה ובישראלית הולד מתייחס אחר שניהם.

 ועל כן אף דקיימא לן דכשר, מכל מקום אמרו ביבמות (מה, א) דאמר רב אפילו הוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתא. ומה שאמר יהושע בן נון יובן כפי מה שכתבתי במקום אחר, דנראה לי דרך השערה קרובה דההוא גברא הוא היה רב שמואל בר שילת, דאמרו ז"ל (סנהדרין צו, ב לגירסת עין יעקב) שהיה מבני בניו של המן, ונקרא על שם אמו כמו שכתוב בתשובות הגאונים. על דרך רב מרי בר רחל, לפי שאביו בא עליה בגיותו. וכן הוא, כי אין מקבלין גרים מעמלק (כמ"ש מכילתא סוף פרשת בשלח) ומה דמבני בניו של המן כו', סיבב הש"י סיבות דבא בגיותו על בת ישראל דהולד כשר, ונזדמנה לפניו שילת אחתיה דרבי חייא (סנהדרין ה, א), דודתו דרב, מזרע שמעי אחי דוד המלך ע"ה (כתובות סב, ב) ועל כן אמר לרב הב לי ברתך, בהיותו קרובו ממשפחתו ומזרע גדולים מבית אמו. (ואף דבגמרא מסיק לא הוה קאזיל מקמיה, יהיב ביה עיניה ושכיב. ורב שמואל בר שילת היה לו בנים, כמו שמצינו תענית כ"ט שלוש מימרות מרב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת, וכן בכמה מקומות. יש לומר שבילדותו השיאוהו לרב שמואל בר שילת בת גרים, וממנה הוליד כל בניו. ובזקנותו שאל לרב רבו אם מותר לישא בת ישראל, וכשהתירו אמר לו הב לי ברתך מאחר שהיה בן דודתו, ולא רצה והענישו. וכן מה שמצינו שבת קנ"ג ריש עמוד א' אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספידא כו', יש לומר גם כן שהיה קודם מעשה זו שנענש על ידו, והיה סבור שיספידו. כן שמענו מפי רבינו הקדוש זצללה"ה בעל פה). ועל זה אמר אפילו הוי כיהושע בן נון,  שהוא הנלחם הראשון עם עמלק עצמו והמחליש כחו. כי באמת מניה וביה אבא אזיל ביה נרגא כמו שאמרו בסנהדרין (לט, ב) אעובדיה גר אדומי דנתנבא אאדום. וכן בודאי ממנו יצמח עיקר מחיית עמלק ועקירת שורשו לגמרי.

 וכן עסק הלימוד תורה לתינוקות של בית רבן שהוא בתכלית קטנות השכל, דגם הרב מקטין שכלו אז כפי ערך הראוי להבנת התלמיד. והוא עסק של הקב"ה, כמו שאמרו בריש פרק קמא דעבודה זרה (ג, ב) שלוש שעות אחרונות מאי עביד מלמד כו', והוא על דרך שאמרו (מגילה לא, א) במקום גדולתו שם מוצאין ענותנותו כו'. כי מצד הגדלות דהש"י אי אפשר להיות מושג כלל דרך השגה, רק למי שהוא בתכלית השפלות. דעל כן בחר בבני אדם יותר ממלאכים, דכפי השגה שפילה שלהם יש להם דביקות עם גדלות ההשגה היותר עליונה. וכן השגת תינוקות של בית רבן שהוא תכלית קטנות ההשגה, הם יכולים ללמוד מפיו של הקב"ה, ועל דרך שנאמר (תהלים ח, ג) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, שעל ידם הוא יסוד התורה מתתא לעילא, היסוד הוא קבוע בתכלית השפלות למטה. וכן בלימוד התורה למטה, היסוד הוא גירסא דינקותא. ובאמת החיות רצוא ושוב כמראה הבזק, דמאותו מקום שיוצאים משם הם שבים, דמאן דאיהו זעיר איהו רב, ואחר שמאיר אותו מקום נעשה מקום היותר עליון, כאשר הוא מצד הש"י, היסוד הוא היותר רם וגבוה מעל השגת כל גבוהים, והוא שער החמישים הנעלם מכל בריה, ובו דבוק השגת תנוקות של בית רבן, שהוא השגה היותר פשוטה, שכל הנעלמות כולם כלולים בפשטות ההשגה, שהוא גם כן אמת גמור. ועל דרך שאמרו (שבת סג, א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכל הסודות גנוזות בפשוטו, ומ"ט שערי השגות מיני חכמה, זו למעלה מזו יש, ושער החמישים הוא מה שכולם חוזרים למקור ליכלל באחד, שממנו חוזר להיות התחלה, שהכל כפשוטו, שכל החכמות כולם שם גלוים בפשוטו הגמור, והוא ממש השגת תנוקות של בית רבן. וההבדל אינו מעצמות אותה השגה, רק מצד ההתפשטות, דהשגת הנעלמות שבהשגת תנוקות של בית רבן כלול הכל בהעלם, ושם הכל בגילוי. אבל עצמות ההשגה הוא תכלית הפשיטות בהשגת תנוקות של בית רבן, דעל כן הקב"ה יושב ומלמדם תורה.

 ועל כן מבני בניו של המן שהוא הראשית גוים, כאשר נקלט ממנו לקדושה ונעשה הראשית דקדושה שהוא הדביקות בשורש הנעלם, בא הלימוד לתנוקות של בית רבן. והקליטה היתה על ידי אשה, כמו שמפלתו היתה על ידי אשה, כי נשים אין להם שום שייכות לדברי תורה, דהמלמד בתו תורה  כמלמדה (תפלות, סוטה כ, א), שהוא על דרך למשמאילים בה כו' (שבת פח, ב), כי היא מסטרא דשמאלא. ומכל מקום שלמה המלך ע"ה המשיל התורה לאשה, וכמו שאמרו ביבמות (סג, ב) אי באורייתא משתעי קרא כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה, כי הני נשי במאי קזכיין באמתוני לגברייהו ואקרויי בנייהו כו' (ברכות יז, א). רצה לומר דעיקר הזכות הוא על ידי לימוד תורה דוקא, ועל זה אמרו דהם יש להם גם כן חלק בלימוד תורה, ועל דרך שאמרו (שם ז, ב) גדולה שימושה של תורה כו',[12] שהם גם כן עוסקים בשימושה של תורה לגברייהו ולבנייהו. והשימוש שהוא מצד החשק עיקרו באשה, כי האיש יש בו מילוי החשק גם כן על ידי שלומד בעצמו, ואין נקרא משמש אלא כל זמן חיי הרב, ואח"כ נעשה הוא בעצמו רב, שהחשק שלו נתמלא. מה שאין כן באשה דאין לה מילוי רק חשק לבד, זהו תוקף דכח החשק ושורשו. ולכן ביהושע לעמלק נאמר רק ויחלוש (שמות יז, יג), כי הניצוח היה מצד כח שימושו כנזכר לעיל, וכח זה באיש חלוש.

 ואמר לפי חרב, הענין כי התורה הוא חרב לעכו"ם, וכמו שנאמר וחרב פיפיות בידם על ידי רוממות אל שבגרונם (תהלים קמט, ו), וברכת עשו על חרבך אין שולט בהם בזמן שהקול קול יעקב, ויש להם חרב דפה. ועל כן נקרא פיפיות לשון פה, והם שתי פיות פה דתורה ודתפלה. ועל כן רוממות לשון רבים, דתפלה גם כן מדברים שעומדים ברומו של עולם (ברכות ו, ב) ורצונו לומר כמו שהתורה כל מצוותיה בענינים גשמיים, ומכל מקום ידוע דהוא רצון הש"י מן השמים, ויש לכל שורש בעליוני עליונים, אף התפלה שמבקש דברים גשמיים, כמו שהם רוב צרכי האדם שעליהם עיקר התפלה בעת הצורך, מכל מקום שרשם עומד ברומו של עולם, ועל ידי זה הוא ניצוח כל העכו"ם. וזה שאמרו ז"ל (פתיחתא ב' דאיכה) קול יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות, רצונו לומר תפלה ותורה. וראש ברכות התפלה בשתים עשרה אמצעיות שהם בקשת צרכים הוא חנינת הדעת, שזהו ראש ועיקר כל צרכי האדם בעולם הזה, ולכך נברא, להשכל וידוע אותו יתברך. וזהו על ידי התורה, אלא דהא בלא הא לא סגי כמו שאמרו בנידה (ע, ב), דאף שירבה בישיבה צריך גם כן לבקש רחמים ממי שהחכמה שלו. והיינו דזהו עיקר החכמה דישראל, כשמכירים שהכל מהש"י, וגם החכמה מהש"י דיהיב חכמה לחכימין. וחכים לשון הכרה בלשון תלמוד חכים ליה לפלוני, ומי שמכיר אותו יתברך שזהו תכלית החכמה, אליו הש"י נותן חכמה, רצונו לומר הידיעה איך להכירו. ותחלת ההכרה הוא התפלה, ועל כן נקרא התרעא לאעלא גו מהימנותא (הקדמת זהר יא, ב), דעל ידי זה הוא הכניסה לכל מיני השגות ורזא דמהימנותא, והוא הרומז לכנסת ישראל. כי דבר זה הוא שורש ישראל, שיהיה מכיר שהחסרון שלו אין מי שימלאנו אלא הש"י. והוא דרגא דדוד המלך ע"ה, כנודע בסוד ואני תפלה (זהר תזריע מט, ב), שנקרא אדמוני ונגד אדום, שידיו גם כן חדות וחרוצות לרדות עולמו, אלא שאין עושה אלא מדעת סנהדרין (ב"ר סג, ח), רצה לומר הכל על פי התורה, והוא זכה דה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג, ב), כי על ידי התפלה זוכה לחכמת התורה בשלימות.

 והוליד שלמה המלך ע"ה, גדול החכמים שבכל העולם כולו בכל הדורות, וחכמתו הוא חכמה תתאה כנודע. היינו כידוע דתורה שבכתב ותורה שבעל פה הם חכמה עלאה ותתאה, דתורה שבכתב מאת ה' מן השמים. וזהו מתנת חלקו של משה שבא והורידה לארץ, והוא נקרא איש האלהים בעלא דמטרוניתא, כידוע דהם סוד דכרא ונוקבא. ושלמה המלך ע"ה מדת מלכות סטרא דנוקבא ופה, ותורה שבעל פה קרינן לה כמו שאמרו במאמר פתח אליהו, כי היא החכמה המתחדשת בלבבות דכנסת ישראל. ועל כן המשיל שלמה המלך ע"ה חכמתו לאשה. ואצל ישראל גם זה נקרא תורה, מאחר דמכירים שהכל מהש"י, וגם חכמתם היא חכמת הש"י.

 אבל אצל העכו"ם יש גם כן חכמה, ומברכין על חכמי אומות העולם שנתן מחכמתו, ופירשו קמאי שאצלם הוא בנתינה, מה שאין כן אצל חכמי ישראל שחלק וגו', כי חלק ה' עמו, וכמו החלק הדבוק בהכל. ואמרו ז"ל (מ"ר איכה ב, יג) יש חכמה בעכו"ם תאמין, שנאמר והאבדתי חכמים מאדום, תורה אל תאמין, כי חכמתם אינה קרויה תורה כלל, מאחר שהיא נפרדת מהש"י. ולמדו חכמתם מאדום, כי ממנו עיקר חכמת אומות העולם, כי כל התפשטות חכמה בעולם הוא רק מצד התפשטות חכמת התורה בעולם, ואורייתא מסטרא דגבורה נפקא (זח"ג פ, סע"ב), מיצחק אבינו ע"ה שהוליד יעקב שמדתו אמת, שהוא שורש התורה דכתיב בה אמת, ונקראת תורת אמת שזהו עיקר התורה, שהיא חכמה אמיתית הקיימת לעד. מה שאין כן חכמת העכו"ם דאין לה מציאות אלא בעולם הזה, וישראל קולטים מהם הטוב השייך לחכמת התורה, ויבוא יום שנאמר והאבדתי וגו', ועל כן אין לה שייכות לתורת אמת שקיימת לעולמי עולמים. ורק בעולם הזה דברישא חשוכא באה חכמה זו גם כן מסטרא דחושך, ונולד עשו הקליפה הקודמת לפרי וציד בפיו, וידוע דברי האריז"ל דרומז לסוד תורה שבעל פה, והם נשמות רבי עקיבא, שהוא שורש כל התורה שבעל פה שבידינו, כמו שאמרו (סנהדרין פו, א) וכולהו אליבא דרבי עקיבא. ואף דהיה מבני בניו של סיסרא היה מבני בנותיו של עשו. ורבי מאיר דנפיק מנירון (גיטין נו, א), שהוא שורש המשניות דסתם מתניתין רבי מאיר, שהם עיקר התורה שבעל פה, וכיוצא בו, מסתמא יש בו עדיין איזה שורש שצריך ליקלט בישראל. ומזה נמשך אצלם החכמה חיצונית, עד שיוגמר כל קליטת הטוב, ואז תאבד כל חכמתם גם כן.

 ועמלק הוא בסטרא דרע, תמצית וכוללות הרע שבעשו. וכמו שבכלל זרע יעקב אבינו ע"ה, דהגם דכולם קודש מכל מקום יש נבחר גם בהם, ונבדל אהרן להקדישו קודש קדשים, וכל זרעו אחריו משפחת כהונה לבד נבדלים לקדושה מכלל ישראל, וריבה בהן הכתוב מצוות יתירות, כן זה לעומת זה עמלק בזרע עשו, ריבה בעצמו טומאות יתירות, ונבדל מכלל זרע עשו להיות אבי אבות הטומאה. ועל כן בא שנית בשמעו ממיתת אהרן הכהן ע"ה. ולא נזכר משה רבינו ע"ה במלחמתו, כי שורשו בראשית דקליפה כנזכר לעיל, שנעלם אותו שער ראשית דקדושה. ועל כן נאמר במלחמה ראשונה כאשר ירים משה ידו (שמות יז, יא) והיינו בתפלה, שאחז אז בדרגא דתפלה, מדת דוד המלך ע"ה הנקרא מלך הארץ סטרא דכנסת ישראל, שהוא האשה יראת ה' בתוקף החשק, דבזה יש דביקות עם שער החמישים גם כן.

 אבל בפעם שניה שבא אחר שנגזר על משה רבינו ע"ה שלא ליכנס לארץ, נאמר וידר ישראל נדר וגו' וישמע ה' בקול ישראל וגו' (במדבר כא, ב-ג), והוא מדת יעקב אבינו ע"ה שהתחיל להיות נודר בעת צרה. וענין הנדר שנאמר בו כי יפליא (במדבר ו, ב), שהוא מדברים המופלאים ונעלמים מכל בריה, שאי אפשר להתגלות על פי חכמת התורה כלל שדבר זה אסור לו או צריך לו, כי הוא מצד השער החמישים הנעלם. ורק ישראל עלה במחשבה העליונה, היא החכמה הנקראת פלא שהוא שורש הנעלם דתורה, שהיא נובלות חכמה העליונה כמו שאמרו בבראשית רבה (יז, ה). וכל ישראל דבוקים באותו שורש, ומצד הזה יבוא במחשבת אדם לידור איזה נדר, והוא מצד רצון הש"י הנעלם שלא נתגלה בתורה, ועל ידי זה הוא הניצוח לעמלק, שהוא השורש לכל מיני צרות ויסורין רחמנא לצלן, הבאים על איש הישראלי, שצריך לפשפש במעשיו, ואם פשפש ולא מצא חסרון כלל מצד התורה יתלה בביטול תורה (ברכות ה, א), רצונו לומר ריפוי ידים, שעל ידי זה מתעורר שרש הנעלם דרע דעמלק. ועצת ישראל סבא, שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כי הוא הקו האמצעי המבריח מקצה אל הקצה ודבוק בפלא העליון, הוא לידור נדר. ועל כן נאמר במקרא זה השם ישראל ולא בני ישראל, דדרך רז"ל בכל מקום לפרשו על ישראל סבא. וזהו וישמע בקול, כי על ידי הקול קול יעקב אין הידים ידי עשו שולטות (בר"ר סה, כ).

 וקול הוא מסטרא דדכורא כידוע, דקול ודבור הם זכר ונקבה דדבור רומז לתורה שבעל פה וספר דברים שאמרן משה מפי עצמו (זח"ג רסא, א), והוא השגת תורה שבעל פה דמשה רבינו ע"ה, שהוא רק משנה תורה שבכתב. כי שורש משה רבינו ע"ה הוא תורה שבכתב, ועל כן גם דבוריו נקראים תורה שבכתב. ומכל מקום מצד שהם מפי עצמו נקרא הספר דברים, ומכל מקום נכלל בתורה שבכתב. וחמישה קולות דמתן תורה הם נגד חמישה חומשי תורה, ובמתן תורה משה ידבר (שמות יט, יט) הוא השגת תורה שבעל פה וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, דנגלה הכל למשה רבינו ע"ה (ויק"ר ר"פ כב). והאלהים יעננו בקול הוא תורה שבכתב. ואמרו ז"ל (ברכות מה, א) בקולו של משה, כי התורה שבכתב נקרא תורת משה, והוא עיקר מתנת חלקו, לא תורה שבעל פה, דעל כן אמר לא איש דברים אנכי (שמות ד, י).

 ועמלק שקם בדורו של משה רבינו ע"ה, כי היה כנגדו בקליפה, כידוע דהוא אחד עם בלעם שהתפאר ויודע דעת (עליון וגו', במדבר כד, טז), שהוא הדעת דרע. וידוע דהדעת הוא המשלים עשר ספירות בפנימיות והכתר בחיצוניות, וזה סוד (תקוני זוהר תיקון יג) משה מלגאו יעקב מלבר. כי משה רבינו ע"ה סוד הדעת, ויעקב בזה, רצונו לומר מה שהוא שורש ישראל הנקרא ראשית, וכן יעקב הוא כולל ישראל מצד מה שהוא ראשית האומה. ומשה רבינו ע"ה כוללם מצד החכמה שבפנימיות לבם, ועל ידו הוא שנעשו לעם אחד, להיות נקרא בשם ישראל גוי אחד. ואז הוא שנעשה יעקב במדריגת הראשית. וכן נגדם היה אז עמלק ובלעם, זה בפנימיות הדעת דרע וזה בחיצוניות, להיות ראשית גוים.

 והנה כל חכמה דעשו שהיא חכמה אנושית אין לה שייכות כלל עם תורה שבכתב שהיא חכמה אלהית, רק עם תורה שבעל פה. וחרבא דעשו שנזכר בתורה ושבו חיותו, הוא גם כן דוגמת חרב פיפיות דישראל, הנמשך מצד חכמתו וציד שבפיו, אלא שאצלו נקרא חרבך, כי אינו מכיר שהכל מהש"י. ועל כן הוא מתייחס אל הידים, שהוא פעולה גשמית, ונעשה חרב גשמי. מה שאין כן אצל בני ישראל, שהוא קול שבגרונם פעולה רוחנית, והוא חרב רוחני, כי נקרא קול קול יעקב לא דבור, כי הם מכירים שהכל מהש"י, וגם הדבור שלהם נעשה בחינת קול. ועל כן גם בקרא דחרב פיפיות נאמר בגרונם, שהגרון הוא המוציא קול פשוט לבד, לא דבור שצריך לחמשת מוצאות הפה, הנמשכים ממלכות פה תורה שבעל פה. ורוממות אל מה שהם מרוממים אותו על ידי עובדא דלתתא, גם זה הוא בגרונם לבד, דמכירים דגם זה מהש"י. ועל כן יהושע שהוא הראש מתורה שבעל פה שאחר השלמת תורה שבכתב, דגם כל דברי נביאים הם בכלל תורה שבעל פה, ומכל מקום נכתבו גם כן, והם כמו אמצעיים בהיות יניקתם מתורה שבכתב, דיהושע שימש למשה רבינו ע"ה, ומשפיעים לתורה שבעל פה, דנביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, שהם יסוד תורה שבעל פה. ועל ידי חכמת תורה שבעל פה, שהוא הכנסת חכמה אנושית לתורה, הוא הניצוח דעשו וגם דעמלק, כי על ידי זה אחוזים בשורש הנעלם דתורה, כמו שאמרו בבבא בתרא י"ב א' חכם עדיף מנביא, ועיין שם ברמב"ן דהוא השגת רוח הקודש. והיינו רוח מקודש העליון חכמה עילאה, שמשפיע לחכמה תתאה.

 ושער חמישים הנעלם ממשה רבינו ע"ה, היינו כפי השגתו דרך נבואה שהוא כרואה בעיניו. ועל זה אמרו לחד מאן דאמר בראש השנה (כא, ב) בנביאים לא קם אבל במלכים קם, רצונו לומר בהשגה דרך מדת המלכות חכמה תתאה שהוא השגה פחותה, מכל מקום הוא עדיפא במה שיכול להשיג בענינים יותר גבוהים. וכידוע דהאריז"ל גילה השגת משה רבינו ע"ה מאיזה מקום ושורש היה, והוא גילה סודות עליונים שלמעלה מעלה מאותו שורש. אבל כל השגותיו אינו אלא דרך רוח הקודש, שאין לזה יחס עם ראיה דנבואה, אפילו באספקלריא שאינה מאירה דשאר נביאים, כל שכן לנבואת משה רבינו ע"ה. דהשגת הנבואה הוא השגה גלויה, ומצד הגילוי אי אפשר להשיג אלא מה שאפשר להשיג בעולם הזה. והשגת עולם הבא עין לא ראתה (ברכות לד, ב), רצונו לומר עיני הנביאים הרואים בעין. מה שאין כן השגת החכמים שהוא השגה שמצד ההעלם, יוכלו להשיג גם השורש הנעלם. ואף על פי שעל זה נאמר במופלא ממך אל תדרוש כו' (חגיגה יג, א), כי שורש הנעלם מעין כל בריה נקרא מופלא, שהוא פלא העליון שאין רשות לחקור שם כלל, היינו להשיגו לגמרי דרך החכמה. אבל מכל מקום יש להם אחיזה בו מצד שמשם שורש חכמתם, ומאחר שהיא חכמת לבם ששבה להיות תורה, הרי היא אחוזה בשרשה.

 ועל כן ניצוח עמלק רק על ידי יהושע, וגם בהיותו מזרעא של רחל, דרחל היא הרומזת לעלמא תתאה, מדת המלכות סוד חכמה תתאה. וזהו לפי חרב, כי כלל התורה היא החרב, והתורה שבעל פה נקרא פי החרב, ושם עיקר שינון החרב המכה וממית לכל העכו"ם, דעיקר ניצוחם הוא מצד התורה שבעל פה, כמו שאמרו ז"ל (מד"ת תשא לד) דעתידין אומות העולם לומר אנו ישראל מי שיש לו מסטורין שלי כו'.71 ועמלק ביחוד אי אפשר לנצחו אלא על ידי זה, ואז לא היה עדיין פי החרב הגמור, כי היה בדור משה רבינו ע"ה וקודם מתן תורה שבכתב גם כן. רק החלישו לפי, ה'ל' מורה על הסמיכות, סמוך לפי החרב, כי יהושע היה סמוך לזה.

 והמן קם בזמן תחלת צמיחת יסוד תורה שבעל פה על ידי אנשי כנסת הגדולה, והוא הקליפה שקדם לפרי אז, שלמדו רז"ל במגילה (טז, א) דהאומר דבר חכמה באומות העולם נקרא חכם, מחכמיו דהמן שנקראים חכמיו, כי לקחו חכמתם ממנו, כנזכר לעיל דכל שורש חכמה של כל אומות העולם הוא מזרע עשו. ושורש שרשם בעמלק, ובהמן ביחוד שהיה אז בצמיחת תורה שבעל פה, שהוא התהפכות חכמה אנושית לדברי תורה, להיות גם חכמתם קרויה חכמה באמת. וידוע כי הולדת כל דבר הוא בהכרח להיות תחלה נפסד וכאין, כמו שהזרע נפסד בארץ טרם יצמיח. וכן בגלות נשכח לגמרי התורה מהם בכלל האומה, עד שמצאו כתוב לעשות סוכות כי לא ידעו מזה. ואע"פ שלבבם נכון עם ה' ביותר, מכל מקום עסק התורה היה שם בבחינת שינה והעלם, דעל כן נקרא עילם לשון העלם. ואמרו ז"ל (פסחים פז, א) דלא זכתה ללמד, היינו להרביץ תורה, שהוא הלימוד לתינוקות של בית רבן שממנו יסוד תורה שבעל פה, דעל כן הזהירו אנשי כנסת הגדולה העמידו תלמידים הרבה, ועל ידי זה תעשו סייג לתורה, הם הסייגות דתורה שבעל פה. ובהמן גם כן היה גנוז כח זה, דמבני בניו למדו לתינוקות של בית רבן, אלא שהוא היה צד הרע שבו שקדם לפרי, ורצה ליגבר על הטוב ולעקרו ח"ו לגמרי, וזה דבר שאי אפשר, רק למראית העין הצליח בגזירה כתובה על זה, הגורמת ביטול תורה שבעל פה. ואנשי כנסת הגדולה שהם עיקרי חכמי תורה שבעל פה, לא השגיחו בדבר זה כלל, כי ידעו שדבר זה אי אפשר, וכבר היה גילוי תורה שבעל פה בקרב לבם, להשיג חכמתו העליונה יתברך בכל דבר, ושהמכוון להאבידו ולרומם דגל התורה שבעל פה.

 ומרדכי ידע את כל אשר נעשה (אסתר ד, א) לבד, בעולם העשיה ולא בעולמות שלמעלה מזה, אף דגם הוא מכלל אנשי כנסת הגדולה, והמן נמכר לו תחלה לעבד כמו שהיה בסוף דניתן לו כל ביתו, דהיינו שורש חכמה אנושית הגנוז בו. מכל מקום הוא העיקר מחכמי עילם, שהיה משנה למלך שם, שהיה בו מכח ההוא שהכל בהעלם. וחכמה אנושית שהחל לצמוח שם נתגלית לפועל בימי יון, היא חכמת יונית, והם שהיו מנמרים בגזירותיהם על ידי זה גזירות שמד. אבל פרס נקראת תמימה שהוא ההיפך מהחכמה, ולא שאינו חכם כלל שנקרא פתי וסכל וכדומה, רק שהחכמה בו בהעלם שזהו תואר התמימות. וגם רשעותם היתה בהעלם, דאף אחשורוש שהוא תכלית תוקף הרע שבהם, ואמרו ז"ל (מגילה יד, א) שנהנה ממעשה המן במשל דבעל התל ובעל החריץ, ומכל מקום הוא עצמו לא גזר רק גילה רשעותו על ידי המן, אבל אצלו היה בהעלם. וזה כל חכמת עילם האנושית, שיוכלו להעלים רשעותם ולהראות לפני בני אדם כאיש טוב. ועל כן אחר שנעשה משנה למלך גבר בו עוד כח זה, עד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין, כי חדל להרביץ תורה לגמרי, ועיקר ענין אנשי כנסת הגדולה היה להרביץ תורה ולהוציא חכמת תורה שבעל פה מההעלם לגילוי. ועיקר פעולתם זו היה כשעלו לארץ ישראל, ומרדכי נשאר בעילם.

 ואסתר שנעשית מלכה, שהמלך נכנע לה כנזכר לעיל ומושלת בכל האומה, כוללת על כרחך כח כל האומה, ועל כן אחזתה פלך השתיקה שהוא ענין ההעלם ממשפחתה ועמה, עד שבא לידי גילוי על ידי שהוצרכה לנצוח המן. ואז נתגלה דכל גזירת המן היה למראית העין, וכל גידול המן היה אחר נשואי אסתר בזמן ההוא דהעלם משפחתה, עד עת גילוי זה, דאז נתלה. והיינו דאסתר רומזת לשכינה מדת המלכות, וכשנודע דהיא יהודית הרי אדרבא נתרומם קרן ישראל על ידי זה, כמפורש בכתוב וכמבואר דנעשו הם המושלים בהיות מלכה המושלת יהודית. אבל בתחלה כשהיה זה בהעלם היה תוקף גלות השכינה, עד שהיה בבחינת ישן שאמר המן (כמ"ש באסת"ר ז, יב), ועל ידי זה נתגדל, וגרם דמרדכי דאיקני ביה, הוא גם כן על ידי מה דציוה עליה אשר לא תגיד, כמידתו מדת ההעלם. ולכאורה זה היה גורם לגזירת המן, דאלו ידע שהמלכה יהודית ושמרדכי דודה לא היה נכנס לכל התגר הזה. אך באמת גם זה לטובה, דאדרבא אלו ידע מזה היה מתחכם מקודם לעורר מדנים במלך נגד המלכה, ולא היה עוד תרופה. ואמנם כל זה כפי מחשבת מרדכי דהיה מקום לגזירתו באמת, אבל על האמת כל התגברותו היתה רק למראית העין, מצד כח ההעלם שהיה לפי שעה.

 וגם כל כח המן הוא בתוקף ההעלם, והשורש חכמה שבו מצד חכמת האמת נתגלה על ידי זרש אשתו וחכמיו שאמרו לו שיפול לפניו, ולא על ידי עצמו, אף דגם הוא הבין זה רצה להעלים הדבר, והם הוציאוהו לידי גילוי, ואז נתקיים תיכף ונאבד. וזהו ענין שניתן בית המן לאסתר, והיא נתנתו למרדכי, כי אצלו כח זה ביותר, מה שאין כן נשים אמרו ז"ל (שבת לג, ב) דדעתן קלה, ואינן בעלי סוד, ועל כן היא בסוף גילתה ההעלם, ואצל מרדכי אדרבא נתחזק כח ההעלם יותר. וכל כח קליטת הטוב דהמן אח"כ, כפי מה שכתבתי לעיל היה גם כן על ידי העלם, כביאת גוי בישראלית דאין לו אישות בה, והבן כשתוקי שאין לו אב בישראל כלל. והמן דנתגדל אצל אחשורוש שהיתה לו שייכות עמו כנזכר, דגם הטוב שבפרס אמרו ז"ל בברכות (ח, ב) שהם צנועים כו'[13] ועל אחשורוש ביחוד אמרו במגילה (יג, א) מתוך גנותו כו' והיינו הצניעות בדבר אחר שיש בפרס. ונתפרש אצלו שהוא הראש והגרוע שבהם, ומכל מקום היה בו כח זה לטוב גם כן, והקליטה מהם גם כן על דבר זה. ואסתר בלקיחתה לאחשורוש ובמלכותה נקראת אסתר לשון הסתרה והעלמה, וכמו שאמרו במגילה שם, ותחלת שמה הדסה מורה על שורש כנסת ישראל, וכמו שאמרו שם דצדיקים נקראים הדסים, והיינו שורש הצדקות שיש בכל ישראל, כמו שנאמר ועמך כולם צדיקים (ישעיה ס, כא), וכמו שאמרו (סנהדרין מד, א) המשל על החוטא לאסא דקאי ביני הוצי, שנמשל להדס על שם צדקותו. והיינו כמו שאמרו בויקרא רבה פרשה ל' (יב) דהדס ריח ולא טעם מורה על בעלי מצוות ולא תורה, וזהו גם בפושעי ישראל, כמו שאמרו (ברכות נז, א) אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון. ודרך גידול ההדס לפעמים ביני הוצי, והם החטאים הסובבים, ומכל מקום אסא שמיה. וזה כל ענין אסתר, לברר דאף שישראל בתכלית ההסתר וההעלם, מכל מקום דבוקים בו יתברך בשרשם הנעלם.

 וזה כל השתדלות בקביעות ימי הפורים לדורות, כמו שנאמר ותכתוב אסתר וגו' ומאמר אסתר קיים וגו' (אסתר ט, כט-לב), דרק על ידה הוא שנתקיים לדורות, וכמו שאמרו מגילה ז' ריש עמוד א' גם כן דשלחה לחכמים קבעוני, ורש"י פירש שם להיות לי לשם, ובוודאי לא כיוונה להגדיל כבודה בזה. רק הכונה לשכינה ולכבוד שמים. ולשם על דרך שאמרו שם י' ב' תחת הסרפד יעלה הדס זו אסתר הצדקת, והיה לה' לשם זו מקרא מגילה, לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים. הכונה שאי אפשר להיות נכרת זה, וכדרך שאמרו (מדרש משלי ט, ב) אפילו כל המועדים בטילים ימי הפורים לא כו', היינו שאם ח"ו יגרום חטא כל כך שיבוטל מועדים, על דרך שנאמר (ישעיהו א, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו', כי כל מועדים אותות על קשר הש"י עם ישראל, דלא עשה כן לכל גוי. ואף על פי שבאמת הוא כן, דאיה ספר כריתות אמכם, ואי אפשר להיות כלל ככל הגוים בית ישראל והיו לא תהיה זאת דביד חזקה וגו' אמלוך עליכם. מכל מקום כל זמן שלא נגלה זה, למראית העין נראה ניתוק הקשר ח"ו. אבל פורים הוא אות הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים מצד שורש הנעלם בעולם הזה, ושגם בעת ההעלם וההסתרה במעמקי לבם דבוקים בהש"י. ועל כן חייב לבסומי עד דלא ידע (מגילה ז, ב), להורות דגם בעת שכרות כזה כשכרותו של לוט, דלא ידע כלום והוא בהעדר הדעת לגמרי, גם כן קשור בהש"י. וזה כל קדושת הפורים, ועל כן הוא אות עולם שאי אפשר להיות ליכרת כלל.

 ומקרא מגילה הוא לה' לשם, שהיא ספור דתחת הנעצוץ וגו' ותחת הסרפד וגו', דכל הנסים שהיו מצד זכות נגלה דישראל זכאים, והעכו"ם חייבים הם היו מפלתם במקומם, ובני ישראל נתרוממו במקומן, ואין לזה שייכות עם זה כלל. אבל אז שהנס היה מצד ההעלם, ודאפילו בעת השינה או השכרות ה' אתם, ואף שהם למראית העין ככל הגוים וישנים מהמצוות. על כן היה הנס דתחת וגו', שבאותו מקום שהיה זה צמח זה, היינו דהוא גם כן באותו מקום ומצב, ואפילו הכי זה נעצוץ וסרפד וזה ברוש והדס. ומרדכי כולל האומה דנקרא עם מרדכי, ואסתר רומזת לשכינה הנקראת כנסת ישראל, מצד שהקב"ה לבן של ישראל כמו שאמרו בשיר השירים רבה (ה, ב) על פסוק ולבי ער. והיו אז בגלות, דאכתי עבדי אחשורוש אנן (מגילה יד, א), שלא נגאלו גאולה שלימה, ומכל מקום היתה להם ממשלה שלימה עד שרבים מעמי הארץ מתייהדים. וזה שאמרו בגמרא י"א א' אימתי ראו כל אפסי ארץ וגו' בימי מרדכי ואסתר, אפסי ארץ רצה לומר מקומות היותר שפלים ופחותים, שהישועה היתה אז להראות איך הש"י מלכותו בכל משלה, אפילו במקומות היותר שפלים ופחותים, כבבית אחשורוש דהיה היותר רשע, והוא נקרא אפסי ארץ, ושם נראה ישועת אלהינו. כי לא היה אז הנס להאבידו ולהוציא ישראל מתחת ידו, רק אדרבא נראה כמושל יותר, להטיל זוהמתו גם באשה ישראלית צדקת כזה. אבל הכל לפרסם ישועת אלהינו, דגם שם הוא המנהיג ואין עוד מלבדו כלל. ואף דהוא היה חפץ ושמח בהאבדן ישראל לא עלתה בידו, ובעל כרחו הוכרח אדרבא לרומם קרנם. וזהו לשם, כאשר מתפרסם ממשלת מלכותו גם באפסי ארץ היותר גרועים.

 ויובן זה גם כן בלשון רש"י אאסתר להיות לי לשם, כונתה על שרשה המורה על שכינתו יתברך בתחתונים, ושהיא בגלות עם ישראל דשוכנת אתם בתוך טומאותם לגמרי גם כן, ועד שאין שום דבר חוצץ ומבדיל בין שכינתו יתברך בתוכינו. ואפילו מי שנלקחה לבית גוי ומלך אדיר כזה, ונבעלה לו כמה פעמים וילדה ממנו, והיא בביתו תמיד ובבית הצלמים, והיש טומאה גדולה מזה. ועם כל זה היא בצדקתה מתחלה ועד סוף בשוה, ולא שינה כל זה מקדושתה כלום, עד שלבשתה רוח הקודש באותו עת שהלכה לבית הטמא. וזה מורה על כלל קדושת כנסת ישראל שנתברר אז שהוא כן, שאין שום דבר טומאה שבעולם מטנפם כלל. וכדרך שאמרו (שהש"ר א, ו) על פסוק ששזפתני השמש דברחיצה מועטת מתלבנים, והכל רק כהוצי הסובבים לאסא. וזה כל ענין לקיחת אסתר לבית אחשורוש, לברר דבר זה של קדושת ימי הפורים, שנתגלה אז אור זה דקדושת ישראל, שכל טינופת לא תטנפם, ואין שום דבר המונעם מקדושתם כלל, דגם כי אלך בגיא צלמות וגו' אתה עמדי, דאפילו יהיו במקום שיהיו, דבוקים בו יתברך.

[1]. שיר השירים רבה ז, ח: "נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה, ושלשה מכל ישראל, וחנניה מישאל ועזריה שהיו השלשה מישראל עמדו ומיחו על עצמן ולא עבדו עבודת כוכבים… הלכו להם אצל יחזקאל, אמרו לו: נסגוד ליה או לא? אמר להם: כבר מקובל אני מישעיה רבי: חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (החביאו עצמכם). אמרו ליה: מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא (יאמרו: צלם זה השתחוו לו כל האומות). אמר לון: ומה אתון אמרין? אמרו ליה: אנן בעינן נתן ביה פגם דניהוי תמן ולא נסגוד ליה, בגין דיהון אמרין: הדין צלמא כל אומיא סגיד ליה לבר מישראל (נהיה שם ולא נשתחווה, שיאמרו: צלם זה השתחוו לו כל האומות חוץ מישראל)".

[2]. סנהדרין קה, א: "שמואל אמר (דוגמא לתשובה נצחת): באו עשרה בני אדם וישבו לפניו (לפני הנביא), אמר להן: חזרו בתשובה. אמרו לו: עבד שמכרו רבו, ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום? אמר לו הקב"ה לנביא: לך אמור להן: (ישעיהו נ) אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה? או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו? הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם. והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב דוד עבדי, (ירמיהו מג) נבוכדנצר עבדי? גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כך, לפיכך הקדים הקב"ה וקראו עבדו, עבד שקנה נכסים – עבד למי, נכסים למי?".

[3]. במדבר כא, א: "וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל, וישב ממנו שבי". ראש השנה ג, א: "וישמע הכנעני מלך ערד. מה שמועה שמע?  שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב: ויראו כל העדה כי גוע אהרן, ואמר רבי אבהו: אל תקרי ויראו אלא וייראו". תוספות: "במדרש אמרינן דהיינו עמלק, כמו שיסד הפייט בפזמון של פרשת זכור: כסות ולשון שינה היות כמלך ערד". ובהמשך הגמרא: "תנא: הוא סיחון, הוא ערד, הוא כנען, סיחון – שדומה לסייח במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו – ערד שמו. איכא דאמרי: ערד – שדומה לערוד במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו – סיחון שמו".

[4]. פסחים קיג, ב: "חמשה דברים צוה כנען את בניו: אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל, ואהבו את הזמה, ושנאו את אדוניכם, ואל תדברו אמת".

[5]. אסתר רבה פתיחתא י: "רבי ברכיה פתח: (ישעיה מא) מי פעל ועשה קורא הדורות מראש וגו', מתחלת ברייתו של עולם התקין הקב"ה לכל אחד ואחד מה שראוי לו. אדם ראש ליצורים, קין ראש להורגים, הבל ראש לנהרגים, נח ראש לנמלטים, אברהם ראש למולים, יצחק ראש לנעקדים, יעקב ראש לתמימים, יהודה ראש לשבטים, יוסף ראש לחסידים, אהרן ראש לכהנים, משה ראש לנביאים, יהושע ראש לכובשים, עתניאל ראש למחלקים, שמואל למושחים, שאול לנמשחים, דוד ראש למנגנים, שלמה ראש לבונים, נבוכדנצר ראש למחריבים, אחשורוש ראש למוכרים, המן ראש לקונים, וכיון שראו הכל כן התחילו צווחין ווי – ויהי בימי אחשורוש".

[6]. מגילה יד, א: "משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה? לשני בני אדם, לאחד היה לו תל בתוך שדהו, ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו, בעל חריץ אמר: מי יתן לי תל זה בדמים! בעל התל אמר: מי יתן לי חריץ זה בדמים! לימים נזדווגו זה אצל זה, אמר לו בעל חריץ לבעל התל: מכור לי תילך! אמר לו: טול אותה בחנם, והלואי!".

[7]. ירמיהו לג, יט-כב: "ויהי דבר ה' אל ירמיהו לאמור: כה אמר ה': אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה ולבלתי היות יומם ולילה בעתם, גם בריתי תפר את דוד עבדי מהיות לו בן מלך על כסאו, ואת הלוים הכהנים משרתי. אשר לא יספר צבא השמים ולא ימד חול הים, כן ארבה את זרע דוד עבדי ואת הלוים משרתי אתי".

[8]. מגילה ז, א: "אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות! שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס". אסתר י, ב: "וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדלת מרדכי אשר גדלו המלך, הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס".

[9]. מלכים א' יב, י: "וידברו אליו הילדים אשר גדלו אתו לאמר: כה תאמר לעם הזה אשר דברו אליך לאמר: אביך הכביד את עלנו ואתה הקל מעלינו, כה תדבר אליהם: קטני עבה ממתני אבי".

[10]. זהר משפטים קב, א, תרגום הסולם: "ומשום כך אשה אינה מתישבת כראוי עם בעל שני, משום שרוחו של הראשון דופק בה, ואז היא זוכרת אותו תמיד, ובוכה עליו או נאנחת עליו, כי הרוח שלו דופק במעיה כנחש, ומקטרג על רוח האחר שנכנס בה מבעל השני. עד זמן רב מקטרגים זה בזה".

[11]. רעיא מהימנא כי תצא רעה, ב, תרגום הסולם: "ואם תאמרו שם רע על אסתר, שתאמרו שהיא נטמאה באחשורוש, ועם זה זכתה שיתלבש בה רוח הקדש, שהיא מלכות. זה שנאמר: ותלבש אסתר מלכות, ואם כן הרי אתם מוציאים שם רע על המלכות, והרי אמר הקב"ה: אני הויה הוא שמי, וכבודי לאחר לא אתן, ותהילתי לפסילים. שזו היא השכינה, שנקראת שם וכבוד ותהילה, ורוח הקדש הוא השכינה, והוא שם שנתלבשה באסתר. ואיך תאמרו שנטמאה באחשורוש?!". וברעו, א: "והחכמים בעלי המשנה אמרו, שהמטרוניתא שהיא מלכות נאמר בה: ומלכותו בכל משלה, שהיא מושלת גם על הקליפות, ועל כן אחר שנתלבשה אסתר במלכות, בסוד הכתוב: ותלבש אסתר מלכות, שלטה אסתר על אחשורוש ואומתו. ונאמר בהם: והרוג בשונאיהם. ואם תאמר שנתיחד עמה אחשורוש, ח"ו, אע"פ שהיו בבית אחד לא נתיחדה עמו, אלא כמו יוסף, שנאמר בו: ותנח בגדו אצלה. שאינו נאמר לבושו אלא בגדו, שהוא לשון בוגדים בגדו. שהיא בחינת חיצי חיצוניות שלו, שיש בה אחיזה לקליפה. וכאן סתר גדול. ומשום זה אסתר הוא לשון סתר ככתוב: אתה סתר לי. כי השכינה הסתירה מאחשורוש, ונתנה לו שדה במקומה, והיא חזרה לזרועו של מרדכי. ומרדכי שהיה יודע שם המפורש ושבעים לשון עשה כל זה בחכמה". מגילה טו, א: "אשר לא כדת, אמר רבי אבא: שלא כדת היה, שבכל יום ויום עד עכשיו – באונס, ועכשיו – ברצון. וכאשר אבדתי אבדתי – כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך". ועיין פוקד עקרים אות ה' ד"ה אבל, ובמחשבות חרוץ פרק כ' ד"ה וע"כ, מה שכתב רבינו בזה.

[12]. ברכות ז, ב: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר: (מלכים ב' ג) פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק, מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה".

[13]. ברכות ח, ב: "תניא, אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים: הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר. (ישעיהו יג) אני צויתי למקדשי. תני רב יוסף: אלו הפרסיים המקודשין ומזומנין לגיהנם". מגילה יג, א: "בערב היא באה ובבקר היא שבה, אמר רבי יוחנן: מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו, שלא היה משמש מטתו ביום".

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נא'

[נא] ענין ראש השנה דנקרא מלך יושב על כסא דין בראש השנה ל"ב סוף עמוד ב'. כי הוא מן מחשבת הבריאה כמו שכתב התוספות כ"ז א' דבור המתחיל כמאן בשם רבינו תם ודבריו דברי אלקים חיים וכמו שאמרו ז"ל. (הובא ברש"י בראשית) דבתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה כו'. הענין כמו שאמרו (ב"ר פ' א) ישראל עלה במחשבה תחלה כידוע דתחלת המחשבה הוא על סוף המעשה והתכלית שבענין זה. ותכלית בריאת עולם הוא התעוררות מדת מלכותו כנודע דרצה שיכירו כח מלכותו ואין מלך בלא עם. ואם כן המחשבה הוא כפי התכלית שיהיה הכרה זו בעולם ובמחשבה אין רע כלל כידוע כי שם עדיין כולו חד אבל כשמגיע למעשה שאז בהכרח נראה כנפרד מהבורא ויש מקום לטעות ברע על כן הוצרך לשתף מדת הרחמים. וזהו בניסן שהוא זמן גאולת ישראל כי באמת רק על ידי זה נתגלה מעלת ישראל כי יתרון האור מהחושך. אבל בראש השנה כל באי עולם עוברים כבני מרון ונסקרים בסקירה אחת (ר"ה יח, א) גם אומות העולם אלא דישראל קדמי כמו שאמרו בגמרא ח' ב' והיינו לענין ההעברה דהסקירה הוא כאחד. ולכאורה אין מובן לפי זה מה שאמרו מקמי דליפוש חרון אף ועל כרחך דבשעת ההעברה כבר נעשה המשפט והחרון ולא מצד הסקירה. כי באמת חטאים תרדף רעה והרע הוא עצמו החרון וכדרך שאמרו (ב"ב טז, א) עולה ומקטרג יורד כו' הקטרוג הוא החרון ונטילת נשמה הוא במשפט הנעשה והוא יצר הרע כו' ולכן נקרא משפט אצל אומות העולם ואצל ישראל חק שהוא לישנא דמזוני כמו שאמרו ז"ל (ביצה טז, א) דכל מזונותיו של אדם קצובים אז. וזהו כל ענין ראש השנה אצלם דהש"י מחלק אז כל מיני שפע וטובה להם כי הם יודעים להפך כורסייא דדינא לרחמי כנודע בזוהר ונרמז בגמרא ט"ז א' שיעלה זכרוניכם לפני לטובה במה בשופר כי על ידי שהם אומרים מלכיות להמליכו הרי נעשה השלמת הבריאה. ואח"כ זכרונות שהוא ההכרה שהוא משגיח בהווה ועל ידי זה נמשכה השגחתו לטובה כיון שהם מכירים שהוא המשגיח. וזה תכלית כל כונת ההשגחה להכיר שיש משגיח רק לפי שיש טענות גם עליהם דכל השנה מלוכלכים כו' על כן אמר במה רצה לומר באיזה כח וזכות כיון דנקרא אז מלך המשפט על זה אמר בשופר דהוא מערבב השטן כדאיתא בגמרא ט"ז ריש עמוד ב' ובתוספות בשם הירושלמי דירא שהוא שופר דלעתיד. הענין כי גאולה דלעתיד הוא בזמן בריאת עולם בין לר"א בין לר"י כדאיתא בגמרא י"א ריש עמוד א' והיינו דאז נשלם תכלית הבריאה והתחלת הבריאה הוא מאתערותא דלעילא מהש"י לבד כי לא שייך אז אתערותא דלתתא. אבל כונת הבריאה הוא לתת מקום לאתערותא דלתתא. וכל הגאולות שהיו על ידי אתערותא דלתתא דישראל מקדשי לזמנים כמו במצרים על ידי צעקת בני ישראל נקרא שירה חדשה לשון נוקבא ויש אחריהן גלות (כמ"ש מכילתא פרשת השירה פ' א) כי אתערותא דלתתא אינו דבר המתקיים בתמידות בעולם הזה שהוא תחת הזמן ושינוי כ"ח עתים. אבל לעתיד לבוא הוא שיר חדש לשון זכר כמו שנאמר וירא כי אין איש וגו' ותושע לו זרועו וגו' כבריאת עולם. ואז יתקע בשופר גדול ובאו וגו' היינו דיתעוררו גם הם לבוא ולהתקרב להש"י על ידי שהש"י יעוררם משינתם בתרדמת הבלי עולם. ואמנם בעולם הזה כל עסקינו באתערותא דלתתא, ובעובדא דלתתא אתעורר עובדא דלעילא ואנו מזכירין ומעוררין ענין תקיעת שופר זה דלעתיד דהיינו שהכל ממנו וכמו שאנו טוענין השיבנו אליך ונשובה (מ"ר סוף איכה). כי באמת הכל במשפט וגם תקיעת שופר דלעתיד הוא במשפט שהש"י מברר בכל משך הגלות דכל חטאי ישראל אינם בעצם רק על דרך שאמרו (סנהדרין מד, א) אסא דקאי ביני הוצי וכמו שאמרו על ששזפתני השמש. ובהתעוררות קל מלמעלה הם רצים לקראתו כמו שנאמר משכני אחריך נרוצה ומשיכה הוא למי שאינו רוצה לילך והריצה הוא על ידי שרוצה לילך וחפץ מאוד בכך. והא והא איתיה כי מקודם על ידי השאור שבעיסה נעשה כבד וצריך משיכה ואחר המשיכה תיכף נרוץ מעצמינו. מה שאין כן בעכו"ם הם נקראים הפושעים דפשעי ואזלי ואפילו אותם הנעשים גרים גרורים דאמרו בריש עבודה זרה כל אחד מבעט בסוכתו כו' כי הגם שנמשכים הוא בעל כרחם דמה להם לעשות. ועל כן הם לא יבואו לקול השופר כי הדבור הוא הגילוי מה שבמחשבה דוגמת המעשה. ומה שבגלוי לכל גם מלאך רע ואומות העולם עונין אמן בעל כרחם אבל המחשבה שאינו בגילוי רק ישראל עלו במחשבה שהם רוצים לימשך אחר מחשבתו של הש"י שהקדימו נעשה לנשמע. ואומות העולם טענו על זה כמו שאמרו בשבת (פח, סע"א) ברישא איבעיא לכו כו' אבל ישראל רוצים לימשך אחר מחשבת הש"י בלא שמיעה וידיעה כלל מה ירצה. וזהו קול שופר דמתן תורה שהוא קול פשוט בלא הודעת מה הרצון בו מה שאין כן בדיבור שומע מה מדבר. והשופר הוא המעורר לבוא בלא ידיעה כלל על מה ולמה. ואומות העולם לא ירצו בזה רק ברישא לשמוע אם הוא כרצונם. ורק האובדים מבני ישראל הגם שנשתקעו במה שישתקעו על ידי אתערותא דלעילא יתעוררו לשוב גם דלא ידעי כלל עד כמה תכבד העבודה כי נפשם קשורה בעצם לרוץ אחר הש"י. ובראש השנה שהוא הרת עולם שהעולם בהריון ובמחשבה ועדיין לא הגיע לדבור ובדבר ה' שמים נעשו הוא הגמר מעשה ועל כן תוקעין בשופר. ויסד הפייטן בשופר אפתנו וידוע דפיתוי הוא מה שאינו כך על צד הראוי וכשהפיתוי בדבור הנגלה נאמר ויפתוהו בפיהם וגו' והוא רחום יכפר וגו' כי מצד הדבור הנגלה בעולם העשיה יש טענות וצריך למדת הרחמים לכפר אבל הפיתוי דקול שופר שהוא קול פשוט בלא גילוי הרצון בעולם הזה רק להש"י היודע מחשבות. כי כל קול שופר אינו אלא כסימן לדעת מי שהוא יודע הסימן ואינו נגלה לאחר כלל. ועל כן אומות העולם לא יתעוררו לשופר גדול כי הם אין מכירים הסימן דאינו יודע זה רק מי שיודע המחשבה של התוקע. והש"י נקרא לבן של ישראל (שהש"ר ה, ב) דבפנימיות דבוקים בו על כן הם מתעוררים לקול שופר שלו וכן הוא מתעורר לקול שופר שלנו. ובעולם הזה דנקרא עלמא דשיקרא זה נקרא פיתוי כאלו באמת אין כן אבל מצד המחשבה הוא באמת כן כי פנימיות המחשבה דישראל באמת דבוקה בו יתברך ואין שם דבר החוצץ כלל רק למראית עין מקוצים הסובבים השושנה ולעתיד יבוקש עון ישראל ואיננו ולא צריכין כפרה כלל שהוא לשון קינוח כי בהתגלות הפנימיות אין חטא. וכן בראש השנה אין להזכיר חטא ועון כי כל ענין שופר דראש השנה הוא להתעוררות שופר זה דלעתיד דלא שייך קטרוג ועון כלל. וזהו ענין קול השופר שאינו יוצא מגרון האדם גוף קול רק הבל לבד ואותו הבל מקשקש בשופר ומשמיע קול כי גם קול הוא גינוי מה על כל פנים דרך כלל. וגם זה אינו מצד האדם רק מצד דבר אחר המקבלו דהוא העולם. אבל מצד האדם הוא רק ההבל לבד שאינו נרגש כלל בשום חוש בעולם הזה ומאן דנפח מתוכו נפח ומפנימיותו ובו קבוע כל פנימיות האדם. ועיקר המצוה הוא לשמוע קול זה כי כל כונותינו הוא לעורר על ידי זה אתערותא דלעילא.

ולהיות קול שופר זה שאנו עושים על פי מצות הש"י הוא עצמו קול השופר דהש"י המעורר אותנו מתרדמתינו כלעתיד וכנודע דברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה ה"ד) בטעם שופר כפשטיה עורו כו' ודברי האריז"ל על דרך האמת שהוא מעורר ישינים בעולמות עליונים והא והא איתיה כמובן דהכל אחד. וכמו לעתיד ויקץ כישן ה' וגו' ועל ידי זה יתקע בשופר גדול לעורר ישינים מבני ישראל דכולא חד כנודע. ועל כן תוקעין ומריעין כשיושבין וכשעומדין. וכשיושבין הוא מצוה דאורייתא דמברכין עליה ואז בהיל ולא בהיל דענין התורה הוא מה שהש"י מעורר אותנו ויהיב עיטין איך להתקרב לו. וזה עצמו גם כן מסר לישראל שבידם להוסיף גם כן מצוות. ואמרו ז"ל (מד"ת תשא לד) דעל תורה שבכתב יוכלו אומות לומר אנו ישראל כי מה דכתיבא ומנחא הוא גלוי לכל. אבל תורה שבעל פה הוא מסטורין שלו מה שבמחשבתו יתברך דזה אי אפשר להתגלות בכתב כלל רק על ידי חכמי ישראל בדור דור שחודשים מצד דביקות מחשבתם בו יתברך. וזה אי אפשר לאומות העולם כלל כי תורה שבכתב דהוא אתערותא דלעילא אפשר לאומות העולם לחשוב אם יעוררום יעשו גם הם, אבל בבני ישראל האתערותא דלעילא מוליד אתערותא דלתתא וחשק בהם כנוקבא לגבי דכורא דאחר משכני נרוצה. ואנו מוסיפים עוד מצוות וגדרים דרבנן הרבה יותר משל תורה מצד גודל החשק שלנו. וכל מה שמוסיפים הוא גם כן תורה שלימה. כי הוא מרצון הש"י וממסטורין שלו להיות ההוספה נעשה רק על ידי תוקף החשק דאתערותא דלתתא שנתעוררו חכמי ישראל המתקנים לתקן זה. ובחשק זה נדבקו בו יתברך ונעשה כביכול כולא חד. ועל כן אמרו ז"ל (גיטין ס, ב) על פסוק על פי וגו' כרתי ברית דעל תורה שבעל פה הוא עיקר הברית. ועל כן בבתרייתא שהוא תקיעות דרבנן דנתגלה לו דהאתערותא דלעילא פעל אתערותא דלתתא וכן כמים הפנים לפנים. אמר השתא ודאי כו' וכן הוא האמת דכל ראש השנה בעת תקיעת שופר נתעורר למעלה מקצת משופר גדול דלעתיד וממילא הוא מתערבב לגמרי. ועל כן תוקעין אז כשעומדין בתפלה שהוא רומז לכנסת ישראל דכל כחם הוא בפה דתפלה דמכירים שהם חסירים רק הש"י עוזרם על הכל ועל כן הוא בעמידה כדרך המבקש מרבו. וזה כל הבדל בין ישראל דמונין ללבנה דלית לה מגרמה כלום על כן נמשכים בקל אחר הש"י. ואומות העולם מונין לחמה דרוצים להיות אכיל דיליה ולא להצטרך להש"י כלל. ועל כן ראש השנה דמלכי עכו"ם הוא מתשרי כי ענין מלכותם הוא כדי להאבידם כמו שאמרו ז"ל (חולין פט, א) נתתי גדולה לנבוכדנצר כו' ושארי דנתגאו על ידי זה. כי המלך הוא המושל בכל על ידי זה מתגאה לחשוב הכל שלו. והם המלכים שמלכו בארץ אדום לפני מלך מלך וגו' דידוע סודם מהאר"י במלכין קדמאין שהוא הכל הביטולים מצד המחשבה שהיה במדת הרחמים וכל מלוכת העכו"ם נמשך מזה. כי המחשבה היתה כמו שיהיו ישראל לעתיד דנקיבה תסובב גבר ועתידין ליקרא בשמו של הקב"ה (ב"ב עה, ב) דיהיה באמת הכל שלהם. אך זהו כשיהיה תכלית ההתגלות דראו כל בשר כי פי ה' וגו' שיהיה אור הלבנה כאור החמה. ובעולם הזה אי אפשר זה וראה שאין העולם מתקיים ושיתף בעשיה מדת הרחמים בניסן שהוא ראש לחדשי הלבנה. וממנו מונין למלכי ישראל שנמשלו ללבנה כמו שאמרו ז"ל (חולין שם) נתתי גדולה לדוד והשפיל עצמו וכן כולם. כי זה כל מלכותם להכיר דהכל מהש"י ודמלכותו בכל משלה. ודוד הוא דרגא דתפלה כמו שאמרו בזוהר (ח"ג מט, רע"ב) על פסוק ואני תפלה. כי שורש כל אומה הוא המלך וכל ענין המלכות הוא נמשך ממלכותו יתברך כמו דמברכין שחלק מכבודו. ולאומות העולם הוא לבריותיו כיון דהם אין מכירים זה רק דבעל כרחך לב מלכים ביד ה' להיות כגרזן ביד החוצב ונקרא בריותיו לבד דעל כן נמשך אחריו. מה שאין כן במלכי ישראל נקרא ליראיו כי אצל המלך שהוא התקיף הגדול יש עוד אדרבא יראה יתירה מפני הש"י דכיון שכורע בתפלה שוב אינו זוקף (ברכות לד, ב) דמכיר חסרונו ביותר עד שאין יכול להרים ראש כלל נגד הש"י.

וזה ענין החודש הזה לכם על ניסן שמורה נסים כי זה כל כחו דבו בריאת עולם המעשה שמצידו יש חסרונות רק דשיתף מדת הרחמים שהוא עשיית נסים היוצאים מהטבע שהוא בגימטריא אלהים שהוא הנהגה במדת הדין. וזה נימסר רק לישראל דלא עביד קוב"ה ניסא לשיקרא שהם אומות העולם. ובפסוק זה הוא מצות קידוש החודש דהוא מה דישראל מקדשי לזמנים שהזמן נמסר להם לקדשו דזהו כל תכלית בריאת עולם. ועל כן רז"ל קבעו דיני קידוש החודש במסכת ראש השנה אף שהקרא נאמר בניסן. כי באמת גם ראש השנה נמסר לישראל וכמו שאמרו ז"ל (מ"ר ואתחנן) אני ואתם נרד לבית דין שלמטה ואנו מברכים מקדש ישראל ויום הזכרון דהכונה על דרך ישראל והזמנים שאמרו בפסחים (קיז, ב) ישראל דמקדשי כו' כי אחר שבניסן נמסר הכל להם ממילא גם תשרי מסר להם וכמו שאמרו בזוהר (ח"ג צט, ב. ותקוני זוהר תיקון כא) על שופר דקוב"ה יהיב עיטין בכולא שהם מעמידין הש"י מכסא דין לכסא רחמים. על ידי תקיעות דמיושב מבלבלין הישיבה בדין ועומד ואז תוקעין כשעומדין ועל ידי זה יושב על כסא רחמים. אלא דרחמים אלו הם רחמים רבים יותר מרחמים דניסן שהם שלא על פי דין מה שאין כן אלו הבאים אחר הדין. ועל כן אין אומרים הלל ולגבי ראשון מקרא ההלל שהוא לפני התקיעות אמרו (ר"ה לב, ב) מלך יושב על כסא דין ואח"כ דיושב על כסא רחמים מכל מקום הוא ביום הדין והדין גורם לישב על כסא רחמים מצד התעוררות השופר לא שייך עוד הלל. שההילול הוא על נס שחוץ מהטבע מה שאין כן כשנמשך ובא על פי טבע הגמור. ועל כן פתחו רז"ל ארבעה ראשי שנים וכן (שם טז, א) ארבעה פרקים העולם נידון בניסן ואחריו ראש השנה כי לעולם ניסן קודם ראש השנה כפי סדר החדשים שהוא הגורם להיות ראש השנה גם כן מתקדש על פי ישראל. וא' ניסן ראש השנה לרגלים שהוא קדושת הזמן דישראל מקדשי אף דבא' בניסן אינו רגל רק אז תחילת בריאת עולם במעשה הנמסר לישראל לקדשו ובקדושת ראש חודש ניסן מתקדש הרגל שבו ונודע זמנו וזהו לחדשי הלבנה. אבל השנים הוא לחמה רק דישראל אין מונין שנות חמה רק משוים להיות השנה גם כן ללבנה והיינו דהם מכירים דכל השפעות עולם הזה [המסתירים ההתגלות אצל העכו"ם] הכל מהש"י. ולבנה מקבלת שפעה מחמה ולא כאומות העולם המונין לחמה לבד. ואמרו בגמרא י"ב א' דחכמי ישראל מונין למבול מתשרי ולתקופות מניסן וחכמי אומות העולם מונין גם למבול מניסן ומה חכמה שייך בענין זה. וגם מה שאמרו למבול ולא לשנים אבל הכונה דשורש חכמת אומות העולם דמברכין גם כן מחכמתו לבריותיו שהוא נמשך מחכמתו יתברך כמו שאמרו (מגילה טז, א) כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם כו' וכמו שאמרו (מ"ר איכה ב, ט) יש חכמה באדום תאמין שנאמר והאבדתי וגו'. וחכמה הוא הכרת האמת ובלעם ראש לחכמי אומות העולם הכיר האמת במעלת ישראל כמפורש בנבואותיו ועם כל זה אמר הנני הולך לעמי ולא נמשך אחריהם להתגייר כי עצמותו אין כן ועל כן אומרים מחכמתו לבריותיו על דרך שכתבתי לעיל על כבודו. מה שאין כן בחכמי ישראל נאמר ליראיו כי ראשית חכמה דישראל הוא יראת ה' דעל ידי החכמה שמכיר מציאות הש"י הוא בא ליראה כמו שכתב רמב"ם ריש פרק ב' מיסודי התורה ובהג"ה דריש שולחן ערוך אורח חיים. ובאמת החכמה תעוז לחכם ונותנת לו תקיפות ועל כן אמרו (גיטין סב, א) מאן מלכי רבנן. ואומות העולם על ידי תקיפות נעשה בריה בפני עצמו וחושב דהכל שלו אבל ישראל על ידי תקיפות מוסיפין יראה ותקיפות דחכמה היינו שמכיר שהכל מהש"י. ובלעם נתפאר ויודע דעת עליון הוא הידיעה דהש"י שהוא היפך [הבחירה] ועל כן רצה להכחיש בבחירה לגמרי ואמר הנני הולך וגו' כי הוא אי אפשר לו לבחור בטוב כלל. וכן האמת אצל שורש אומות העולם כי הגרים שבהם הוא מה שנשמתם עמדה בהר סיני כמו שאמרו בשבת (קמו, רע"א) ויש להם אחיזה בשרשם עם בני ישראל, ועל כן מסלק מעליו יראת ה' לגמרי. וזהו מונין למבול מניסן כי המבול הוא השחתת העולם בעבור החטאים. ומצד חכמת ישראל הוא נמנה מתשרי דרצה לומר שהיה מצד מדת הדין כי אז לא היה עדיין ישראל שעלו במחשבה שהם יכולין לעלות למחשבה דמדת הדין להמתיקה לרחמים וכן אמרו ז"ל (זח"א סז, ב) דנקראו מי נח שלא התפלל כי אלו התפלל נענה דהתפלה הוא שורש כנסת ישראל כנזכר והיה מתעורר שורש ישראל דיכולים להפך הרע לטוב ומבררים דאין רע. וזהו ענין מנין שנות הבריאה מתשרי שהוא המחשבה דהם מקדשי לזמנים כפי המחשבה ועל כן המולדות שהוא קביעות חדשי הלבנה מונין לבהר"ד שהוא כמאן דאמר בתשרי נברא העולם כנודע בחשבון העיבור. ותקופות דחמה מונין מניסן שאז היתה התגלות הבריאה דלבנה מקבלת מחמה ואז הוא כח החמה. וישראל ניתן להם אותו חודש לקידוש הלבנה שגם היא בתחילת המחשבה אור גדול וכן לעתיד דמצד המחשבה שניהם מאורות גדולים רק מצד המעשה נתקטנה כי בעולם הזה מאן דאכיל דלאו דיליה בהית כו' (ירושלמי דערלה פ"א) והיראה הוא הבושה כמו שאמרו בנדרים כ' א' וזהו מדת ישראל ביישנים שלא נמצא באומות העולם. ועל ידי ההתקטנות ישראל מקדשי לזמנים דבתורה שבעל פה עיקר הקידוש נקבע על תשרי בראש השנה כי זהו עיקר כחם דמגיעים בקדושתם עד שורש המחשבה להיות מונין שנת לבנה מתשרי דהוא שורש המחשבה דשניהם מאורות גדולים. וזה כל חכמת חכמי ישראל בתורה שבעל פה לידבק בחכמתו ומחשבתו יתברך דעל ידי זה נעשה גם חכמתם תורה. וזה אינו בחכמי אומות העולם דכל חכמתם שמכירים שזה רע וזה טוב אבל חושבים דלרע אין תקנה דכן הוא מצד החכמה לבד כמאמרם ז"ל בירושלמי פרק ב' דמכות ובמדרש (יל"ש יחזקאל רמז שנח) שאלו לחכמה כו' אמרה חטאים תרדף רעה כו'. ועל כן מונין למבול מניסן שזהו השגת חכמתם דגם מצד מדת הרחמים לא היה אפשר בלא מבול ח"ו כי החטא מושך בהכרח אחריו העונש. וסוברים דאי אפשר להשתנות כלל ממה שהוא דעל כן לא נשתנה בלעם אף דידע שזה תכלית הרע. והוא היה באמת כן שרשו שם אבל הוא חשב דהכל הם כן. וזה חכמת אומות העולם להפריד הידיעה מבחירה שהוא חמה מלבנה שהוא יחוד קוב"ה ושכינתיה דנעשה רק על ידי ישראל ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי עיקר המשפט דהש"י הוא להמציא עצות לתקן כל דבר כי הוא חפץ לצדק בריותיו. ועל כן אמרו (סנהדרין יז, סע"א) אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר השרץ מן התורה. וזה אי אפשר רק במשפטי בני ישראל דהמשפט מסור להם. כי המשפט על פי התורה ומה שהם ממציאים הוא הכל תורה ואם כן כך המשפט. מה שאין כן דינין דאומות העולם אינם יכולים לצאת מהמשפט שהוא כפי הנימוס הראוי להנהגת עולם. ושופר הוא גם כן מכלי הדיינים כמו שאמרו בסנהדרין (ז, ב) ומזכירין שופר דפורעניות דאומות העולם כמו שאמרו בגמרא ל"ב ב'. כי ממילא על ידי דכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק. ושמש צדקה ומרפא בכנפיה לישראל. ולאומות העולם וליהט אותו היום דמוציא חמה מנרתיקה כמו שאמרו ז"ל (נדרים ח, ב. וב"ר פ' עח). כי על ידי תוקף התגלות האור בעולם נכלה החושך ונאבד מעצמו. וכן על ידי התעוררות השופר לעורר לבבות בני ישראל להש"י שאצלם הוא מעורר יראה בלב הבא על ידי ראשית חכמה וראש ההתגלות שבראש השנה. ואצל האומות נעשה מזה סערות תימן הסער אשר על ראש רשעים יחול. כמו דמשמתין על ידי שיפורא שהוא שם מיתה לעכו"ם וחיים לישראל הדבקים בה' אלהים חיים ומלך עולם על ידי זה כאמור.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות נ'

[נ] ענין עשרת ימי תשובה אף דצריך אדם להיות כל ימיו בתשובה. רק אז נקרא בהמצאו ובהיותו קרוב כמו שאמרו בראש השנה י"ח א'. וזה שייך בתפלה דעת רצון מילתא הוא כמו שאמרו ברכות ח' א' אבל תשובה כל יומא זימניה דהש"י הבטיח לקבל שבים לעולם ועד יום מותו מחכה לו אם ישוב מיד מקבלו. רק שאמרו שם בראש השנה דיש דנכתם עונו לפניו ומפרש לה על ידי חתימת גזר דין. הענין דחטאים תרדף רעה כדרך שאמרו (ב"ב טז, א) הוא שטן הוא כו' דכל מה שיארע לאדם בעולם הזה בעניני בני חיי ומזוני מפורש בתורה שהוא כפי מעשיו. וכדרך שאמרו אם בחקותי וגו' וכן הרבה ועל הרוב גלוי לבעלי עינים טהורים הסבות הפרטיות של כל דבר מקרה שיארע לאדם אם לטוב הוא על ידי איזה דבר טוב דהיה רגיל בו וההפך בהפך נעשה סיבה טבעית לפעול לו איזה רעה. על דרך משל מי שאין משאו ומתנו באמונה נגרם לו איזה הפסד במשא ומתן על ידי זה ובשקוע בתאות אכילה יבוא לאיזה מחלה רחמנא לצלן על ידי אכילה גסה, ומשיקוע בניאוף קשתו ננערת רחמנא לצלן שלא להוליד כלל או להוליד בנים חלשים שאין מתקיימים וכדומה לזה וזה נקרא גזר דין רחמנא לצלן. וענין נכתם היינו ככתם העובר מעבר לעבר בחוזק שאינו מתכבס. היינו כי בכל דבר יש עשר מדריגות כידוע שזהו סדר המדריגות של כל דבר להיות קומה שלימה. ועת אשר שלט האדם וגו' שנעשה קומה שלימה דאדם רע רצונו לומר היינו שהגיע לעומק ראשית שכל מחשבותיו ורצונותיו שקועים בכך עד שנשמן לבו ואזניו מלשוב כלל זה נקרא נכתם דאין כיבוס מועיל. כי כיבוס הוא על ידי דברים המעבירים הכתם והם דברים המכפרים ומקנחים כענין תורה ותפלה. מה שאין כן תשובה שהוא השבת הדבר לכמות שהיה קודם החטא וכאלו אין כאן כתם כלל זה מועיל לעולם. אלא שיש עשרים וארבעה דברים המעכבין התשובה (רי"ף ורא"ש סוף יומא) ובודאי אין לך דבר העומד בפני התשובה אם שב אלא שהם מעכבין בידו מלשוב כלל. ואע"פ שמן המיצר צעק לבו אל ה' בתפלה להושיעו מצרתו הנגרם לו על ידי חטאו מכל מקום אין גומר בלבו לשוב באמת כלל. וזהו על ידי שנכתם עונו שעל זה הם כלל העשרים וארבעה דברים כמו בעל מחשבות רעות דהיינו שהרע גבר בכל כחותיו עד שורש המחשבה עד שהוא מחשב ברע תדיר רחמנא לצלן ולא יעזבנו, וכן כולם הם עשרים וארבעה מיני מדריגות של עונות הנכתמים שהם נגד עשרים וארבע שביקי להו דבתענית ה' סוף עמוד א' עיין שם ואין כאן מקום ביאורם. רק כלל כל איש אשר ידע נגעי לבבו איזה עבירה שמלפפתו והולכת עמו רחמנא לצלן וקשה לו לשוב הימנה ודאי הוא על ידי שנכתם מעונו והוא ענף אחד מאותן העשרים וארבעה דברים וצריך להתאמץ על זה בעשרת ימי תשובה שאז הש"י מצוי וקרוב עד שאין שום דבר המעכב דהיינו המרחק. כי עיכוב התשובה הוא הריחוק מהש"י וזה אינו כלל בעשרת ימי תשובה. והיינו כי אמת גלוי וידוע שרצונינו לעשות כו' ומי מעכב כו' ואף בעשרים וארבעה דברים המעכבין התשובה מי מעכב רק השאור שבעיסה שמעלה חימוצים קשים למוח ולב לא מגופה של עיסה עצמה כלל כי רצונו לשוב לפניו באמת. ועל זה תוקעין שופר בראש השנה שהוא ראשון דימי שתשובה לערבב השטן והוא היצר הרע כנזכר דהכל אחד. כי ענין קול שופר הוא צעקת הלב דבני ישראל להש"י והוא קול בעלמא בלא חיתוך דבור באותיות רק כמשמיע קול המייה לבד מתוך המיצר. והיינו על ידי שנכתם העון רחמנא לצלן עד שנשתקע בכל מעמקי הרע עד שאין שפתיו נפתחים בתפלה להש"י על דבר זה אפילו מהשפה ולחוץ לבד גם כן. והדבור הוא מדרגה האחרונה מעשר מדרגות הנמשכות מעומק ראשית דמחשבה עד עומק אחרית דמדת מלכות פה כידוע. ונאמר ויפתוהו בפיהם וגו' ואע"פ כן והוא רחום יכפר וגו' (תענית ח, א) שעדיין לא נקרא נכתם עון כשהוא מפתה בפה על כל פנים מהשפה ולחוץ כי זה מהני באיש הישראלי על דרך שכתב רמב"ם לענין כופין עד שיאמר רוצה אני דלא משגחין במה שבלבו נגד התורה. וזהו וידוי דברים המועיל לבעל תשובה אף דעיקרה בלב מכל מקום זה פועל כפרה מעט ועל ידי זה ממילא יוכנס גם כן מעט מעט ללב וכטעם שפתי צדיק ידעון רצון. אבל המשתקע עד המדרגה העשירית שאפילו כח הדבור אין בו לשוב על אותו עון כלל כי נעשה אצלו כהיתר לגמרי ואין לו אלא כח השמעת קול פשוט לבד בדרך כלל שרצונינו לעשות רצוניך על כל פנים. וכל אחד מישראל כאשר ירגיש חרדת הדין מיד צועק לבו להש"י וכידוע שאפילו פושעי ישראל ביותר אם יעברו עליהם צרות רבות ורעות רחמנא לצלן יתחילו לצעוק להש"י. וזה מעיד על שורש מעמקי לבם הנעלם וכמו שכתבתי במקום אחר ממתניתין דפרק י"ז דכלים בכלב הים דלמקום שהאדם בורח בעת צרתו וצער המגיע עד הנפש והוא בורח להציל נפשו משם הוא שורשו. ועל זה אמרו (ר"ה טז, א) שיעלה זכרוניכם לפני לטובה במה בשופר וכששואל במה משמע דרצה לומר על מי שאין להם מעשים שיהיו ראוים לכך כלל. רק שעל ידי תקיעת שופר נאמר שיבואו האובדים והנדחים והם אותם שכבר נטמעו בין העמים. כי לא ידח ממנו נדח דשורש זרע ישראל אי אפשר להתהפך. ועל ידי אותו קול שופר גדול שהוא רק קול הצעקות של כל הנפשות מישראל בכל הדורות להש"י שעל ידי קיבוצם נעשה קול שופר גדול. על ידי זה מתעורר צעקה גם בלב אותם הנדחים מבני ישראל עד שיבואו להשתחוות כו'.

ותקיעת שופר דראש השנה הוא גם כן לענין זה והמקיים מצות ה' לשמוע קול זה נעשה דוגמתו למעלה. כטעם (ברכות ו, א) מנין שהקב"ה מניח תפילין ומתפלל (שם ז, א). היינו שכל מצוה שהאדם עושה הרי ה' צילך כמאמרם ז"ל (מדרש הובא בשל"ה ריש שער הגדול וסוף פרשת משפטים) שכל מה שהאדם עושה הצל עושה גם כן. וענין התפילין שהוא ההתקשרות ודביקות להש"י כן הש"י מתדבק עמו ואומר ומי כעמך ישראל או הנסה וגו'. וכן בתפלה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק כנגדו וכן בכל דבר. ובקול שופר שהוא התעוררות הצעקה להש"י ושמיעת הקול היינו להרגיש זה בלב הש"י גם כן שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. וממילא נתערבבו ונתבטלו כל המעכבים. כי כשהש"י שומע צעקתו הרי הוא נזכר לפניו יתברך וממילא ונושעתם מאויביכם הוא היצר הרע שנקרא שונא כמו שאמרו בסוכה (נב, א). כי זה כל כח הקפת היצר הרע למעמקי הלב על ידי השכחה דאף ששורש הלב לעולם דבוק בהש"י מכל מקום הוא משכיח זה לגמרי עד שכל מחשבות לבו לרע לגמרי רחמנא לצלן ועד שנכתם עון מעבר לעבר. אבל כשנזכר לפני ה' הרי מתעורר הזכרון בלבו גם כן לזכור בהש"י. וממילא נשברה מחיצת השכחה שבלבו ויוכל להוציא שורש יהדותו הנעלם אל הגילוי עד שיבוא מעט מעט להכרה גמורה ולתשובה שלימה בכל עשר מדריגות של תשובה שבעשרת ימי תשובה שנעשה ההכנה להם. והתחלת הכניסה על ידי השופר דראש השנה שהוא המעורר ישינים מתרדימתם היינו אותו שנשקע בעשרים וארבעה דברים המעכבים התשובה עד שאין הרהורי תשובה [על אותו עון פרטי הידוע לו לכל אחד כפי מה שהוא] עולין בלבו כלל. וזהו מצד הריחוק הגמור שבו באותו דבר וענין מהש"י כפי עוצם מדריגת שיקועו בה. הקול שופר מחריד לבו ומעוררו עד שרחוקים נעשו קרובים ומועיל אח"כ הדרישה והקריאה. כי טעם בהמצאו ובהיותו קרוב הגם דעל ידי הדרישה והקריאה הוא תמיד כן וכמו שנאמר אם תדרשנו ימצא לך קרוב ה' לכל קוראיו ולא קבע זמן. זהו כשלא נכתם העון והם עשר מדרגות דדרישה וקריאה וזהו לכל אשר יקראוהו באמת. דאף שהוא נמצא לכפר עון גם על ידי פיתוי פה לבד מכל מקום התקרבות דהיינו שיהיו זדונות כזכיות הוא רק על ידי קריאה באמת דהיינו פיו ולבו שוין. אבל דרישה הוא במעשה ודבור לבד כשלא הגיע עדיין לנקודת הלב. ואחר שנתערבב השאור שבעיסה על ידי השופר, יתאמץ לגלות רצונו הנעלם שהוא לעשות רצונו יתברך תחלה בדרישה על כל פנים בפועל ממש כאמירת תפלות ותחנונים. ועל ידי זה יבוא למדריגת הקריאה באמת מלב ועד שיבוא למדרגת יעזוב רשע ודרכו וגו' שזהו התשובה שלימה בעזיבת החטא לגמרי כמו שאמרו (יומא פו, ב) היכי דמי בעל תשובה באותה אשה כו' היינו דרכו הקודם כשעוזבו זהו בעל תשובה גמור. ועד מדריגת וישוב אל ה' בדביקות והוא המקום שבעלי תשובה עומדין שאין צדיקים גמורים כו' (ברכות לד, ב). והם ארבעה פרצופים דאבא ואמא זכר ונוקבא שיש בכל עשר מדריגות כידוע. שני ימים דראש השנה הם נגד חכמה ובינה שהם אבא ואימא המולידות התשובה בפועל דימי תשובה. ועל כן הם יומא אריכתא כידוע דהם תרין ריעין דלא מתפרשין שאי אפשר למחשבה שבמוח בלא רצון שבלב ולא רצון שבלב בלא מחשבה במוח. והתורה ציותה על יום אחד כי די לעורר ראשית המחשבה שבמוח וזהו האתערותא דלעילא. כי מצוות הש"י הם אתערותא לאדם לעשות המצוה שלולי ציווי הש"י לא היה עושה. ומצוות דרבנן הוא מה שישראל מתנדבים מעצמם להתעורר. והש"י עוררם גם על זה במה שמסר רשות לחכמים בזה כאלו ציוה עליהם שהם יבקשו עוד תחבולות לעורר הלבבות. והגם דמצד הש"י כפי מה שברא את האדם ישר די בהתעוררות דמוח לבד ומתעורר בדרישה לבד שלא בא עדיין לנקודת הלב, אח"כ בא ממילא ללב. מכל מקום מצד קלקול האדם על ידי שביקשו חשבונות רבים נקבע גם יום שני בתקיעת שופר שנית לעורר גם הלב בקריאה באמת עד שנעשה קרוב שזהו על ידי ההרגשה שבלב. שזהו הקורבא כאשר בא לידי הרגש גמור בלב כידוע. ואחריו צום גדליה הוא דעת המחבר הדרישה והקריאה להיות נקבע בלב עד שיוכל לצאת לפועל עזיבת הרשע בשבע תחתונות דעשרת ימי תשובה. עד גמר מעשה ביום הכפורים דכהן גדול נכנס לקודש קודשים אל ה' ממש מקום שאין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בכל השנה כולה רק ביום הכפורים דהכל בעלי תשובה. ומצד אותה מדריגה ירבה לסלוח ברבוי היינו כמו שאמרו (יומא פו, ב) יחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו ולא ימלט העולם בשום דור מיחיד ששב ביום הכפורים שהוא העומד באותו דור במקום כהן גדול הנכנס לקודש קודשים היינו ששב לגמרי עד אל ה' וגו' כי ירבה לסלוח היינו לכל ישראל ועיצומו של יום מכפר על דרך זה אף למי שלא שב (שבועות יג, א) כמו שנתבאר דעל כל פנים עצם לבו קשור בהש"י. וכל נפשות מישראל קשר אחד וכאשר נקשרה נפש אחד מישראל לגמרי בו יתברך הרי ממילא נמשך הכל עמו כמושך בקצה חבל שנמשך כל החבל עמו. ויעקב חבל נחלתו ראשו אחד קשור למעלה בצורתו של יעקב החקוקה בכסא הכבוד וראשו התחתון הוא נפשות פושעי ישראל היותר גרועים. וכן הוא הולך ממדרגה למדרגה. ויום הכפורים שמעורר היחיד ששב להיות נכנס אל ה' לבית קודש קודשים ממילא נמשך כל החבל עמו בהתעוררות תשובה ועליה למעלה כל אחד לפי ערכו ומדריגתו וממילא נמשך כפרה גם להם. ופלוגתת רבי וחכמים אי מכפר גם לשאין שבים היינו בכפרה גמורה שלא כפי הראוי מצד היחיד ששב, שבזה הכל מודים דיש מחילה לכל העולם כולו. אבל זה תלוי כפי כח תשובתו הינו כפי כח משיכותו החבל למעלה. ומשיח שהוא יהיה תכלית מדריגת תשובה היותר עליונה תשובתו תפעול מחילה גמורה לכל העולם כולו עד שיבוקש באמת עון ישראל ואיננו לגמרי במציאות עוד עד העולם. אבל בעולם הזה אין מדריגתן כל כך. והכל כפי מדריגתו בתשובה וכך הוא מעורר תשובה גם כן בלבות השאר עד שאין לקרותם עוד אין שבים לגמרי אף שאין מורגש אצלם. אבל רבי סבירא ליה דמכפר לשאין שבים לגמרי היינו אף שלא על ידי מדריגת היחיד ששב. והיינו דידוע דלעולם הגמר מעשה הוא בידו של הש"י וכמו שאמרו (ברכות נג, ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ויראה הוא תרעא לאעלא לגו מהימנותא (זח"א יא, ב) היינו השתדלות האדם בכניסה לקדושה. אבל גמר הכניסה זהו בידי שמים שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו (סוכה נב, ב) ויום הכפורים הוא גמר הכניסה אין יד האדם שלטת שם ועל כן אמרו וכל אדם לא יהיה בבואו לכפר בקודש לפי שאין בזה שייכות להשתדלות אדם. ולכן לרבי עיצומו של יום מכפר בלא השתדלות אדם כלל כי הארת אותו יום הוא דהכל בידי שמים. וזהו שאלת הידיעה ובחירה שנבוכו בו הראשונים ובתיקוני זוהר חדש (בסופו) תירץ ואין כאן מקום ביאורו ותמצית דבריו דאינו במקום אחד ובמקום הידיעה שם אין בחירה ובמקום כו'. ויום הכפורים הוא התנוצצות תרעא דחירו שממקום הבינה שבידיעת הש"י שלמעלה ממקום הבחירה ומשם אין מקום לחטא כלל כיון דהכל מסודר בידיעתו יתברך. וזה שאמרו ז"ל בתנא דבי אליהו רבה (פרק א) על פסוק ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום הכפורים לישראל היינו דכלל הבריאה היתה עצמות הוי"ה כטעם כי ששת ימים עשה ה' דפירשו בזוהר (ח"ג צד, רע"ב) על הימים עצמם שהם כלל הבריאה כידוע. ומהיצירה ואילך שם מתחיל כח הבחירה דשם הוא עירוב הטוב ורע כנודע בתיקוני זוהר. ולו אחד היינו שהוא לחלקו של הש"י ובידי שמים ואין ההשתדלות דאדם פועל בו כלל וזהו יום הכפורים וכח המכפר לישראל וכאמור.

רסיסי לילה – ר' צדוק – אות מט'

[מט] האהבה להש"י נותנת תקופות בלב להיות קום ועשה כי ה' עמו בכל אשר הוא עושה. והיראה בהיפך מזה בכל דבר הוא מתיירא אולי לא ישר בעיני הש"י והוא לעולם שב ולא תעשה. ובפסולתן הוא להיפך מפסולת האהבה בא השתקעות בתאות גופניות המפילות עצלה ועייפות בגוף. ומפסולת היראה בא רציחה וכעס הנותן תקיפות בלב לעשות מעשים אשר לא יעשו. וכן בנפילה כשהאדם נופל מאהבה שהוא שורש למצוות עשה הוא מרפה ידיו ומתעצל בעשיית המצוות. וכשנופל ממדת היראה שורש למצוות לא תעשה בא לעבירות ח"ו. ופסח הוא תוקף האהבה נגד אברהם כידוע בפרט בקריעת ים סוף דאמרו עזי וזמרת יה שניתן תקיפות בליבם דעל זה מורה עזי בי' דהקב"ה לבן של ישראל כמו שאמרו ז"ל בשיר השירים רבה. ובתחילה בני ישראל יוצאים ביד רמה התקיפות בהתגלות לבד ועל ידי קריעת ים סוף ניתן התקיפות בפנימיותם. וכשנסעו מזה, כי אחר כל מדרגה צריך להיות נסיעה ונפילה כידוע על פסוק שבע יפול צדיק וקם, היו הנפילות בענין זה עד שבאו לרפידים ריפוי ידים ונאמר ואתה עיף ויגע עייפות הוא עצלות ובטלה ולא ירא אלהים כי העצה לזה להתגבר אז במדת היראה על כל פנים שלא יבא לחטא ושיהיה עצלותו מצד מורא שמים שעליו ולא מצד קלות ראש ואז ישיג גם כן לזריזות ותקיפות לכבוד שמים. אבל כשאינו כן אז ויבוא עמלק שהוא כלב דקליפה כמו שאמרו בזוהר בשלח (סה, רע"א) שהוא תקיפות של חציפות דהכלבים עזי נפש ולא ישוב מפני כל אף שראה קריעת ים סוף ותקיפות ישראל חציפותיה מסתייה שיעיז עם כל זה להלחם. והוא תמצית הרע שבעשו ברציחה מפסולת היראה. וברציחה יש עדיין איזה חלק לטוב מי שבמצות התורה להרגו וכמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' סג) אדמוני עם יפה עינים אין הורג אלא מדעת סנהדרין כידוע שבכל שבעים אומות בכל אחד יש מדה רעה מיוחדת שהיא כחן ביחוד. ואותה מידה נטועה בישראל גם כן כי לולי כן לא היתה מציאות לאותה אומה כלל אלא שהם משתמשים בה כפי רצון הש"י להשתמש בה. אבל כח החציפות כלפי שמיא אף שאמרו ז"ל (סנהדרין קה, א) דמהניא מבלעם שהוא ועמלק חד כידוע היינו שיש לו מציאות בעולם הזה להתקיים לפי שעה אבל לא על האמת. כמו שהיה בבלעם דחציפותו הועילו להרשותו לילך אבל סוף כל סוף הליכתו לא הועילה כלום ואדרבה היתה לרעתו ובירכן בעל כרחו. ונמצא הגם דלשעה היה סבור שהועיל בחציפותו אין זה אמת כלל כי אין לדבר זה מציאות על דרך האמת כלל. ומה שיש מציאות בעולם הזה עדיין לכח זה כל זמן שלא נמחה זכר עמלק היינו כי מצינו (מו"ק טז, ב) גם בישראל הקב"ה גוזר והצדיק מבטל זה לכאורה כעין חציפות כלפי שמיא בפרט אותן שהטיחו דברים כלפי מעלה (ברכות לא, סע"ב). אלא דעל האמת לא שייך כלל חציפות בישראל שהש"י חושק ומגעגע לזה שינצחוהו בניו ועל זה סמכו אותן צדיקים שהטיחו דברים דרק לגוון ומראית העין הוא הטחת דברים אבל באמת הרי הש"י חומד ומתאוה מתי יבוא צדיק הראוי לבטל גזירותיו לנצחו בכל אופן שיוכל. מה שאין כן באומות העולם שהוא חציפות היפך רצון הש"י האמיתי ונמצא חציפות כלפי שמיא באמת דרך חציפות מה שהוא נגד אמיתות רצון הש"י זה אין בו מציאות כלל לטוב שיהיה נטוע בלב ישראל. ועל כן נאמר בעמלק תמחה ואין מקבלין גר ממנו (מכילתא סוף פרשת בשלח) כי הוא נקרא ראשית גוים שכל הגוים ענינם לעשות היפך רצון הש"י. אלא שכל אומה הוא באיזה ענין פרטי ועמלק הוא הראשית והשורש של דבר זה להחציף לעשות היפך רצון הש"י. ודבר זה אינו כלל בישראל כמו שאמרו ז"ל (ברכות יז, א) גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצוניך כו' וכמו שכתב הרמב"ם (סוף פ"ב מגירושין) בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני דגם פושעי ישראל אמיתות רצונם הוא שלא לשנות רצון הש"י. רק הסתת היצר שהוא החוח המקיף השושנה גורם להתפשטות במעשה להתדמות לגוים ועל ידי זה הוא קליטת הגרים. אבל משורש עמלק אין שם דוגמא בישראל כלל. אלא שדבר זה בא בלשון רז"ל גלוי וידוע לפניך שרצונינו כו' דרק לפניו הוא גלוי אבל למראית העין הרי יש כמה מומרים להכעיס וכדרך שאמרו (סנהדרין קג, ב) כלום כונתו אלא להכעיס את בוראו [וכן אמרו (קה"ר פ' ז) באחר שיודע רבונו ומתכוין כו'] שזה למראית העין כאלו רצונו גם כן שלא לעשות כו' אבל הוא למראית העין לבד. וכמו שיש למראית העין גם כן בטוב מה שצדיק מבטל כנזכר. אבל מכל מקום כיון שיש מציאות זה למראה עיני בני אדם בעולם הזה נמשך גם כן מזה מציאות לעמלק בעולם הזה. ולכך נקרא זכר עמלק רק מתחת השמים דלמעלה מהשמים אין שום זכר ורושם ממנו כלל ואין לו שר למעלה ככל האומות. וגם תחת השמים אין לו מציאות גמור רק זכר לבד וצריך למחות הזכר ההוא כמו שמוחין ומקנחין צלוחית מאבק שעל גביה המכסה בהירות הכלי כך זכר עמלק הוא המכסה בהירות כלי דישראל מה שבאמת רצונם לעשות רצונו יתברך. וזהו ויזנב כל הנחשלים שהנחשל הוא כאשר האדם בעצלות ושכחה מהכרת שמו יתברך ועל ידי זה הוא בהעלם מדבר זה שרצונינו כו' ואז בא הזכר עמלק הנמשך מהשכחה דישראל. ועיטא דאורייתא לזה הוא הזכירה שישים האדם אל לבבו למחות זכר זה מהעולם היינו על ידי שיזכור וישים אל לבו דבר זה שרצונינו כו' ושאין רוצה כלל דבר שהוא נגד רצון הש"י בשום אופן שזהו אמת בלי ספק בכל לבבות בני ישראל. והזכירה בדבר זה ממילא מוחה ההיפך והשכחה.

וזמנו באדר שהוא אחרית השנה לחדשים שהוא שנה דישראל שמונין ללבנה ומונין ליציאת מצרים שבו נעשו אומה מיוחדת. וידוע דעולם שנה נפש הכל אחד שכל אחד קומה שלימה וכמו שבקומת הנפש יש ראש וזנב. ושליטת עמלק ויזנב וגו' היינו במדרגה היותר תחתונה שבהם שזהו מדרגה האחרונה שנראה ח"ו כיוצא מכלל האומה שרצונם כו'. ואמרו ז"ל (מד"ת תצא י) שחתך ערלתם והיינו שבאותו אבר יש באמת חלק שצריך לחתכו ממנו כי אין לו שייכות להיות בגוף ישראלי שאין הערלה נקראת אלא על שמם אבל מכל מקום נוצר עמו והאדם צריך לכרתו. ואמרו ז"ל (ב"ר פ' יא) דכל דבר צריכין תיקון שכך רצה הש"י שיהיה נקרא על שם האדם שהוא הפועל דבר זה שרצונינו כו' ולא שהוא בטבע כך. ועדיין יש בחירה לאדם ויש מומר לערלות אבל מכל מקום אמרו ז"ל (נדרים לא, ב) דגם ערלי ישראל בכלל מולים אך למראית העין הרי נראה ערל ומזה יש אחיזה לעמלק למראית העין. ולכן אמרו (ב"ב קכג, ב) דאין נופל אלא ביד זרעו של יוסף שהוא נגד אות ברית הקדוש כידוע והוא שומר הברית שגם למראית העין אין שום טענה נגדו. וידוע שנים עשר חדשים נגד שנים עשר שבטים ואדר נגד יוסף דלכן יש שני אדרים כמו שיוסף נחלק לשניים. ובחודש זה כח פריה ורביה כדרך שאמרו (ר"ה ח, א) אימת לבשו כרים הצאן מתעברות באדר כו' ומזלו דגים על שם וידגו לרוב. ופריה ורביה נמשך מהדעת כטעם והאדם ידע על כן בו נולד משה רבינו ע"ה שהוא סוד הדעת ומת גם כן בו ונסתמו מעינות החכמה. סתימה הוא אוטם וערלה הנמשך ממציאות ערלת הגוף בעולם הזה. ומצד הזה הפיל המן פור על חודש זה שחשב שבו יהיה ניצוחו. ונהפוך הוא דרק באותו חדש הוא מפלתו ביד זרעא דיוסף שהם נגד אותו חודש. כי באמת עמך כולם צדיקים שומרי הברית כהוראת מלת צדיק על דרך האמת וכפשטיה שהוא עשיית רצון הש"י. וכן עמך כולם גלוי וידוע שרצונינו כו' והכל אחד דמה שרצונינו כו' נמשך משמירת הברית ומברית החתום בבשרינו שמקטנותו ועד שאין בו דעת ורצון כלל נושא חותמו יתברך על בשרו. כמו שהעבד נרצע לסימן עבדות עולם כך זה סימן שכל גופו משועבד להש"י גם בזולת רצונו רצה לומר אף כשפי הנראה מפעולותיו ורצונו אין כן מכל מקום אמיתות רצונו הוא כך. ועל כן בפורים חייב לבסומי עד דלא ידע כי אז אדם ניכר בכוסו שעושה רק כפי כח הנטוע בו ואין מעצור לרוחו לעשות גם מה שנגד רצון הש"י כענין (מגילה ז, ב) קם רבה ושחטיה לרב זירא כי הוא היה נטוע בו כח זה כמו שאמרו סוף שבת מר נמי עניש וקטיל וכל כחות רעים שיש בעכו"ם הם נטועים גם כן בישראל כנזכר רק שהם משתמשים בהם לטובה ובזה מתבררים אותם הכחות, וזהו על ידי הנפש המנהיג לגוף. אבל בעת שכרות שהגוף פועל בלא התבוננות מהנפש כשכרותו של לוט נידון כשוטה שפטור מכלום שאז יוכל לפעול כל עניני פעולות השייכים לכח ההוא. ואז הוא הבירור שכח דעמלק לא נמצא נטוע בגופות בני ישראל כלל. ואף דלא ידע בין ארור כו' פירוש מרדכי שנקרא היהודי שכפר בעבודה זרה היינו שלא רצה לעשות שום דבר שהוא נגד רצון הש"י ובזה היה הוא המיוחד באותו דור. והמן ממש בהיפך רצה לעקור כל האומה העושים רצון הש"י. וכשהוא שיכור כל כך עד שאינו יודע מעלת זה וחסרון זה שאז נתגלה שורש עצמותו אז יוכלו להכיר המבינים אמיתות רצון איש הישראלי שהוא רק לעשות רצונו יתברך.